אצלנו לא היו "נשים"
|
אמנון ליפקין, , צילום: אתר הגבורה 1968
רא"ל (מיל') אמנון ליפקין-שחק ז"ל, יוצא גדוד 890 ומג"ד הנח"ל המוצנח, שפיקד על כוח הצנחנים שפשט על יעד "גילה" ב"מבצע אביב נעורים", התראיין על חלקו במבצע בעת ששימש כראש אמ"ן
אלוף אמנון שחק זוכר היטב את הקרב, אף כי לא באופן דרמטי, כמו זה העולה מתוך התיאור בספרים. עם זאת הוא מודה כי הפעולה היתה בפירוש יותר מורכבת מן האחרות בהן השתתף אז.
מדוע בחר דווקא דווקא באבידע שור ובחגי מעיין לתפקיד חיסול השומרים?
לדבריו בגלל הידע שלהם בשימוש באקדח. בסיירת הצנחנים הכינו כוח לכל מיני מבצעים. בין השאר אימנו אותו להשתמש באקדחים.
- אמרת כי אבידע וחגי היו הגיבורים האמיתיים של המבצע. מדוע הדגשת את זה?
הם היו החוד. הם יצאו נגד שומרים מזוינים, בעמדה. אף אחד אחר, מבין הלוחמים, לא התמודד עם הצורך להתקרב לאנשים מוכנים לירי, להסתכל להם בעיניים ולירות בהם. זה הקטע הכי קשה. כשנפתחת אש - הכל יותר קל. הם ביצעו את המשימה בצורה מושלמת.
- הם היו מחופשים, כפי שמתואר?
כן, כולנו היינו באזרחי. לא היו "נשים" אצלנו. (בכוח של ברק דווח על לוחמים שהתחפשו לנשים.) היתה לנו חזות אזרחית רגילה. ז'קטים, חליפות. לא הידור מיוחד. גם לא ספורטיבי מאוד. צורה סבירה לאזרחים זרים.
- זה עזר מאוד?
הלבוש האזרחי נועד לפרק הנסיעה מהחוף. לא רצינו למשוך תשומת לב. היה גם איזה מרחק הליכה מהמכוניות ליעד. צריך היה לעבור את זה מבלי להתגלות, להגיע לטווח הכי קצר לשומרים ולהתחיל בפעולה הצבאית. בסופו של דבר היינו צריכים לפתור את רוב הבעיות בכוח ולא בהתחכמויות.
- אבידע וחגי נורו מתוך רכב מחבלים, שחנה מן העבר השני של הרחוב. מדוע, בעצם, הגעתם דווקא מכיוון זה?
זה הכיוון שנקבע בתכנונים. גם היום אני חושב שזה היה הכיוון הנכון להגיע. לקחנו בחשבון כל מה שידענו מהמודיעין. אף אחד לא ידע על הרכב הזה קודם למבצע ובזמן המבצע. הוא חנה בקבוצה גדולה מאוד של כלי-רכב. בלילה הוא נראה תמים כמו האחרים.
- מהיכן הוא צץ, אם כן?
אני מניח שהוא היה בפטרול. איש לא ידע שמתקיים פטרול כזה. אני לא בטוח שאנשי הפטרול בעצמם ידעו שיעצרו שם, במרחק 20-15 מ' מהבניין. אבל הם עצרו, כנראה, עישנו או שמעו רדיו. כששמעו את היריות וראו מה קורה, קפצו החוצה וירו לכיוון התוקפים.
- אתה מייחס את זה למקרה עיוור?
אני מניח שזה קורה בכל מקום. כל שתעשה הכנות – צפה להפתעות. זה גורם שאי-אפשר לקחת אותו בחשבון. אני בטוח שזה לא היה חלק מן התוכנית שלהם לעצור שם.
- בכל אופן, הם ירו ופגעו בשלושה מאנשיך, שליש מהכוח, כל הבניין התעורר לחיים. התחילו לירות מהקומות העליונות ולזרוק רימונים. מצבך, כמפקד, היה לכאורה קשה מאוד, בהתחשב בעובדה שטרם התחלת אפילו בביצוע המשימה. הרגשת לחץ?
לחץ זה מצב שבו יש לך זמן לחשוב, אני באמת לא יכול לשחזר מה עבר לי אז בראש. אני מניח שקודם כל חשבתי שצריך להגיע לנפגעים. קודם כל עניין אותי מה קורה איתם. חוץ מזה, צריך היה להילחם, כי אנשים התחילו לצאת והיתה אש מכל הכיוונים. היה קרב של כ-10 דקות למטה עד שהשתלטנו על הכניסה ועל תחתית הבניין. כשכבר היינו מתחת לבניין ומצאנו את חגי ואחר כך את אבידע, הרגשנו שאנחנו פחות או יותר שולטים למטה, ונראה היה לי שאפשר להמשיך במשימה ולקדם את חומר הנפץ.
- היה איזה רגע שחשבת שלא תוכל להמשיך?
לא, לא חושב. תירגלנו את זה כל כך הרבה פעמים. חלק מהדברים כבר עשינו באופן חצי-אוטומטי.
- תרגלתם אפשרות של פציעה?
לא, מה שתירגלנו הוא שברגע ששולטים בתחתית הבניין צריך להביא את הרכב עם חומר הנפץ. לפרוק אותו ולשים ליד העמודים. גם העובדה שלנו נפגעו לנו אנשים נוספים – עזרה. אחרי ההפתעה הראשונה, אנחנו כבר הפתענו אותם. היוזמה חזרה אלינו.
- איך היית מסכם את הקושי המרכזי בפעולה?
פעולת הלחימה לא היתה פשוטה. בעיקר הצורך להילחם מטווח קצר באנשים רבים. חוץ מזה התחלנו את הלחימה ברגל שמאל, עם שלושה נפגעים. זה מצב פתיחה מאוד לא נוח.
- כראש אמ"ן אתה יכול להעריך את איכות המודיעין שקיבלת אז. היה חסר לך משהו?
אני חושב שלגבי היעד עצמו – כלומר המבנה, השמירה, דרכי ההגעה – היה לנו מודיעין טוב מאוד. מה שלמדתי בכל זאת, שם וגם קודם, הוא שכמה שלא יהיה לך מודיעין טוב, אף פעם לא תדע את הכל. יש גם הפתעות ששום מודיעין לא יכול לתת עליהן תשובות מושלמות מראש. לכן, בעת תכנון הפעולה צריך לקחת בחשבון את אותן הפתעות. בכל מצב, גם הצפוי, יש התפתחויות לא צפויות.
- עוד מסקנות?
למדתי שאפשר להכין מבצעים מסובכים או כאלה שנראים מסובכים, בפרקי זמן קצרים יחסית, בתנאי שיש מודיעין טוב וכוח צבאי מאומן.
- אפשר לעשות מבצע מסוג כזה גם היום?
אין לי ספק, שהיום אפשר לעשות את זה רק יותר טוב.
(מתוך הספר "זה היה סודי ביותר- 30 פרשיות מודיעין ובטחון בישראל" מאת יוסף ארגמן, יצא לאור ע"י הוצאת משרד הביטחון, 1990, עמודים 365-368)
מדוע בחר דווקא דווקא באבידע שור ובחגי מעיין לתפקיד חיסול השומרים?
לדבריו בגלל הידע שלהם בשימוש באקדח. בסיירת הצנחנים הכינו כוח לכל מיני מבצעים. בין השאר אימנו אותו להשתמש באקדחים.
- אמרת כי אבידע וחגי היו הגיבורים האמיתיים של המבצע. מדוע הדגשת את זה?
הם היו החוד. הם יצאו נגד שומרים מזוינים, בעמדה. אף אחד אחר, מבין הלוחמים, לא התמודד עם הצורך להתקרב לאנשים מוכנים לירי, להסתכל להם בעיניים ולירות בהם. זה הקטע הכי קשה. כשנפתחת אש - הכל יותר קל. הם ביצעו את המשימה בצורה מושלמת.
- הם היו מחופשים, כפי שמתואר?
כן, כולנו היינו באזרחי. לא היו "נשים" אצלנו. (בכוח של ברק דווח על לוחמים שהתחפשו לנשים.) היתה לנו חזות אזרחית רגילה. ז'קטים, חליפות. לא הידור מיוחד. גם לא ספורטיבי מאוד. צורה סבירה לאזרחים זרים.
- זה עזר מאוד?
הלבוש האזרחי נועד לפרק הנסיעה מהחוף. לא רצינו למשוך תשומת לב. היה גם איזה מרחק הליכה מהמכוניות ליעד. צריך היה לעבור את זה מבלי להתגלות, להגיע לטווח הכי קצר לשומרים ולהתחיל בפעולה הצבאית. בסופו של דבר היינו צריכים לפתור את רוב הבעיות בכוח ולא בהתחכמויות.
- אבידע וחגי נורו מתוך רכב מחבלים, שחנה מן העבר השני של הרחוב. מדוע, בעצם, הגעתם דווקא מכיוון זה?
זה הכיוון שנקבע בתכנונים. גם היום אני חושב שזה היה הכיוון הנכון להגיע. לקחנו בחשבון כל מה שידענו מהמודיעין. אף אחד לא ידע על הרכב הזה קודם למבצע ובזמן המבצע. הוא חנה בקבוצה גדולה מאוד של כלי-רכב. בלילה הוא נראה תמים כמו האחרים.
- מהיכן הוא צץ, אם כן?
אני מניח שהוא היה בפטרול. איש לא ידע שמתקיים פטרול כזה. אני לא בטוח שאנשי הפטרול בעצמם ידעו שיעצרו שם, במרחק 20-15 מ' מהבניין. אבל הם עצרו, כנראה, עישנו או שמעו רדיו. כששמעו את היריות וראו מה קורה, קפצו החוצה וירו לכיוון התוקפים.
- אתה מייחס את זה למקרה עיוור?
אני מניח שזה קורה בכל מקום. כל שתעשה הכנות – צפה להפתעות. זה גורם שאי-אפשר לקחת אותו בחשבון. אני בטוח שזה לא היה חלק מן התוכנית שלהם לעצור שם.
- בכל אופן, הם ירו ופגעו בשלושה מאנשיך, שליש מהכוח, כל הבניין התעורר לחיים. התחילו לירות מהקומות העליונות ולזרוק רימונים. מצבך, כמפקד, היה לכאורה קשה מאוד, בהתחשב בעובדה שטרם התחלת אפילו בביצוע המשימה. הרגשת לחץ?
לחץ זה מצב שבו יש לך זמן לחשוב, אני באמת לא יכול לשחזר מה עבר לי אז בראש. אני מניח שקודם כל חשבתי שצריך להגיע לנפגעים. קודם כל עניין אותי מה קורה איתם. חוץ מזה, צריך היה להילחם, כי אנשים התחילו לצאת והיתה אש מכל הכיוונים. היה קרב של כ-10 דקות למטה עד שהשתלטנו על הכניסה ועל תחתית הבניין. כשכבר היינו מתחת לבניין ומצאנו את חגי ואחר כך את אבידע, הרגשנו שאנחנו פחות או יותר שולטים למטה, ונראה היה לי שאפשר להמשיך במשימה ולקדם את חומר הנפץ.
- היה איזה רגע שחשבת שלא תוכל להמשיך?
לא, לא חושב. תירגלנו את זה כל כך הרבה פעמים. חלק מהדברים כבר עשינו באופן חצי-אוטומטי.
- תרגלתם אפשרות של פציעה?
לא, מה שתירגלנו הוא שברגע ששולטים בתחתית הבניין צריך להביא את הרכב עם חומר הנפץ. לפרוק אותו ולשים ליד העמודים. גם העובדה שלנו נפגעו לנו אנשים נוספים – עזרה. אחרי ההפתעה הראשונה, אנחנו כבר הפתענו אותם. היוזמה חזרה אלינו.
- איך היית מסכם את הקושי המרכזי בפעולה?
פעולת הלחימה לא היתה פשוטה. בעיקר הצורך להילחם מטווח קצר באנשים רבים. חוץ מזה התחלנו את הלחימה ברגל שמאל, עם שלושה נפגעים. זה מצב פתיחה מאוד לא נוח.
- כראש אמ"ן אתה יכול להעריך את איכות המודיעין שקיבלת אז. היה חסר לך משהו?
אני חושב שלגבי היעד עצמו – כלומר המבנה, השמירה, דרכי ההגעה – היה לנו מודיעין טוב מאוד. מה שלמדתי בכל זאת, שם וגם קודם, הוא שכמה שלא יהיה לך מודיעין טוב, אף פעם לא תדע את הכל. יש גם הפתעות ששום מודיעין לא יכול לתת עליהן תשובות מושלמות מראש. לכן, בעת תכנון הפעולה צריך לקחת בחשבון את אותן הפתעות. בכל מצב, גם הצפוי, יש התפתחויות לא צפויות.
- עוד מסקנות?
למדתי שאפשר להכין מבצעים מסובכים או כאלה שנראים מסובכים, בפרקי זמן קצרים יחסית, בתנאי שיש מודיעין טוב וכוח צבאי מאומן.
- אפשר לעשות מבצע מסוג כזה גם היום?
אין לי ספק, שהיום אפשר לעשות את זה רק יותר טוב.
(מתוך הספר "זה היה סודי ביותר- 30 פרשיות מודיעין ובטחון בישראל" מאת יוסף ארגמן, יצא לאור ע"י הוצאת משרד הביטחון, 1990, עמודים 365-368)
הוספת תגובה