"כל האוויר יצא ממני ולא יכולתי לנשום. נגמר העניין, אני מת"

אם תשאלו את רס"ן (מיל) איתן בר זאב, קו דק מאוד מבדיל בין טיפשות לגבורה. מאז מלחמת יום הכיפורים הוא משתדל להימנע מקרבות ומאבקים. מצבים כאלה מזכירים לו שבמלחמה, מלהיבה ככל שתהיה, אין באמת מנצחים. ביום החמישי למלחמה, נשלח כוח רכוב על ג'יפ לסיור בוואדי "ראס-סודאר" שבסיני. מפקד הכוח היה בר זאב, אז סמ"פ צעיר בגדוד "פתן" של חטיבת הצנחנים. הכוח יצא למשימה, במהלכה התפתח קרב יריות בין הצוות המצומצם לבין מאות חיילי קומנדו מצרים, שפגעו קשות בכוחותינו. תוצאות הקרב תלויות רק בבר זאב, היחיד שנשאר בחיים, והוא החל לירות את הצרור האחרון מהמא"ג לכיוון המצרים. לא חלפה שנייה ופגע בו כדור באזור הסרעפת, מצב שהכביד את הנשימה וצמצם את סיכויי הניצחון הקלושים ממילא.

"כל האוויר יצא ממני ולא יכולתי לנשום. הבנתי שנגמר העניין, אני מת", הוא משחזר את רגעי האימה. "אבל חשבתי שגם אין לי מה להפסיד. הגעתי עד לזחל"ם (זחלי למחצה, כלי רכב – א"ט) של כוח שלנו שהיה ממוקם מאחור. אמרתי לסמ"פ שלו: תשלח את הזחל"ם שלך אחורה, ותזעיק את כל הכוח שיבוא להציל אותנו. אנחנו בנחיתות מספרית מטורפת. בסופו של דבר חולצנו, וזה לא היה קורה אם לא הייתי שם את הכול בצד וחושב רק על דבר אחד – לשרוד".

אף על פי שמצבו הרפואי הוגדר קשה באותם רגעים, הוא הצליח בכוחות אחרונים להגיע אל הזחל"מים של הגדוד. בר זאב סיפק להם תמונת קרב שסייעה לשינוי מאזן הכוחות והכרעת הקרב לטובת צה"ל. במעשיו אלה הוא גילה אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה למופת ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

כוח אסף

היום שקדם לפרוץ הלחימה לא רמז דבר לבר זאב וחבריו. בהתאם לאווירת יום כיפור, החליט הפיקוד בבא"ח צנחנים בו שירת, שהיה אז סמוך ל"שא-נור" באיו"ש, לשלוח את הלוחמים הביתה. בעוד הלוחמים הנלהבים אורזים את חפציהם, משתנה לפתע הפקודה והם נדרשים להישאר בבסיס לכוננות. באותם רגעים ההחלטה נראתה תמוהה, אך למחרת התבררה כנכונה. "הבנתי שאנחנו הולכים להעביר את השבת בבסיס, לכן נסעתי הביתה רק כדי לקחת אוכל ולחזור", נזכר בר זאב. "חזרתי עם קונטיינר עמוס באוכל אחר הצהריים, וחשבתי שתעבור עוד שבת רגועה ובזה העניין ייגמר. אבל טעיתי, למחרת בבוקר קמנו והופ – יש מלחמה. בהתחלה לא היינו תחת אש, כי איו"ש לא נכללה באזורי הקרבות. ראיתי שמים כחולים וידעתי שיש מלחמה, אבל לא היה לי באמת מושג איך זה ייתכן. האווירה שאפפה אותנו הייתה מאוד פסטורלית, התיאורים הפסימיים ברדיו נשמעים לך אבסורדיים והזויים לחלוטין. סוף השבוע עבר. ביום שני המפקד שלי, אסף, הרכיב כוח מאולתר שנקרא על שמו, והצטרפתי אליו. אנחנו נשלחים לשדה דב, משם לרפידים ואני מבין שנחתתי במלחמה. נפרדתי מהשמים הכחולים ונכנסתי למציאות שבה צריך לחפור שוחות כדי להגן על עצמך מטילים, ואחרי עשר דקות 'מיגים' מפציצים אותך, כשזה קורה אתה מבין שאנחנו בבעיה גדולה.

"ואז אמרו לכוח שלנו ללכת לאזור 'ואדי סודר', שממנו אפשר לאגף כוחות שמנסים להגיע מכיוון מערב אל מרכז סיני. אסף מינה אותי כמ"פ הסיור של הכוח הזה, אך ברשותי היה רק ג'יפ אזרחי שגויס למלחמה. כמו במערכון המפורסם של הגשש החיוור – סע לשלום המפתחות בפנים". הוא מתאר. "כדי שהג'יפ יהיה מבצעי, התקנו עליו את המא"ג. כשנסענו בו, הרגשנו מנותקים מהמלחמה. היה מזג אוויר מדהים עם נוף מדברי יפהפה, ממש חופשה בסיני. בלילה התמקמנו בצדו המזרחי של הוואדי, חברנו לכוח טנקים שאמור היה לחסום את פתחו של הוואדי מהמצרים. למחרת בבוקר אסף פוקד עליי לקחת את הג'יפ ולמצוא מקום בו נוכל למקם מארב נגד טנקים מצריים. התעקשתי על ליווי לכוח, והוא הסכים שאקח עמי מחלקה מפלוגה ד'. רציתי גם ארטילריה וקשר, אבל הוא אמר לי: 'אין לי, סע בלי. לגבי רשת הקשר – יש תאי קשר על כל הגבעות, באמצעותם תוכל להתקשר אליי בעזרת תיווך'. עבורי זה היה מאוד לא הגיוני, אבל יצאנו לדרך".

מאה מול חמישה

ללא רשת קשר מתאימה ובלי חיפוי ארטילרי, יצאו בר זאב וארבעת חייליו אל הלא נודע. הם נסעו, עברו 20 קילומטר,  ועדיין כשלו ביצירת קשר עם מי שנשאר מאחור. לפתע הבחין בר זאב במראה לא שגרתי, שישלים את מעברם של הלוחמים מהפסטורליות של שא-נור אל התופת של ואדי סודר. "שמתי לב שעל האדמה יש עקבות של נעלי 'פלדיום', מהסוג שחיילי הקומנדו המצרים נהגו לנעול. יצאתי מהג'יפ וראיתי שמדובר בהרבה עקבות. אמרתי לחבר'ה שלי: 'זהו, הטיול נגמר והתחילה המלחמה'. המשכנו בסיור הרכוב, אבל כעת היינו בראש אחר – שכפ"צים, קסדות וכדורים בקנה. העיניים סורקות כל פינה והזחל"מים  מתרחקים אחד מהשני. ואז, כשהגענו לעיקול קטן בוואדי ראיתי מולי ראש, והוא נעלם. המשכנו לנסוע אחריו, וחשבתי לעצמי שאולי זה בדואי באמצע המדבר. ליתר ביטחון יריתי הצדה, כשלפתע התברר לי שאני בתוך מארב, והזחל"ם שלנו נותר מאחור. מול הג'יפ שלנו, במרחק של 20-30 מטר, היה מין סלע ענק ששכב באמצע הוואדי. רצתי אליו עם השאר ואמרתי להם לתפוס עמדה מהצדדים כדי להתחבא מהאש. היו 100 חיילים מצרים שירו עלינו ברווחים קטנים, ואנחנו חמישה. היינו לכודים, הקנים המצריים ירו עלינו מכל כיוון, והתחמושת ורשת הקשר נמצאת בג'יפ שהיה רחוק. כל מה שהיה לנו זה מא"ג עם 80 כדורים בלבד והקלצ'ניקוב שלי, שהושבת בשלב מוקדם של הקרב. את המא"ג לא יכולתי להחזיק כמו נשק, אז אחזתי אותו ברגליים ויריתי צרורות קצרים ומהירים ללא כיוון או מטרה מוגדרת. יריתי עד שנגמרו לי הכדורים. רצתי אל הג'יפ ולקחתי שרשרת כדורים שנפלה בחול. הייתי צריך לחתוך אותה ולנער טוב את הכדורים כדי שאוכל לירות.

החדשות הטובות היו שבשלב הזה, החבר'ה שהיו בזחל"ם טיפסו על הגבעות שנמצאו מעל עמדת המצרים וירו לעברם. היריות שלנו מלמטה אילצו את חיילי הקומנדו להסיט את ראשם לאחור, כך שהם לא הצליחו לראות לאן הם יורים.

"החדשות הרעות היו שהמצרים החלו לשגר לעברנו רימונים וטילי אר-פי-ג'י. הם פגעו בגולדברג הסמל ובמישל החובש. יריתי את הצרור האחרון של המא"ג אל עבר המצרים וחטפתי כדור בסרעפת שהקשה עליי לנשום, חשבתי שאני מת. אבל אז הבנתי שאין לי מה להפסיד ועשיתי את דרכי לזחל"ם הראשון. הצלחתי להגיע אליו ואמרתי לסמ"פ שם: תשלח זחל"ם דחוף אחורה, צור קשר עם אסף ותצילו אותנו. החובש שלהם לא ידע על איזה צד להשכיב אותי כי יש לי חור בריאות, ואם זה על הצד הלא נכון הלך עליי. הוא נתן לי אינפוזיות, אבל הן לא הפריעו לי לקחת נשק ולכוון אל עבר שני חיילי קומנדו שרצו אלינו מרחוק. החיילים שהיו לידי אמרו לי: 'יאללה, תהרוג אותם'. אבל רק עצרתי אותם, מה, הם נורמליים? לא יורים על חיילים שנכנעים. כשאסף הגיע לאזור סיפרתי לו שירו עלינו מהשלוחה של הוואדי רימונים ואר-פי-ג'י ושלא יכניס לשם טנקים. החובש, שחשב שאני הוזה, אמר: 'אל תקשיב למה שהוא אומר, הוא לא בהכרה'. אסף הקשיב לחובש והתוצאה הייתה שהטנקים שהוא שלח התפוצצו 20 מטר מאיתנו באזור השלוחה. כשאסף ראה זאת, הוא ניגש אל החובש ואמר לו: 'איתן בהכרה, הוא צדק'.

"לבסוף הגיעו הליקופטרים, וירד מהם אלוף שאיני זוכר את שמו. הוא הורה ל'סקיי- הוקים' לתקוף את האזור ולסיים את העניין. בזמן הזה פוניתי לבית-החולים, שם התברר לי שהפציעה אינה קשה כפי שחשבתי והקליע נשאר בגופי עד היום. לפני המלחמה הייתי צעיר נלהב ושש אלי קרב. אחריה, אמרתי לעצמי – תודה לאל, רק שלא ייקחו אותי. עד שאני מצליח לנשום ולחיות, רוצים עוד פעם להרוג אותי? הניסיון הזה מבגר. הוא אפשר לי לצאת מהמסלול המטופש שבסופו אדם צריך לעשות הכול כדי לשרוד. ברגע שאתה מבין את מהות הקרבות אינך צמא יותר למלחמה, אלא לשלום".