"אמרתי לה בהתרגשות: 'זה אני, זה לא קצין העיר'"

ה-8 ליולי, 2006, הוא כנראה אחד הימים המאושרים בחייו של רס"ן (מיל') מועאד פראג', רופא כירורג במקצועו וקצין הרפואה של עוצבת "חיצי האש" במסגרת שירותו במילואים. באותו היום, נולדה בתו הבכורה של פראג' ומהרגע ההוא, כפי שחווה כל אב טרי, השתנתה לנצח תפיסת עולמו.

חודש לאחר מכן, מגיע תורה של עוצבת "חיצי האש" להיכנס ללבנון, ופראג' מתלווה אליה כקצין רפואה. מרגע זה ואילך הלוחמים היו נתונים בסכנת חיים מתמדת, שפגשה אותם לבסוף פנים-אל-פנים בפאתי הכפר ראשף שבדרום לבנון, בקרב בו אחד החיילים נהרג והשני נפצע. כרופא, פראג' ניצב ברגעים אלה בפני דילמה הרת-גורל. "החלטתי שלא ננסה להחיות את הבחור שנפצע קשה, ובסופו של דבר נהרג, כך שנוכל להתמקד במי שעוד אפשר להציל. כל פינוי במסוק היה מרע את מצבנו, משום שהחיזבאללה יכלו ליירט אותו בקלות ולגרום להרוגים נוספים", משחזר רס"ן (מיל') פראג' את רגעי ההכרעה. "הבחור השני, לעומת זאת, נפגע בישבן וחלק מהפגיעה הגיעה גם לשק האשכים. הסכנה הייתה שיש לו גם פגיעה פנימית בבטן, או האפשרות שחס וחלילה יאבד את אשכיו. טיפלתי בו וחבשתי אותו, וכשהוא התחיל להגיד לי שהוא הולך למות הרגעתי אותו. אמרתי לו: 'אתה תהיה בסדר, אני יציב ואני איתך כל הזמן'". מתוך הבנה של תנאי השטח והמגבלות שנכפו עליו, מחליט פארג' להישאר עם הלוחם בשדה-הקרב ולטפל בו באמצעים הזמינים במקום להזמין מסוק שיחלץ אותם. במעשיו אלה הוכיח רס"ן (מיל') מועאד פראג' קור רוח, יצירתיות ודבקות במשימה ועל כך הוענק לו צל"ש ממפקד חטיבת הצנחנים דאז, תא"ל חגי מרדכי.

מחשבות מטרידות

בשבועות הראשונים למלחמה, ממתינים בדריכות לוחמי החטיבה במכללה האקדמית שבעמק יזרעאל, אולם כניסתם ללבנון נדחית פעם אחר פעם. באחד הימים, כחודש לאחר הולדת בתו של פראג', מתבשר ללוחמים כי עליהם להתכונן לקראת כניסה שתתרחש בעוד 24 שעות. הם נשלחים לבתיהם לצורך מנוחה קצרה, אך בעוד מרבית האנשים ממהרים לחזור הביתה ולהיפרד מהמשפחה, לפראג' יש תכניות אחרות. "נסעתי לבית החולים, בו עבדתי כמתמחה, כדי לפגוש את המנהל שלי, פרופסור ריקרדו אלפסי. מעבר להיותו המנטור שלי בתחום הרפואה הצבאית, הוא גם חבר מאוד קרוב, ממש כמו משפחה", מספר רס"ן (מיל)' פראג'. "במשך שעתיים ארוכות קיבלתי ממנו עצות והסברים איך רופא צריך לפעול במצב מיוחד, בו הוא מנותק מצוותי רפואה שיכולים לפנות את הפצועים לאחור. הוא סייע לי בהבנת המצב הבעייתי הזה והיה האיש הנכון בזמן הנכון. משם הלכתי לחדר הניתוח ולקחתי איתי ציוד רפואי שלא היה בצבא באותה תקופה. עשיתי את זה משום שהפק"ל שלי כרופא צבאי הוא מוגבל בסופו של דבר, וצריך לחשוב מחוץ לקופסה.

"כשהגענו אל הגבול, לפני הכניסה, המח"ט שוחח איתנו והייתה תחושה חזקה של התרגשות באוויר. באותם רגעים הטרידו אותי מחשבות על ההורים שלי, מכיוון שלא הודעתי להם שאני נכנס, וגם לא לאשתי. זו הייתה תקופת השיא של המלחמה ואנשים רבים כבר נפלו בקרבות, כך שלספר בשורה כזאת לאנשים הקרובים לי ביותר היה קשה מנשוא- בייחוד כששאר האחים שלי התכוננו למלחמה גם כן. כדי לפתור את הבעיה הזאת התקשרתי לחבר טוב שלי, קצין רפואה בחיל האוויר, ואמרתי לו: 'שמע, אני נכנס היום ללבנון ומנתק את הטלפון. תדאג להודיע להורים שלי ולאשתי שאני נכנס ושאני בחיים'. היה לו קשה לעשות את זה כי הוא מכיר את המשפחה שלי מקרוב, אבל בסופו של דבר הוא התמודד עם זה. כאבא לתינוקת, השאלה הראשונה שעלתה לי היא מה יקרה אם אני איהרג בטיימינג המחורבן הזה והילדה תישאר ללא אב. ידעתי שזה יכול להיות מצב לא פשוט ושאם אני משאיר מאחור את היצור הקטן השברירי הזה ולא חוזר, זה יכול לרסק לו את החיים".

הימור מסוכן

"נכנסנו ללבנון בשעת לילה מאוחרת ועברנו ליד כפר שנקרא עייתא א-שעב. שמתי לב שלידנו היה שלט גדול שאומר: 'ברוכים הבאים לעייתא א-שעב', אבל אני דווקא הבנתי מהמשפט משהו אחר - ברוכים הבאים לגיהינום.

"לפנות בוקר התמקמנו בבתים נטושים בכפר דבל, וכבר בשעה עשר בבוקר חטפנו שני סאגרים. היו כל כך הרבה הרוגים ופצועים, ברמה שאי אפשר היה לעשות כלום. משם חצינו את הכפר והתיישבנו בשטח מיוער, שממנו התקדמנו לעבר הכפר ראשף. צעדנו לשם כל הלילה וכשנכנסנו בפאתי הכפר, עם הזריחה, חטפנו אש תופת. כתוצאה מהירי הכבד נהרג חייל אחד מפגיעת כדור בחזה והשני נפצע בישבנו ובאשכיו. ההחלטה האמיצה שלקח אז המח"ט גרמה לכך שלא ריכזתי את עיקר המאמץ בלהציל את מי שהיה על סף מוות, אלא התמקדתי במי שעדיין אפשר היה להציל. הפציעה של הבחור הייתה מאוד מסוכנת מכיוון שאין לי דרך לחסום את הדם שיורד מהישבן, וייתכן שקיימת פגיעה פנימית בבטן שיכולה להרוג אותו. הכי גרוע מבחינתי היה שאותו בחור יאבד את אשכיו, ויש לכך השלכות רבות. לא הייתה ברירה אלא להימנע מפינוי של הפצוע במסוק באותו הרגע, כי זה רק היה חושף חיילים נוספים לפגיעה. עמדתי בפני דילמה קשה: האם נפנה אותו, ואם כן - איך? אם היינו יורדים מההר עליו ישב הכפר זה היה לוקח לנו שעות רבות והיינו חשופים לאש החיזבאללה. מצד שני, להודיע לפיקוד שאנחנו יכולים לחכות איתו בשלב הזה בשטח ולא לפנות הלאה זה הימור מסוכן לא פחות, שכן ייתכן והוא בסכנת חיים מיידית שטיפול עם אמצעים מוגבלים לא יוכל לבלום אותה.

"החלטתי לעשות משהו יוצא דופן כדי לעצור את הדימום ולנסות להציל אותו. החדרתי לשלפוחית השתן שלו קטטר שלקחתי קודם לכן מבית-החולים – צינור שבקצהו בלון, המסוגל ללחוץ על כלי דם שנפגעו ובכך לעצור את הדימום. הוא סבל מכאבים נוראיים במשך כל הזמן הזה אבל לא צייץ. במשך 18 שעות מדדתי את מצבו, ראיתי כי הדימום אכן עוצר ומצבו מתייצב. רק כשהיה חשוך מספיק אמרתי למח"ט שחייבים לפנות אותו עכשיו במסוק, והוא פונה ללא סיכון חיי אדם נוספים. היכולת של אותו לוחם להבין, למרות הפציעה הכואבת, שאם הוא יפונה במסוק יסוכנו אחרים ולהמתין בסבלנות למרות הכאב, מעידה על אומץ גדול.

"ביום בו יצאנו מהמלחמה חשתי הקלה גדולה, אבל עבורי המלחמה לא באמת הסתיימה שכן אשתי העידה עליי שאחריה הייתי די מפחיד ואפילו פרופסור אלפסי דחק בי לקחת חופשה, אבל אני רציתי לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי היה להודיע להורים שלי שהכל בסדר. הגעתי אליהם בסביבות ארבע בבוקר, וידעתי שהמשמעות היחידה של דפיקות בדלת בשעה כזאת היא קצין העיר – בשורה רעה, לכן חיכיתי קצת. כשזיהתה אותי, אמא שלי התחילה לצרוח ואמרתי לה בהתרגשות: 'זה אני, זה לא קצין העיר'. המפגש הראשון עם הבת שלי אחרי המלחמה היה מאוד קשה כי היא לא זיהתה אותי, זה היה מתסכל לחלוטין. בתור אבא צעיר זה הקפיץ לי את כל הפיוזים אבל אמא שלי אמרה שאין מה להיות עצוב, ושהיא תתרגל אליי בהדרגה. לפני שבתי נולדה הייתי יותר אמיץ אבל עכשיו, אחרי המלחמה, ממש לא. יש בחיים שלב שבו אתה מתבגר ומבין שבמקום ה'אני', עומדים במרכז אנשים אחרים".