"היה קשה להסתער כי הירי היה כל כך חזק, שהוא הרגיש כמו סופת טורנדו"

אחד מתחביביו של רס"ר (מיל') יחזקאל מלצר (69) הוא רכיבה על אופנוע. לפני כחצי שנה הוא הוביל קבוצת רוכבי אופנועים עד לרמת הגולן. דווקא ברגע נינוח זה, ביקשו ממנו חבריו לקבוצה לספר על הרגעים הקשים יותר בחייו; על המארב וההיתקלות בגשר עבדאללה בפברואר 1968. "עד אז, לא היה לי כל כך נוח לספר על זה לחברי הקבוצה, אבל איכשהו זה השתחרר לי", מספר רס"ר (מיל') מלצר. "היום אני מרגיש פתוח בהרבה לספר את הסיפור משהייתי בעבר".

ב-13 לפברואר 1968 פיקד מלצר על מארב ששכן צפונית לגשר עבדאללה. שעתיים לאחר תחילת המארב, הוא הבחין בחוליית מחבלים שהתקדמה לעברו והורה לפתוח באש. כשאזלו הכדורים בתת המקלע שלו, הוא נתקל בגופת מחבל וניצב בפני בחירה שעתידה הייתה להשפיע עליו בשנים שלאחר התקרית. "ניסיתי לקחת מהמחבל את הרובה שלו, אבל הוא אחז בו בעוצמה רבה וכיוון את הרובה אליי. הגעתי למסקנה שהוא חי, ולכן בעטתי בו ולקחתי ממנו את הרובה", משחזר מלצר. "אחרי שיריתי בו, הבנתי שהרובה שהיה לו זה רובה FN (רובה תוצרת בלגיה שהיה אז בשימוש חיילי צה"ל - א.ט.) חשבתי לעצמי: איך יכולתי לעשות את זה לאחד משלנו? אז הבחנתי שיש לי רימון לא נצור מתחת לרגליים וידעתי שלא נשארה לי יותר משנייה אחת. קפצתי הצידה. הבנתי שחייל צה"ל לא היה שולף עליי רימון, וזאת הייתה הקלה עצומה".

עם הרובה שתפס, הוא הרג לאחר מכן ארבעה מחבלים נוספים ותרם רבות לניצחון הכוח על חוליית המחבלים. במעשה זה הפגין רס"ר (מיל') יחזקאל מלצר אומץ לב, יצירתיות ותושייה ועל כך קיבל את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל') דוד אלעזר.

קשה להסתער

בראשית פברואר 1968 שירת מלצר כמילואימניק מתחיל בחטיבה 80 דאז, היום חטיבת "הנשר", בבקעת הירדן. שמונה חודשים בלבד עברו מאז מלחמת ששת הימים והמילואימניקים של הצנחנים, כמו שאר הצבא החלו להתרגל לנופים החדשים שנוספו לתחומי ישראל ולצרות בגבולות החדשים. בקעת הירדן, שבא נקרא לשרת במילואים התאפיינה אז במרדפים חוזרים ונשנים אחרי חוליות מחבלים. "כשלושה או ארבעה ימים לפני התקרית המפורסמת בגשר עבדאללה הגעתי לאחד המוצבים שבאזור והדבר הראשון שאמרו לי הוא לשים את הקיטבג ולצאת למארב", נזכר מלצר. "הבעיה במארבים האלה הייתה שהמחבלים נעלמו כל הזמן מטווח הראייה, והיו חוגגים בירי עלינו, מה שגרם לאנשים רבים להיפצע. במארב הזה שכבנו ליד בניין הסמוך לגשר עבדאללה, ומאחר ולא קרה שום דבר בהתחלה, נרדמתי. בשעה 22:00 העיר אותי רעש של חוליית מחבלים שהלכה לקראתנו. אחד מהחיילים הורה לפתוח באש וחיסלנו ארבעה. לקחנו כמה שבויים ואת אחד מהם שאלתי מה הוא עושה פה, והוא השיב 'זו האדמה שלי'. הוא היה מסכן ורעד כולו, אבל זה לא כל כך עניין אותי כי אז לא חשבתי שלמחבל הזה, שלא היה רחוק מגילי יש אמא שמחכה לו בבית. היום אני חושב אחרת".

"ביום של התקרית המפורסמת הורו לי לקחת אנשים ולנסוע למארב באותו מקום שהיינו בו בתקרית הקודמת. כשהגענו קרוב לשם נהר הירדן היה גועש וסוער, ובתוך כל הרעש הזה הצלחתי לשמוע קולות של אנשים אבל לא ראיתי כלום כי כבר היה חשוך. כ-150 מטר לפני הנקודה בה היינו אמורים להתמקם במארב הבחנתי שיש פעילות. החלטתי להתקרב אל השיחים ולהישכב כמה מטרים בודדים מגדת הנהר. כעבור שעה המחבלים עברו לידנו-הבנתי שזה המצב כשאחד מהם ניסה לעבור את נהר הירדן ונפל למים ונשמעו צעקות. ידעתי שלא אמור להיות רעש כזה באזור שלהם כי היו לא רחוק משם יחידות אחרות של צה"ל. ב-21:00 כבר הבנו שעומד לקרות משהו, כ-20 מטר לפניי שכב מקלען של המחבלים שצעקו עליו לחזור אחורה. ראיתי שיירה של מחבלים שמתקרבים אל אותו מקלען, כשהראשון שבהם התחיל להתרחק ממני צעקתי לפתוח באש. היה קשה להסתער כי הירי שלהם היה כ"כ חזק, שהוא הרגיש כמו סופת טורנדו שבולמת את התקדמותי. באמצע ההסתערות אחד מחיילנו נפצע. רצתי לעבר השורה שלו, עד הגעתי לשם שמתי לב שהתחמושת שלי נגמרה והשתרר שקט. הלכתי לחבוש את אחד הפצועים שלנו, שמת אחרי עשרים דקות. הטיפול בפצועים היווה הפסקה מתודית במהלך הקרב שאפשרה לנו להמשיך הלאה".

ביקור מרפול

במהלך הטיפול בפצועים, מפנים מלצר כי הוא לא יוכל להמשיך את המאבק במחבלים ללא תחמושת. על יד הפצועים שטופלו על ידי החובשים, שכבו שלוש גופות של מחבלים- מלצר שרוצה לקחת את הרובה מאחד מהם נתקל בהתנגדות בלתי צפויה. "אמרתי לחיילים: יאללה, בואו נגמור עם זה, ואז הגעתי אל המחבל. שמתי לב שכשניסיתי לקחת ממנו את הרובה הוא לא נתן לי אותו, אלא כיוון אותו לכיווני, לכן הלכתי הצידה ונתתי לו בעיטה מכל הלב. לקחתי ממנו את הנשק ויריתי בו, ואז אני רואה שהרובה שלקחתי הוא רובה בשימוש צה"ל. מאחר ולא הכרתי מקרוב את החבר'ה שלחמתי איתם, חשבתי שמדובר בחייל צה"ל שהרגתי בטעות – וחשבתי: איך יכולתי לעשות דבר כזה לחייל משלנו? המחשבה הזאת ייסרה אותי עד שהרגשתי מכה חזקה בחזה. כשהבנתי שלא נפגעתי, הסתכלתי למטה והבחנתי שיש רימון יד ללא ניצרה, שמונח בין רגליי והבנתי שלא נשארה לי יותר משנייה אחת. קפצתי הצידה, והרימון התפוצץ. הרגשתי הקלה עצומה, כי הבנתי שלא יכול להיות שחייל צה"ל היה שולף עליי רימון. אחרי שקמתי ירו עליי מכל מיני מקומות. רצתי והגעתי לקבוצת מחבלים נוספת, אך כשהתקרבתי למחבל הרביעי בחבורה הזאת, נגמרו לי שוב הכדורים והכנסתי לו את הקת בראש. המחבל מת במקום ואני יודע זאת מכיוון שאחד החבר'ה שאספו את המחבלים אחר כך בזחל"ם סיפר לי שכשהוא הרים אותו לרכב הראש שלו היה פתוח.

"אחרי השניות האלה השתרר שקט פעם נוספת, הלכתי לעבר חובש שירו עליו מהצד השני של הגדה. לאחד הפצועים היה מקלעון שלקחתי ובעזרתו פתחתי באש אל עבר הגדה השנייה. לא היה ניתן לראות את המחבלים עצמם, אבל אפשר היה להבחין מהיכן הם יורים מכיוון שרעשי הצעקות וההבזקים של הרובים הסגירו אותם. במוצב שהיה במרחק קילומטר או שניים מהתקרית כבר ידעו מה קרה. כשהגיעה אלינו תגבורת חשבתי שיגידו לי- 'עשית את שלך, לך הביתה' אבל הורו לנו להישאר באזור עד ארבע לפנות בוקר. אחרי שהתקפלנו משם הלכנו לישון במוצב. האדם הראשון שראיתי בבוקר למחרת היה רפול, אז מפקד חטיבת הבקעה שהעיר אותי ואמר לי: 'קום, בוא נעשה סיור'. בדקנו אם יש עוד מחבלים ואם יש עוד סכנה בשטח. לאחר מכן הוא תיחקר אותי ואמר: 'על דבר זה מקבלים צל"ש'. אני חשבתי רק על לנסוע הביתה, כי אז הבטיחו שכל מי שהורג מחבל מקבל שבוע חופש, אז אמרתי לו: 'מגיע לי חופש, אתה לא חושב?' אחרי המלחמה גרתי זמן מה בקיבוץ והרביתי להסתובב עם נשק. פחדתי שמשפחת המחבלים איכשהו תמצא אותי ותנקום בי. בלילות הייתי מתעורר פעמים רבות תוך כדי צעקות של 'תסתער מכאן ומשם'. היום אחרי הרבה שנים אני מרגיש פתוח יותר לספר על התקרית. אני חושב שבזכותה הגעתי למסקנה שמלחמות זה דבר מיותר, אלא אם כן אין ברירה ואז צריך לעשות הכל כדי לנצח את האויב ולא לוותר".