"לקחנו את ירון, השכבנו אותו על אלונקה ורצנו איתו בעודי פצוע"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 22 במאי 2014
משה לוי 2014

משה לוי 2014


במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הצליח סא"ל (מיל') משה לוי לחלץ חייל תחת אש מביירות אל שטח ישראל כשהוא פצוע בעצמו על הרעות שהפגין הוענק לו צל"ש אלוף



הטיפול במכוניות הוא טבעי לחלוטין עבור סא"ל (מיל') משה לוי, סמנכ"ל שותף בניהול מוסך כיום וקצין חימוש בגדוד הנ"מ 947 בעברו. כשהוא מוודא שהכול כשורה עם המכוניות, קשה לו שלא להיזכר בימיה הסוערים של מלחמת לבנון הראשונה, בהם היה אחראי על תותחי הוולקן שהטילו את אימתם על המחבלים. עם התותחים האלה, נסע לוי ברחבי דרום לבנון עד שב־4 באוגוסט 1982 הגיע לשדה התעופה של ביירות, בו הציל חיי אדם, כנגד כל הסיכויים. "ליד שדה התעופה של ביירות מוקמו סוללות שלנו שהכילו כוחות מעורבים. הייתי שם עם המ"פ שלי ועם חיילים נוספים, שנפגעו מפגזי המחבלים", מספר סא"ל (מיל') לוי. "עמדתי מעל אחד מהם, ירון, וראיתי שיש לו חור בלחי כתוצאה מהפגיעה. ניגשתי אל החובש ששכב על דופן הסוללה, הוריתי לו לטפל בירון כשאני מרגיש שמשהו קורה לי".

באותו רגע חש לוי במכה בפניו ואיבד את הכרתו. כעבור מספר שניות, כשהכרתו שבה אליו, הוא מישש את פניו והבין שנפצע. "מיששתי את עצמי וכל ידיי התמלאו דם. החובש נעלם לי לפתע, ומג"ד אחד מגולני אמר לי, 'אתה בחתיכה אחת'. הבנתי שחייבים לעוף משם, השכבתי את ירון על אלונקה ויחד עם המ"פ רצנו איתו עד לטנק של סמג"ד מהשריון. עד שהגענו לישראל, אמרתי לירון שיהיה חזק. אין ספק שזה היה מסע האלונקות הקשה ביותר שחוויתי, והוא הציל את חייו של ירון".

למרות פציעתו והיעדרו הפתאומי של החובש, לוי לא נרתע, ותחת אש סחב את הפצוע על אלונקה. במעשיו אלה הוכיח סא"ל (מיל') משה לוי קור רוח, אומץ לב ורעות, ועל כך קיבל צל"ש ממפקד חיל האוויר דאז, האלוף (מיל') עמוס לפידות.

הלם קרב

לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה שהה גדוד הנ"מ 947, בו שימש לוי קצין חימוש, ברמת הגולן. בגבול הצפוני שרר מתח קבוע, טילים שוגרו על בסיס יומי אל עבר יישובי הצפון ובייחוד אל עבר קריית שמונה, והחיילים חשו בעימות המתקרב. "השבועות שקדמו למלחמה התאפיינו בהכנות מאוד רציניות. המג"ד שלנו הגיע לגדוד מתוך מטרה להכין אותנו לעימות, והוא אף חזה את התרחשותה של המלחמה כמעט במדויק", נזכר סא"ל (מיל') לוי. "היו פעמים רבות בהן היינו בסדר תנועה כדי להיכנס ללבנון והחזירו אותנו. רמת המוכנות שלנו התבטאה בכך שכבר ידענו שמות של כפרים בהם אנו אמורים לפעול. בשבוע האחרון שלפני המלחמה יצאנו לאימון גדוד מפרך, שהסתיים ביום חמישי בערב. אחרי האימון נסענו לכיוון קלע שברמת הגולן, ותוך כדי תנועה אחד הוולקנים נתקע בין העצים בבניאס ונשארתי שם כדי לטפל בו. הגעתי אל הגדוד בשישי בבוקר כשכולם על מדי א' מתכוננים לחזרה הביתה. גם אני הייתי אמור ללכת איתם, אבל כיוון שהייתי עייף מכל השבוע הזה, אמרתי לקצין התורן שאני אשאר בגדוד. וכך, בכוחות אחרונים עשיתי את מה שצריך כדי להיות מוכן לתנועה, בלי שידעתי מה עתיד לקרות. אחרי שסיימתי את המלאכה הלכתי להתקלח, ובזמן שהורדתי חולצה החל מטח של קטיושות על קריית שמונה והבנתי שהנה, זה מגיע. נסענו אל שטח הכינוס בכפר גלעדי, ובמהלך ההתארגנות עברתי במרכז קריית שמונה כדי להתקשר לאחי מטלפון ציבורי. אמרתי לו שאנחנו זזים, ובמהלך השיחה נפלו לידי קטיושות. כשהגענו לבסוף לכפר גלעדי חילקו את הכוחות לטורים, שבנוסף אלינו היו מורכבים מחי"ר, שריון ותותחנים. אני הייתי בשיירה שאת מפקדה לא אשכח לעולם. בזמן ששאר השיירות יצאו, השיירה שלנו נשארה עומדת, ולאחר ששאלתי את המפקד מספר פעמים למה אנחנו נשארים במקום והוא לא ענה לי, נפל לי האסימון, הבנתי שהוא חטף מעין הלם קרב.

"אין לי מושג איך עשיתי זאת, אבל לקחתי ממנו את מכשיר הקשר והכרחתי את כל החיילים לחזור אחריי, ולהתחיל לנוע. כשנכנסתי עם הכוחות ציוותתי את הגולנצ'יקים, השריונרים והתותחנים שהיו איתנו לגדודים המקוריים שלהם, והמשכנו הלאה. הגדוד שלי היה באזור הבופור והותיר רושם רב על הסובבים. לתותח הוולקן שלנו הייתה עוצמת אש כה גדולה, שנשמעה כשאגה למאזין מקרוב. בהתחלה החי"רניקים והשריונרים לא הבינו מה זה, אבל בהמשך הלחימה כשירינו בו זה הרגיש כמו במשחק כדורגל, ירינו על המחבלים וכולם היו מוחאים כפיים. מהרגע בו נשמעה השאגה הזאת במלחמה, מפקדי הכוחות כולם אמרו  'וולקנים קדימה'. כשנכנסנו ללבנון, התחלנו בכפר נבטייה, אותו טיהרנו לגמרי ממחבלים, ומשם עברנו לאזור בתי הזיקוק של צידון. המחבלים שם צצו מכל חור, והם לבשו בגדים אזרחיים כך שהתקשית להבדיל בין המחבלים לבין האוכלוסייה האזרחית. מבתי הזיקוק הגענו לביירות, ושם הלחימה הייתה מסובכת בהרבה. שהינו יחד עם לוחמי גולני בבית־ספר בעיר".

חייבים לעוף מפה

"כשהגענו לשדה התעופה של ביירות התחפרנו בחולות וחיכינו לפקודה. נוצר מצב בו המחבלים טווחים בנו ואין אישור לירות בחזרה, עד שמדווחים לי שיש תקלה באחד מתותחי הוולקן. חברתי אל המג"ד ויחד איתו לקחתי את הוולקן הבעייתי למקום המוגן היחיד שנמצא - מפעל סמוך של פפסי קולה. במפעל ההוא תיקנו את התקלה וחשוב מכך, חילקנו בקבוקי פפסי לכולם, זה היה רגע אבסורדי כי המפעל הזה בא לנו משמים. עוד לא הספקנו ליהנות מהשתייה, ולפתע הודיעו בקשר שנגמ"ש שלנו, שהיה קרוב לשכונת בורג' אל ברג'נה, נפגע ושיש שלושה הרוגים. מדרום לשכונה הזאת דחפורים שלנו יצרו סוללות בצורת פיתה שאיגדו בתוכן כוח מעורב שלנו, של גולני, של שריון ושל תותחנים. בשלב מסוים, אחרי שלקחתי שני מא"גים מנגמ"ש פגוע של גולני, שמעתי בקשר שמ"מ באזור הסוללות מדווח שהם נפגעו, והמג"ד בקשר איתו. לאחר כמה שניות הסמל הודיע שהמ"מ נפגע וגם הוא נעלם. הבנתי שיש התרחשות לא רגילה. הלכתי לכיוון הנגמ"ש שלי, ומולי ניצב המ"פ של אותו כוח. הבנתי שפנינו מועדות לאותו כיוון, והתחלנו לנסוע צפונה לכיוון בורג' אל ברג'נה. כשהגענו לסוללה בה נפגע הכוח ראינו את כולם שוכבים, פצועים או הרוגים. רק חייל אחד, ירון, שדיבר ברוגע עם המג"ד בקשר, עמד על הרגליים.

"כשהסמל שלי יצא מהנגמ"ש הוא חטף רסיס, מיד אחר כך ירון חטף פגז מרגמה שגרם לחור בלחיו. עמדתי מעליו וראיתי את שיניו דרך החור. המ"פ ואני ראינו שאנחנו כמעט לבד, למעט חובש ששוכב על דופן הסוללה וצועק 'שמע ישראל'. תפסתי אותו כדי שיטפל בירון, ולפתע הרגשתי מכה אדירה בראש ובפנים. איבדתי את ההכרה לכמה שניות וכשהתעוררתי האפוד והשכפ"ץ היו מפורקים ופניי וידיי היו מלאות דם. מג"ד מגולני שהיה באזור אמר לי שאני בחתיכה אחת, והבנתי שחייבים לעוף מפה. ללא החובש שנעלם, המ"פ ואני לקחנו את ירון, השכבנו אותו על אלונקה וכך רצנו איתו, בעודי פצוע. היה חום אימים על החול ולא היו תנאים יותר קשים למסע אלונקות מאשר אלה. לבסוף הגענו לטנק של סמג"ד שריון, זרקנו את האלונקה על הסיפון והחזקנו את הצריח מבחוץ. במהלך הנסיעה ירון סימל לי שהוא רוצה מים, ואחרי שדפקתי לסמג"ד על הכתף ואמרתי לו, 'מים' הוא חתך ג'ריקן ומים החלו להישפך עליי ועליו. כל הדרך עד לישראל אמרתי לירון כמו בסרטים שיישאר חזק.

"המסקנה שלי מהמלחמה היא במילה אחת, נחישות. במילה הזאת מסתתר גם הקיום שלנו, שבו נגזר עלינו לחיות על חרבנו. אני יודע כמה רעה היא המלחמה ואני מטיף לשלום. אך אם נקלענו אליה, עלינו לעשות אותה הכי טוב שאפשר, כי מלחמה היא דבר אכזר".

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה