"כולם עשו את מה שנדרש מהם, אבל היו גם כאלה שנתנו הרבה מעבר"

כשאזעקות הקרב של מלחמת יום הכיפורים פילחו את דממת היום המקודש, רס"ן (מיל') ד"ר עוזי ברוק לא חשב פעמיים. ברוק – היום מומחה ברפואת ילדים, אז מתמחה בבית חולים "השרון" – התקשר בדחיפות למפקדת קצין הרפואה הראשי (מקרפ"ר) ושאל מתי והיכן עליו להתייצב. כבר בבוקר שלמחרת נשלח אליו רכב צבאי. כשהוא מוצב ב"גדוד התמסחים" המיתולוגי, חצה ברוק את התעלה ולמעשה ליווה כרופא את הכוחות הלוחמים שעשו היסטוריה.

"המלחמה הייתה מעבר מ'החממה' של ההתמחות שלי אל תוך לב-ליבו של שדה הקרב", הוא מסביר, ומודה שהייתה זו הפעם הראשונה בה חווה מפגש עם שדה קרב כזה, שכמוהו "רואים רק בסרטים". כשהתקרב עם התאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית) לכיוון קו המים של תעלת סואץ, פגע פגז במשאית שנשאה את הציוד הרפואי והעלה אותה באש. "עמדנו חסרי אונים מול הרכב הבוער במצב בעייתי מאוד, שכן נשארנו ללא ציוד רפואי ואמצעי חבישה. כשהובהר לנו ממפקדת האזור שאין באפשרותם לשלוח לנו ציוד רפואי נוסף, הבנתי שעם המעט הזה אני חייב להסתדר".

כשהגיע לבסוף הגדוד לקו המים, נחשף בפני החיילים נוף "פסטורלי, ניגוד מוחלט לשדה המלחמה", כהגדרתו של ברוק. אל מול יופייה המרהיב של רצועת האדמה המצרית, חלצו הלוחמים את נעליהם הכבדות כדי לשכשך את רגליהם במים, ולשכוח, ולו לרגע, את הנסיבות שבעטיין נקלעו לאזור. "מהר מאוד הגיעה שיירת הבכירים, שהורו ללוחמים להתפנות מהמים ולחזור לתאג"ד, כי עומדת להיות הפצצה מאסיבית של האזור, ואכן כך היה. זמן קצר לאחר מכן, ולמשך היומיים וחצי הראשונים של הפריצה לאפריקה, כיתרו אותנו כוחות האויב".

בעוד האויב מכתר את כוחות צה"ל ומונע חילוץ פצועים, מצא את עצמו ד"ר ברוק כמפקד התאג"ד היחידי באזור התעלה - סמכות רפואית מרכזית בקרב הכוחות הלוחמים, שהחלו סופגים אבדות ופגיעות אנושות. בפרק הזמן הזה טיפל הרופא בעשרות נפגעים במסירות עילאית ובקור רוח, תוך מתן דוגמה אישית. על אומץ ליבו ודבקותו במשימה הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור ז"ל.

ההגדרה של מלח הארץ

לא בכדי זכה המתחם שעל גדתה המזרחית של התעלה לכינוי "חצר המוות". הוא שימש כשטח היערכות של כוחות צה"ל לקראת הצליחה, אך במהלך הקרב ספג הפגזות כבדות וקטלניות מהצד המצרי. פעילותם של כוחות ההנדסה בשלב הראשוני של הלחימה אפשרה את התנהלותו התקינה של מבצע "אבירי לב", שבמהלכו צלחו כוחות צה"ל את התעלה ולמעשה הכריעו את המלחמה בחזית הדרום.

"בזמן הכיתור לא יכולנו לפנות את הפצועים הרבים לטיפול בבתי-חולים, ונוסף על כך, גם הציוד שהחזקנו היה מוגבל ודל יחסית", מספר ברוק. "כרופא, התקשיתי להסתכל על החיילים הפצועים שלא יכלו לקבל טיפול הולם. לא יכולנו לפנות אותם, ולעתים זה הסתיים במוות. בנקודה הזאת, צריך לציין את פעילותם האמיצה של החיילים שהתנדבו מרצונם לפנות את הפצועים לבתי החולים בעורף, תוך שהם מסכנים את עצמם מאוד, ולאחר מכן אף חזרו לגזרה והמשיכו להילחם".   

הסיטואציה הבלתי נתפסת העמידה את ד"ר ברוק בפני קשיים בדמות האתיקה הרפואית, והתמודדות עם שאלת מהות תפקידו של הרופא. כשמסביבו פצועים רבים המשוועים לעזרה, ויכולתו לטפל מוגבלת, נדרש ד"ר ברוק להחליט החלטות קשות במקביל לשמירה על קור הרוח. "מחוץ לתאג"ד קיבצנו את גופות החללים, ובתוך התאג"ד דאגנו לשמור על חלוקה של פצועים: אלה שאובחנו על ידי, ואלה שלא אובחנו עדיין. היה חשוב לשמור על הסדר כדי לטפל בכמות הגדולה של האנשים. כמו-כן, נאלצנו לעשות גם סדר עדיפויות בין סוגי הפציעות השונים ולתת קדימות למקרים הדחופים יותר". לאלה נוספה סוגיית הטיפול בשבויי הקרב, שרובם נפצעו והגיעו לתאג"ד, ונזקקו גם הם לשירותי רפואה. "בתור רופא השתדלתי לטפל בכולם בצורה שווה ולהתייחס לחיי האדם שניצב מולי", הוא אומר בכובד ראש.

לדבריו של ברוק, מקורם של המחוות האנושיות יוצאות הדופן וסיפורי הגבורה המרגשים, שחלקם התפרסמו בתקשורת בזמן המלחמה ולאחריה, באחוות הלוחמים ובאצילות שאפיינו את החיילים של אותה מלחמה. "בסופו של דבר כולם עשו את מה שנדרש מהם, אבל היו גם כאלה שנתנו הרבה מעבר. נתקלתי במלחמה הזאת בחיילים שהם באמת ההגדרה של מלח הארץ", הוא מצהיר בהתרגשות. "למשל, היה לוחם שהידק לידו תחבושת וביקש ממני לטפל קודם כל בפצועים האחרים. אחר כך הסתבר לי שהייתה לו פציעה חמורה ביותר כתוצאה מרסיס שפגע לו ישר בעורק".

כוחות האגו

בתוך מרחץ הדמים הזה, כשהוא משמש כרופא היחיד בגזרה הבוערת – הייתה לתפקידו של ברוק חשיבות מכרעת, אולם לאורך הראיון, קשה מאוד לחלץ ממנו הודאה מפורשת בעובדה זו. ברוק הוא אדם צנוע, המעיד על עצמו כי רגליו נטועות היטב בהווה, והוא מעדיף להשקיע בשיפור העתיד מאשר בהתבוססות בעבר. במיוחד חשוב לו לדבר על הלקחים האישיים שלו מהמלחמה, אותם הוא מקריא מדף נייר שהכין מבעוד מועד. "עשיתי מה שנראה לי נכון, נתתי את מה שיכולתי, ואני לא עסוק בלהעניק למעשיי שמות ותארים", הוא מחייך. "מבחינתי, העיטור הוענק לתאג"ד כולו. כל החיילים עזרו, תרמו, חיזקו ועודדו - כשאני, בשל גילי המבוגר ומהות תפקידי, אולי שימשתי דוגמה לשאר". התמודדות שקולה גם אל מול המצבים הקשים ביותר, חשיבותה של מילה טובה והשקעת כל-כולך - הם המסרים העיקריים שברוק מבקש להעביר בהתייחסו לגבורתו.

לדבריו, בזכות התמודדות שקולה והשקעת מלוא האנרגיה שלו בניהול התאג"ד, הוא הצליח לדחוק הצידה את המחשבות על אשתו ובנו הפעוט שנותרו בבית, וכן את המחשבות על הגרוע מכל. "רק לקראת סוף הכיתור, כאשר האדמה רעדה מקולות הטנקים ההולכים וקרבים, היה לי זמן לעצור ולחשוב על הסוף. לחשוב על הפרידה מבני, ממשפחתי ומהחיים שהיו לי", הוא נזכר. "כמובן, במהרה הוקל לכולנו כשהבנו שהכוחות המתקדמים לעברנו הם של הגנרל ברן (אברהם אדן – מ.מ.) ושנועדנו להצלה ולא לכיליון". על אף שניתנה לו האפשרות לחזור לעורף לאחר מכן, התעקש ברוק להמשיך וללוות את גדוד ההנדסה והכוחות הלוחמים שחצו את התעלה. הוא נשאר במלחמה עוד שבועות ארוכים, והגיע לקילומטר ה-101 בתעלת סואץ - שם הוכרעו המצרים והושגה הפסקת האש.

בעשורים שחלפו מאז סיומה של המלחמה, המשיך ברוק לשרת במילואים, כשהוא משמש בלשכות הגיוס השונות כראש וועדת השחרורים מצה"ל. גם כיום, בגיל 75, הוא מתעקש להגיע לדיוני הוועדה הארוכים, במטרה לתרום מהניסיון והידע הרב שלו בתחום הרפואה לצה"ל. "סביב סוגיית השחרורים מצה"ל נעשים לא אחת הרבה עוולות למלש"בים", הוא מציין. "נתקלתי בחיילים במצב רפואי לא קל שנמנע מהם שחרור מצה"ל, למרות מצבם, וחשוב בעיניי לתקן את זה".

בנוסף, בשנים האחרונות לקח על עצמו ד"ר ברוק לשכנע כמה שיותר משוחררים להגיע ולהתנדב לצה"ל כדי למצות את הפוטנציאל שלהם ולתרום ככל שניתן למערכת. "בדיקת ההתאמה של המועמדים לשירות צריכה להיות מקיפה יותר", מסביר ברוק את משנתו, ומתעכב על ההיבט החשוב ביותר. "היא צריכה לכלול גם בדיקה של מה שנקרא 'כוחות האגו', כלומר היכולת לעמוד בפני מצבי מצוקה. רק בדיקה מקיפה כזו תעמיד כל חייל בפני המסלול האופטימלי בשבילו ותאפשר מיצוי שלם של כוח האדם מבחינת צה"ל".