"כשיצאתי משו אותי ידיים מהים, ונלקחתי בשבי"

סמ"ר (מיל') אברהם יסעור אוהב את הים. במים הוא מרגיש רגוע ומוגן מפני איומים שבאוויר הפתוח יכלו להרוג אותו בוודאות. לאחר מלחמת ששת הימים ולפני פרוץ מלחמת ההתשה היו אלה המים שהצילו אותו ממפגש כמעט וודאי עם המוות. זה קרה בעת שיט שערך בסמוך לתעלת סואץ המצרית עם חבריו לשייטת 11, יחידה בחיל הים שהפעילה ספינות נחיתה ופורקה לאחר מלחמת לבנון הראשונה. "הגהנום התחיל כשהמצרים ירו עלינו. המנוע חטף כדורים וזחלנו עם הסירה שלנו על הגב", מספר יסעור. "בתוך המים הרגשתי מוגן. רק הראש שלי היה חשוף אבל אם כדור פגע במים הוא נעצר מיד ולא המשיך, כך שהמעטה הזה הציל אותנו".

ב-14 ביולי 1967 קיבל יסעור ושניים מחבריו לשייטת משימה לשוט באזור התעלה המפורסמת כדי להפגין את הריבונות הישראלית החדשה. ואז החל הירי. "אחרי ששטנו מול המצרים והם פגעו בנו, שחינו עד שהגענו לעמוד לקשירת אניות שסיפק לנו הגנה מצוינת. בשלב מסוים המים נהיו לא נעימים בגלל שהדלק מהסירה נשפך, והתחלנו לסחוב את הסירה במים לכיוון החוף", נזכר יסעור. "נתקלנו באש תופת מצרית ובשרטון אלמוגים ששרט אותנו יפה ושבנו אל העמוד. אחרי כמה שעות של המתנה שמענו רעשים והתברר שאלו היו המצרים שהתחילו לירות עלינו. נהיה לנו חושך בעיניים. צללתי כדי להגן על עצמי מהכדורים, וכשיצאתי משו אותי ידיים מהים ונלקחתי בשבי. בסופו של דבר שוחררתי, אך המשימה הזאת הוכיחה כמה דבקים היינו להוכיח למצרים שאנחנו כאן כדי להישאר".

חרף ירי מצרי על סירות גומי אחרות קודם לכן, היה יסעור נחוש לעמוד במשימתו יחד עם חבריו גם במחיר סיכון חיי אדם. במעשה זה הפגין סמ"ר (מיל') אברהם יסעור אומץ לב ודבקות במשימה ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר.

שישו ושמחו

יסעור וחבריו נשלחו למשימה כחודש בלבד לאחר תום מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה חלקו של חיל הים לא היה משמעותי, אך כתוצאה מהניצחון במערכה הורחבו המים הטריטוריאליים של ישראל. הדבר היווה הזדמנות חדשה עבור החיל ובפרט עבור לוחמי שייטת 11, שנשלחו לחקור אזורים חדשים. "בזמן המלחמה הצבא התקדם במהירות כך שבוטלה הנחיתה באל עריש, המבצע שבו היינו אמורים להשתתף", נזכר יסעור. "לאחר שהסתיימה המלחמה אחדים מאיתנו היו אמורים להישלח לשארם א שייח', בעוד שאחרים נועדו להציג נוכחות וריבונות בתעלת סואץ. בחודש הראשון לאחר כיבוש סיני המצרים המשיכו לשוט בתעלת סואץ עם סירות ובכך הכריזו על הריבונות הימית שלהם. בתגובה לכך היה לשר הביטחון דיין רעיון שאם המצרים שטים, גם אנחנו נשוט. נשלחנו לתעלה כשהמטרה הייתה לראות כיצד המצרים יגיבו להפגנת הנוכחות שלנו. לפני שהגענו לתעלה עצמה עצרנו בביר גפגפה והיינו תחת פיקודה של חטיבה 7. המפגש עם השריונרים הראה להם עד כמה הגענו מעולם אחר - חלק מהלבוש התקני שלנו באותה תקופה כלל סנדלים, וכשהסתובבנו בין השריונרים חשנו כמו פיראטים.

  "באחת הפעמים אחד הקצינים נזף בנו ושאל מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה, אך כשהסגן של גורודיש הסביר להם את ההקשר הוא עזב אותנו במנוחה. היינו סוג של נטע זר במקום הזה ואין זה מפתיע, מאחר ושהות במדבר עם סירות אינה הנטייה הטבעית שלנו. חיכינו כבר שנעשה משהו, ובהתחלה לא ידענו מה הולך להיות. ברגע שחילקו אותנו לגזרות יצאתי יחד עם חבריי ליחידה כהנוב ועוזי אל מה שעתיד להיות מוצב המזח, שם כבר ידענו מה מצופה מאיתנו. קיבלנו דגל ישראל גדול שימחיש למצרים בתעלה כי ישראל שטה שם באופן חופשי, בזמן שפשוט שטנו הלוך וחזור וציפינו לראות את תגובת הצבא המצרי שלאחר ההפסד התרכז לאורך התעלה. במוצב פגשנו קצין שריון שחצן שהסביר לנו ברברבנות שאם המצרים רק יעזו לפתוח באש על האנייה גדוד מרגמות כבדות וטנקים ידאג להעלות את בתי הזיקוק של המצרים באש. הוא הבטיח להטביע את האנייה שלהם ושיהיה 'שישו ושמחו'. אני יכול להבין את זה, מכיוון שזו הייתה תחילת תקופת האופוריה. בכל מקרה, אותו קצין הסביר כי נקודת העוגן בתוכנית הייתה בשרטון האלמוגים שקרוב לחוף שלנו. אם יירו עלינו, נוכל להגיע לאזור האלמוגים אל עמוד לקשירת אניות שמאחוריו נוכל להסתתר ולהתגונן מפני האש המצרית. וכך, כשכל המידע הזה ברשותנו יצאנו למשימה, אך עם חוסר ודאות גדולה באשר לתגובה המצרית".

ואז התחיל הגהנום

   "אל התעלה הגענו עם צוות נוסף של השייטת. החלטנו שנשוט בצורה כזאת שפעם אחת סירה אחת נכנסת לצד המצרי של התעלה, ובמקביל אליה השנייה תצא. בשיוט הראשון שעשינו בבוקר המצרים פתחו באש לא-משמעותית, והצלחנו לחזור בקלות לנקודת המוצא שלנו. כעבור שעתיים החלטנו שוב לשוט אל הצד המצרי, אבל הבחנו במראה חשוד. לא הייתה נפש חיה, שום אדם בצד המצרי. הסתובבנו מהר, ואז התחיל הגהנום. מסתבר כי המצרים עקבו אחרי מוביל הטנקים שלנו שהיה בחוף הישראלי ונשא עליו סירת ברטרם, וכשהמצרים הגיעו אליהם נפתח קונצרט. הם פתחו באש לעברנו ולעברם, כשבנו פוגעים מספר כדורים. הסירה הפסיקה לתפקד וכדי להגיע למקום מבטחים היה עלינו לסחוב אותה בתוך המים, שהגנו עלינו מפני האש המצרית. כשהגענו לעמוד לקשירת אניות, אמרנו לעצמנו שמצאנו נקודת תצפית טובה ושנראה הצגה יפה - את בתי הזיקוק הבוערים ואת האנייה המצרית מוטבעת. מאחורי העמוד הזה אף אחד לא ראה אותנו או הסתכל עלינו. למרות שהייתה אש תופת, חוץ מלהוריד קצת אבק מהעמוד או פירורי בטון לא נגרם לנו נזק משמעותי. בשלב מסוים החל להיות לא נעים במים כי הדלק מהסירה נשפך למים, ונהיה קר יותר ויותר. התחלנו שוב לשחות עם הסירה, אך אש תופת מצרית נפתחה עלינו. כשרצנו בתוך שרטון האלמוגים נפלנו לבורות מהם הצלחנו להתרומם רק לאחר מאמץ מסוים. חזרנו אל מאחורי העמוד וחשבתי לעצמי שכדאי לחכות מאחוריו, כי אמנם לא נעים אך לפחות אנחנו מוגנים".

   "לא הייתה ברירה אלא לחכות אחרי החשכה, וכעבור כמה שעות כאלה התחלנו לשמוע קולות הולכים ומתקרבים. התגלו מולנו אנשי צבא מצריים, וכשהבטנו בהם נהיה לנו חושך בעיניים. התחלנו לברוח מהם כל עוד נפשנו בנו אבל לא היה כל סיכוי, כשחייל מצרי עמד מספר מטרים מעליי והחל לרסס אל המים. זכרתי שבמים הכדורים נבלמים, והחלטתי לצלול כדי להציל את עצמי. לאחר כמה דקות הרגשתי שידיים תפסו אותי כמו שאוספים דגים ברשת ושמו אותי ואת כהנוב ועוזי בסירות. המצרים הדליקו את המנוע ומרוב התרגשות שמו רברס שבסוג הזה של הסירות הרס את המנוע, אך אפשר להם להגיע ליעדם. הסתכלתי על עוזי ועל כהנוב ואמרתי להם 'איזה קולינמלים המצרים האלה'. משם לקחו אותנו המצרים אל העיר סואץ והכניסו אותנו לג'יפ צבאי. ההמון מסביב הכה את הג'יפ אך למזלנו את המכות חטפו המצרים, מאחר ואותנו זרקו על הרצפה. הביאו אותנו למבנה בעיר סואץ, כיסו לנו את העיניים וקשרו אותנו עם חוט חשמל, אך שהותנו שם לא הייתה ארוכה. לאחר כמה שעות מטוסי חיל האוויר הגיעו, ואמרתי שזהו צחוק הגורל אם איהרג מפצצה ישראלית. בסופו של דבר חיל האוויר פוצץ את בתי הזיקוק, ואנחנו חולצנו מהשבי. הייתה זו משימה של חצי התאבדות, אך היינו כה דבקים בה כך שגם אם היו אומרים לנו לשוט באמצע התעלה, היינו עושים זאת. בזמן שהותי בשבי, אמרתי לעצמי שהאנשים בשואה סבלו הרבה יותר ממני והדבר עודד אותי. ידעתי שיש מאחוריי מדינה ושזה יגמר. ברגע שלא הרגו אותי, הבנתי שלא יהרגו אותי בכלל וזו הייתה תעודת הביטוח שלי. עם כל הקושי שבדבר הרגשתי שיש לי גב, אנשים רבים שעומדים מאחוריי, ועל זה הכי חשוב לשמור".