"כשהארטילריה פגעה בצמרות העצים, הכל התפוצץ מסביבנו"

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ביקר הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל, בתאג"ד שבאזור עמק החולה. רס"ן (מיל') אוריאל  קלינהאוז, רופא גדודי בחטיבת אלכנסדרוני, זוכר את האירוע הזה בבהירות רבה עד היום. "כשיצחק הגיע הוא שאל אותנו איך אנחנו מרגישים. אמרתי לו שאני מקווה שלא נזדקק לכל הציוד הרפואי שברשותנו", מספר קלינהאוז. "יצחק חייך והשיב 'אל תדאג, אתם תזדקקו לו, ואנשים אחרים עוד יזדקקו לכם'". ואכן, כפי שחזה רבין, אנשים רבים נזדקקו לסיוע רפואי בפיקודו של קלינהאוז. ב-9 ביוני 1967 נפרס התאג"ד באזור מסעף הסמוך לדרך אשמורה. השטח הופגז קשות על ידי הארטילריה הסורית, שהסבה אבידות קשות לגדוד.

קלינהאוז לא שהה בשטח מרוחק ובטוח באותם רגעי הפגזה, אלא שכב בין הלוחמים. כשמניין הפצועים וההרוגים התעצם, הוא נכנס לפעולה. "הגדוד שהה בחורשה, וכשהארטילריה פגעה בצמרות העצים הכל התפוצץ מסביבנו. הנפגעים היו רבים. אני אינני דתי, אבל אני זוכר שזו הייתה הפעם היחידה בה אמרתי לעצמי 'שמע ישראל' מתוך כוונה אמיתית", מספר קלינהאוז. "כשהמטח הראשון נגמר הייתי רחוק מהנפגעים האחרים ושמעתי קריאות מצמררות לעזרה. קמתי, וכולם אמרו לי 'דוקטור, אל תקום, אנחנו צריכים אותך חי'. כשהמטח נגמר קמתי, בדקתי שהתאג"ד שלי שלם וגררתי פיזית את אנשיי כדי שיטפלו בפצועים. באינטנסיביות של ההפצצות לא היה מקום לניסים רפואיים, אך כן לטיפול מיידי. רצתי מחובש אחד לשני ודאגתי שיעבדו. הנהגתי את כל מי שיטפל בפצועים, והייתי התיש הראשי שדהר כשהפעמון מצלצל". במעשיו, הצליח קלינהאוז לדרבן את חיילי התאג"ד לסייע לפצועים ותוך זמן קצר הוא הצליח למיין, לטפל ולפנות את פצועי היחידה תחת הפגזה כבדה. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל  לשעבר רא"ל דוד אלעזר.

זה שיגעון, אנחנו מטווחים

כמו רבים מיחידות המילואים טרם ששת הימים, גם התאג"ד של קלינהאוז כסס את ציפורניו בתקופת ההמתנה המתוחה. אך בניגוד לשאר חבריו, נראה כי קלינהאוז לא נרתע מחוסר הוודאות האופיינית של אותם ימים. "לא הייתי שותף לחשש הגדול והפחד הקיומי שאחז אז במדינה. היה לי ברור שהסורים לא מסוגלים להכניע אותנו ולכבוש אותנו", משתף קלינהאוז. "אפשר להגיד שהאווירה הייתה שקטה למדי, והפעולות שביצעתי לא היו שונות במידה רבה מאלו שביצעתי בזמן רגיעה. לאחר מכן אמנם החלו הפגזות קשות של הצבא הסורי באצבע הגליל, אך הגדוד שלנו טרם התערב בנעשה בשטח. באשמורה הסמוכה אלינו התרחש חילופי ירי ושם היו ההרוגים הראשונים במלחמה, אך אפילו בשלב הזה עוד לא טיפלנו בפצועים. ככל שהתקדמו השעות והימים הסורים הבינו שהם מפסידים ושרמת הגולן נכבשת, וכך חשבנו שנעבור את המלחמה הזאת בשלום. בדיעבד הסתבר לי שרבים מהמג"דים בשטח וביניהם גם המג"ד שלנו לחצו על הדרגים הגבוהים מהם בצבא להתערב בלחימה, ולבסוף הלחץ הזה עבד".

"קיבלנו הודעה לפיה עלינו לעשות פעולת הסחה נגד הסורים כדי שחיילינו יוכלו לכבוש שני מוצבים - את תל יהלאל ודרדרה. לאחר שקיבלנו את ההוראה יצאנו לדרך, כשאני מלווה את פלוגת המפקדה והתאג"ד שלי. אף אחד לא ידע לקראת מה אנחנו הולכים. הנסיעה עד ליעד שבו התבצעה פעולת ההסחה הייתה במשאיות. עדיין היה שקט מסביב ואצלנו לא הייתה אווירה מבצעית, אבל מתח בהחלט היה שם. אחד מאנשי המפקדה אמר לאשתו שאם הוא לא חוזר, היא יכולה להתחתן עם מישהו אחר. זה סימפטום למחשבות מובנות על משפחה, ילדים ומי שהותרת מאחור, אבל את השיקולים הללו השארתי בצד. הם נמחקו לי לגמרי וזאת למרות שהייתי כבר נשוי והיו לי שני ילדים. כנראה שההסבר לכך הוא שהייתה לי אופטימיות, ייתכן שאינה מבוססת. כשהגענו לשטח הכינוס הוצבנו על כביש ושם המתנו, יחד עם מספר פלוגות דרומיות יותר ופלוגה מסייעת ששכנה מאחורינו. לצד הכביש שתלו עצי איקליפטוס רבים, והבחירה בהם אינה מקרית. הייתה זו אסטרטגיה ממשלתית להסתיר את התנועה בכביש, על-מנת שהסורים לא יוכלו לעקוב אחרי כלי רכב או תנועות של כוחות ולטווח אותם מרמת הגולן. שם, בין האיקליפטוסים, הבנתי את פוטנציאל הסכנה. פניתי למ"פ ואמרתי לו שזה שיגעון, אנחנו בטוח מטווחים וצריך לצאת מפה. לא סיימתי להשלים את המשפט וירד עלינו מטח ארטילריה שפוצץ את צמרות העצים וגרם לנפגעים רבים. אני וחיילי ברחנו לתעלה אחורית כדי לתפוס מחסה. זו הייתה הפגזה קשה מאד, והחשש היה מוחשי מתמיד".

"לא ראיתי את עצמי כגיבור"

"לאחר המטח הראשון בדקתי שהתאג"ד שלי שלם, והוריתי לחיילי לפרוק את כל הציוד ולהתחיל לטפל בפצועים. התאג"ד עצמו היה מכוסה ענפים והיה צריך לשחרר אותו מהם. במהרה המטחים התחדשו, ובמצב כזה כל דרג רפואי פועל בדרגה נמוכה יותר מהרמה אליה הוכשר. רופא עובד כמו חובש גדודי וכן הלאה, ואין מקום לניסים רפואיים. המטרה הייתה לחבוש ולהוציא את הפצועים מהר ככל שאפשר אחורה, בגלל האינטנסיביות של ההפגזה. אחרת, אם היינו מבצעים בהם טיפולים מתקדמים יותר, הם היו נפגעים בפעם השנייה. למעט חבישות מקומיות וחוסמי עורקים, החובשים שלי לא ביצעו רפואה גדולה ומיוחדת. אני דאגתי לרוץ מאחד לשני ולדאוג שהם יעבדו. ברפואה של ממש לא עסקתי. התפקיד שלי היה להנהיג את כל מי שמטפל, ודאגתי שהעניינים יתרחשו. זו הייתה סיטואציה מסוכנת מאד, שהותירה רבים המומים. אני זוכר שאחד החובשים נשען על עץ הלום לגמרי, גררתי אותו משם ואמרתי לו 'תתחיל לעבוד'. לו היה נשאר כנראה שהיה נפגע אנושות, מאחר וכשחזרנו גילינו שהעץ עליו נשען היה כרות מפגז. אני אף נפלתי כמה מטרים אחורנית בגלל פגז, אך למזלי הרסיס פגע בנעל ולא ביצע נזק כלל".

"העמסנו את כל הפצועים על טנדרים ומצאנו מבנה בטון שבו טיפלנו במעט מאד אנשים. היינו במקום לא מוצלח בהשוואה למיקום הכוחות, וכדי להגיע אלינו נדרש עיקוף גדול באזור מטווח שהיה מסכן את חיי הפצועים. לכן כל מה שעשינו הוא לבדוק אם הפצעים יבילים ולשלוח את הפצועים היישר אחורה. אני לא ראיתי את עצמי כגיבור. חשבתי לעצמי שזה הזמן שלנו כרופאים וכחובשים לקום ולעזור לאחרים ולא לשבת במרפאה הבטוחה, אחרת לא נוכל להסתכל על עצמנו במראה כשזה ייגמר. עשיתי את מה שעשיתי מטעמי דימוי עצמי, ומתוך מחשבה של איך האחרים יסתכלו עליי. היכן שישנם הרבה צל"שים, כנראה שמשהו לא היה בסדר וכך אצלנו. לאחר המלחמה הייתי הלום במשך כמה שבועות. התרגזתי במהרה וכל טריקת דלת עשתה לי משהו, אך כעבור כמה שבועות לא נותר מכך דבר. את כל מה שקרה במלחמה אני מייחס לאופי שלי. יש אנשים שנשברים במלחמה, אך לא אני. יש אנשים שהמלחמה דווקא בונה אותם. אם יש משהו ששינה את השקפת עולמי במלחמה, הוא שנהייתי פחות מיליטריסט. כשאתה רואה אנשים מרוטשים, בן אדם שהוא יצירה שלמה אשר הופך לחתיכת בשר באטליז, זה דבר נוראי. אמרתי לעצמי ששום הרוג לא שווה את גל האבנים הזה ששחררנו בירושלים, והתכוונתי לכותל המערבי. אם יש משהו ללמוד ממני הוא שכל אדם נורמטיבי שנקלע למצב שלי היה צריך לנהוג כפי שנהגתי, ואני רוצה להניח שהרוב היה נוהג כמוני. לא סתם קוראים לעיטור שקיבלתי עיטור המופת, מכיוון שמופת מהוה דוגמה שאחרים צריכים לנהוג לפיה".