גבורה אישית - הצלת חיי המפקד שלא זכתה לציון לשבח
|
במהלך מלחמת יום הכיפורים הציל משה בוקשיש את חייו של מפקדו תחת אש . המפקד נהרג בשלב מאוחר יותר מהפציעה .במהלך הפינוי , נפצעו שוב ומשה הציל קצין נוסף !
07 אפריל 2014
משה בוקשיש- מורשת קרב
מלחמת יוה"כ, ליל ה- 19/10/73.
דרגה: רב סמל, בן 29 ש', בשירות מילואים, חטיבה 9 גדוד 91 "חרמש". תפקיד: נהג זחל מודיעין.
ביום הראשון למלחמה, גויסנו בצהריים והגענו למנסורה ומשם עד לרמה רכבנו על זחל.
באותו היום היינו בקונטרה בהמתנה לפקודות ואז המג"ד, סא"ל משה אגוזי, החליט לקחת איתו פלוגה מהגדוד ואת יחידת הפיקוד שלה ולהיכנס ליישוב אום- בוטנה. נכנסנו עד לתוך היישוב שהיה נטוש. לא היתה שום תגובה מהם. פתאום כשהגענו למרכז היישוב, קבלנו מכת ארטילריה אדירה. היו שני מקלטים והמג"ד נתן הוראה לקפוץ מהזחל"מים ולהיכנס למקלטים. פלוגה אחת פנתה ימינה ואני וחבריי, שהיינו בזחל הפיקוד, פנינו שמאלה. נכנסנו והמקלט היה ריק. ישבנו שם (כעשרה חיילים) הרבה זמן וללא מכשירי הקשר כי הכל בזחל. לכן החליט המג"ד, לצאת אל הזחל ולהודיע לגדוד על מיקומנו ומצבנו. זמן קצר לאחר שיצא מהמקלט שמענו פיצוץ אדיר ומחריש אוזניים. לא הבנו את פשרו אך הדקות חלפו ואגוזי לא חזר אלינו. הצעתי לחבר'ה להציץ החוצה ולבדוק את המתרחש מחוץ לכותלי המקלט.
פתחתי את הדלת ואת המראה שנגלה לעיניי לא אשכח לעולם. במרחק של כחמישים מטר מאיתנו, שכב המג"ד על בטנו פצוע קשה. נראה, שבעוד הוא טיפס על הזחל, הוא קיבל מכת פגז ישירה במיכל הדלק.
קראתי אליו "אגוזי, אגוזי" ואז הוא הושיט אליי יד לעזרה. רציתי לצאת לקראתו אך ברגע שיצאתי מפתח המקלט, נפתחו יריות לכיווני. עמדנו כמה חבר'ה, הסתכלנו עליו ולא ידענו מה לעשות, הוא הסתכל עלינו חזרה וליבנו נתמלא ברחמים ותחושה של חוסר אונים.
כל ניסיון שבצענו ליווה אותנו במטח יריות- פחדנו מאוד. לאחר דקות של התלבטות, החלטתי ברגע שאני יוצא אליו. הורדתי מעליי את החגור ושאר הציוד הכבד ופתחתי בריצה לכיוונו. הצלחתי להגיע אליו וקפצתי עליו. מטחים של צרורות ירי נורו לכיווני ולא יכולתי אפילו להרים את ראשי. ניסיתי למשוך אותו פנימה כשאני רכון מעליו אך כובד משקלו הקשה עליי מאוד.
בדיעבד, התברר שהירי התבצע מתל- חרה. שכבתי על הרצפה ומשכתי אותו, הסתכלתי על החברים בתקווה שיעזרו לי. רק שהתקרבתי שניים מהם יצאו אליי ועזרו לי- קראו להם פופאי וחנניה. הגענו פנימה ואגוזי היה בהכרה מלאה ודיבר כל הזמן.
קציו המבצעים שהיה עמנו, סרן רכס, אמר "חבר'ה אני יוצא לראות איפה יש עזרה כי אם נחכה לבוקר, הסורים יגיעו ולא נצא מכאן בחיים." לאחר זמן מה הוא חזר עם אלונקה. אמר שלא רחוק מפה, כשני קילומטרים מאיתנו, יש חטיבת שריון שפוחדת להגיע אלינו. לכן הם ביקשו שנגיע אליהם.
החלטנו לצאת מהצד השני, צמודים לקירות כדי להגיע לטנקים. ארבעה מאיתנו נשאו את האלונקה וכך צעדנו עד שהגענו אל הטנקים. מפקד אחד הטנקים פקד עלינו לשים את האלונקה מעל הטנק ואנחנו עמדנו על מגן הבוץ שמעל שרשראות הטנק כאשר ביד אחת אנו אוחזים באלונקה וביד השניה- בטנק. רכס- קצין המבצעים ואני, עמדנו זה יד זה.
השעה היא שעת לילה מאוחרת והטנק מתחיל בתזוזה ותופס תאוצה. בין רגע החלה התקפה ארטילרית עלינו, הדי התפוצצויות הקיפו אותנו ו... דממה.
הרגע הבא אותו אני זוכר הוא כשחזרתי להכרה, שכוב בתוך סבך צמחיה ואוזניי מצפצפות. שחררתי את עצמי מתוך הסבך, סדרתי שוב את הציוד שעליי וישבתי. לא ידעתי היכן מיקומי ומה עליי לעשות?
לפתע הבחנתי בקריאות חלושות לעזרה בעברית "הצילו! הצילו!" לא זיהיתי את הקול אך כמובן שהלכתי לחפש אחריו. המחזה שנגלה לעיניי היה מצמרר. ראיתי את רכס מוטל על הקרקע והוא מתבוסס בדמו. קראתי בשמו והא מייד זיהה אותי "משה, אני לא רוצה למות, תציל אותי! יש לי ילדים בבית!" הבטחתי לו "רכס, ששנינו נצא מפה או ששנינו נמות כאן יחד!"
בעוד רכס נאנק בכאביו, פשטתי את מדיו בחיפושיי אחר מקור הדם והפציעה ואז גליתי שהוא איבד את אחת מרגליו. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את עשתונותיי נוכח המראה המזוויע וכמעין הפעלה של מנגנון אוטומטי, פעלתי בהתאם להכשרות שניתנו לנו בעבר.
קשרתי מעל ברכו שתי תחבושות אישיות ובצעתי חסימת עורקים וברגע שפסקה זרימת הדם התבוננתי ברכס שהיה מותש וזכרתי שעליי למנוע ממנו להירדם.
הושבתי אותו כשפניו אליי ועד עלות הבוקר דברתי אליו ללא הרף, הצחקתי אותו, צבטתי אותו ועשיתי כל מה שבכוחי כדי להשאירו בהכרתו.
בבוקר החלה פלישת צה"ל לאזור יחד עם התקפת מטוסי חיל האויר הישראלי ואז ראינו אמבולנס צבאי נוסע לכיווננו. סימנתי לו וברגע שהגיעו אלינו הם התחילו לטפל ברכס. הרופא אמר לרכס שיודה לי על כי הצלתי את חייו.
הגענו לגדוד, הורדנו אותו לחפ"ק ושם נפרדתי ממנו. כשחזרתי לגדוד הצטערתי לשמוע מפי חבריי על פטירתו של סא"ל משה אגוזי ז"ל בבית- החולים.
באותו היום, הציע לי המ"פ לצאת לחופשה בת שבוע בבית אך סירבתי ולכן נשלחתי להצטייד שוב ומשם המשכתי למובלעת לתקופה רצופה של שישה חודשים וחצי עד השחרור.
סיפור המשך-
לאחר שנים, תחילת שנות ה-80 לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הייתי במילואים בהר אורטל. במקום שהו בד"כ כוחות מילואים בלבד. הפעם היו איתנו גם חיילים בסדיר.
באחד הימים ניגש אליי בחור צעיר מהסדירניקים ושאל אותי לשמי. מכשקיבל אישור להשערתו, סיפר לי שהוא בנו של רכס והודה לי על הצלת חיי אביו.
הוא סיפר לי בסוד שהם קבוצה של קצינים לקראת סוף מסלול של טייסיי פאנטום. הם באו להתנסות חודש עם חי"רניקים לפני שיקבלו את הכנפיים.
שנים אח"כ שמעתי שאותו צעיר, בנו של רכס, נהרג בתאונת אימון.
משפחתו של משה אינה מכירה את הסיפור.
הוא נוהג לספרו לתלמידי ויצמן הבוגרים בטיול השנתי בן שלוש הימים בצפון הארץ.
משה בוקשיש- מורשת קרב
מלחמת יוה"כ, ליל ה- 19/10/73.
דרגה: רב סמל, בן 29 ש', בשירות מילואים, חטיבה 9 גדוד 91 "חרמש". תפקיד: נהג זחל מודיעין.
ביום הראשון למלחמה, גויסנו בצהריים והגענו למנסורה ומשם עד לרמה רכבנו על זחל.
באותו היום היינו בקונטרה בהמתנה לפקודות ואז המג"ד, סא"ל משה אגוזי, החליט לקחת איתו פלוגה מהגדוד ואת יחידת הפיקוד שלה ולהיכנס ליישוב אום- בוטנה. נכנסנו עד לתוך היישוב שהיה נטוש. לא היתה שום תגובה מהם. פתאום כשהגענו למרכז היישוב, קבלנו מכת ארטילריה אדירה. היו שני מקלטים והמג"ד נתן הוראה לקפוץ מהזחל"מים ולהיכנס למקלטים. פלוגה אחת פנתה ימינה ואני וחבריי, שהיינו בזחל הפיקוד, פנינו שמאלה. נכנסנו והמקלט היה ריק. ישבנו שם (כעשרה חיילים) הרבה זמן וללא מכשירי הקשר כי הכל בזחל. לכן החליט המג"ד, לצאת אל הזחל ולהודיע לגדוד על מיקומנו ומצבנו. זמן קצר לאחר שיצא מהמקלט שמענו פיצוץ אדיר ומחריש אוזניים. לא הבנו את פשרו אך הדקות חלפו ואגוזי לא חזר אלינו. הצעתי לחבר'ה להציץ החוצה ולבדוק את המתרחש מחוץ לכותלי המקלט.
פתחתי את הדלת ואת המראה שנגלה לעיניי לא אשכח לעולם. במרחק של כחמישים מטר מאיתנו, שכב המג"ד על בטנו פצוע קשה. נראה, שבעוד הוא טיפס על הזחל, הוא קיבל מכת פגז ישירה במיכל הדלק.
קראתי אליו "אגוזי, אגוזי" ואז הוא הושיט אליי יד לעזרה. רציתי לצאת לקראתו אך ברגע שיצאתי מפתח המקלט, נפתחו יריות לכיווני. עמדנו כמה חבר'ה, הסתכלנו עליו ולא ידענו מה לעשות, הוא הסתכל עלינו חזרה וליבנו נתמלא ברחמים ותחושה של חוסר אונים.
כל ניסיון שבצענו ליווה אותנו במטח יריות- פחדנו מאוד. לאחר דקות של התלבטות, החלטתי ברגע שאני יוצא אליו. הורדתי מעליי את החגור ושאר הציוד הכבד ופתחתי בריצה לכיוונו. הצלחתי להגיע אליו וקפצתי עליו. מטחים של צרורות ירי נורו לכיווני ולא יכולתי אפילו להרים את ראשי. ניסיתי למשוך אותו פנימה כשאני רכון מעליו אך כובד משקלו הקשה עליי מאוד.
בדיעבד, התברר שהירי התבצע מתל- חרה. שכבתי על הרצפה ומשכתי אותו, הסתכלתי על החברים בתקווה שיעזרו לי. רק שהתקרבתי שניים מהם יצאו אליי ועזרו לי- קראו להם פופאי וחנניה. הגענו פנימה ואגוזי היה בהכרה מלאה ודיבר כל הזמן.
קציו המבצעים שהיה עמנו, סרן רכס, אמר "חבר'ה אני יוצא לראות איפה יש עזרה כי אם נחכה לבוקר, הסורים יגיעו ולא נצא מכאן בחיים." לאחר זמן מה הוא חזר עם אלונקה. אמר שלא רחוק מפה, כשני קילומטרים מאיתנו, יש חטיבת שריון שפוחדת להגיע אלינו. לכן הם ביקשו שנגיע אליהם.
החלטנו לצאת מהצד השני, צמודים לקירות כדי להגיע לטנקים. ארבעה מאיתנו נשאו את האלונקה וכך צעדנו עד שהגענו אל הטנקים. מפקד אחד הטנקים פקד עלינו לשים את האלונקה מעל הטנק ואנחנו עמדנו על מגן הבוץ שמעל שרשראות הטנק כאשר ביד אחת אנו אוחזים באלונקה וביד השניה- בטנק. רכס- קצין המבצעים ואני, עמדנו זה יד זה.
השעה היא שעת לילה מאוחרת והטנק מתחיל בתזוזה ותופס תאוצה. בין רגע החלה התקפה ארטילרית עלינו, הדי התפוצצויות הקיפו אותנו ו... דממה.
הרגע הבא אותו אני זוכר הוא כשחזרתי להכרה, שכוב בתוך סבך צמחיה ואוזניי מצפצפות. שחררתי את עצמי מתוך הסבך, סדרתי שוב את הציוד שעליי וישבתי. לא ידעתי היכן מיקומי ומה עליי לעשות?
לפתע הבחנתי בקריאות חלושות לעזרה בעברית "הצילו! הצילו!" לא זיהיתי את הקול אך כמובן שהלכתי לחפש אחריו. המחזה שנגלה לעיניי היה מצמרר. ראיתי את רכס מוטל על הקרקע והוא מתבוסס בדמו. קראתי בשמו והא מייד זיהה אותי "משה, אני לא רוצה למות, תציל אותי! יש לי ילדים בבית!" הבטחתי לו "רכס, ששנינו נצא מפה או ששנינו נמות כאן יחד!"
בעוד רכס נאנק בכאביו, פשטתי את מדיו בחיפושיי אחר מקור הדם והפציעה ואז גליתי שהוא איבד את אחת מרגליו. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את עשתונותיי נוכח המראה המזוויע וכמעין הפעלה של מנגנון אוטומטי, פעלתי בהתאם להכשרות שניתנו לנו בעבר.
קשרתי מעל ברכו שתי תחבושות אישיות ובצעתי חסימת עורקים וברגע שפסקה זרימת הדם התבוננתי ברכס שהיה מותש וזכרתי שעליי למנוע ממנו להירדם.
הושבתי אותו כשפניו אליי ועד עלות הבוקר דברתי אליו ללא הרף, הצחקתי אותו, צבטתי אותו ועשיתי כל מה שבכוחי כדי להשאירו בהכרתו.
בבוקר החלה פלישת צה"ל לאזור יחד עם התקפת מטוסי חיל האויר הישראלי ואז ראינו אמבולנס צבאי נוסע לכיווננו. סימנתי לו וברגע שהגיעו אלינו הם התחילו לטפל ברכס. הרופא אמר לרכס שיודה לי על כי הצלתי את חייו.
הגענו לגדוד, הורדנו אותו לחפ"ק ושם נפרדתי ממנו. כשחזרתי לגדוד הצטערתי לשמוע מפי חבריי על פטירתו של סא"ל משה אגוזי ז"ל בבית- החולים.
באותו היום, הציע לי המ"פ לצאת לחופשה בת שבוע בבית אך סירבתי ולכן נשלחתי להצטייד שוב ומשם המשכתי למובלעת לתקופה רצופה של שישה חודשים וחצי עד השחרור.
סיפור המשך-
לאחר שנים, תחילת שנות ה-80 לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הייתי במילואים בהר אורטל. במקום שהו בד"כ כוחות מילואים בלבד. הפעם היו איתנו גם חיילים בסדיר.
באחד הימים ניגש אליי בחור צעיר מהסדירניקים ושאל אותי לשמי. מכשקיבל אישור להשערתו, סיפר לי שהוא בנו של רכס והודה לי על הצלת חיי אביו.
הוא סיפר לי בסוד שהם קבוצה של קצינים לקראת סוף מסלול של טייסיי פאנטום. הם באו להתנסות חודש עם חי"רניקים לפני שיקבלו את הכנפיים.
שנים אח"כ שמעתי שאותו צעיר, בנו של רכס, נהרג בתאונת אימון.
משפחתו של משה אינה מכירה את הסיפור.
הוא נוהג לספרו לתלמידי ויצמן הבוגרים בטיול השנתי בן שלוש הימים בצפון הארץ.
אורי וינשטוק
1. הכתבה החזירה אותי לתל חרה באותה תקופה הסורים ישבו בתל חרה ושלטו על האזור בסוף יום לחימה הטנקים של חטיבה 9 אני היהי בגיפ בסירת שריון של חטיבה 9
הוספת תגובה