"אמרתי לאשתי והילדים: אני יודע שכל סוריה תירה עליי"

אופיר טל
עזרא ברוש 2014

עזרא ברוש 2014


על אף שנפצע קשות לאחר שהטנק בפיקודו נפגע מפגז סורי, סרן (מיל') עזרא ברוש לא איבד את העשתונות והציל את חיי חבריו לנשק. במעשיו אלה גילה ברוש מנהיגות, אומץ לב ואחוות לוחמים, ועל כך קיבל את עיטור המופת.



לעיתים השקט והשלווה אותם מבקשים כל בני האדם להשיג, מורווחים לאחר מאבק עיקש של הישרדות. בכל חוויה אותה יעבור אדם שמכונה "גיבור" על ידי הסובבים אותו, יתעוררו מראות העבר כתזכורת תמידית לכך שעל מנת לחיות, ראשית יש לשרוד. "נולדתי בהונגריה ב 1939, ובזמן מלחמת העולם השנייה הוחבאתי בכפר ליד בודפשט וכך ניצלתי. אין ספק שיצר ההישרדות שלי כילד השפיע על יצר ההישרדות שלי במלחמה", מתוודה סרן (מיל') עזרא ברוש. "ספר הזיכרונות שלי שמדבר על הישרדות אינו נקרא כך במקרה, מכיוון שההישרדות והרצון לתרום לחברה הם חלק מרכזי ממי שאני, הן בילדותי והן בבגרותי".

ב-9 ביוני 1967, במהלך הקרב על מוצב תל פאחר במלחמת ששת הימים, פיקד ברוש על מחלקת טנקים של עוצבת ראם שהובילה את הכוח התוקף. כשהתקרב הטנק בפיקודו אל גדרות המוצב, פגע בהם פגז סורי. הפגז גרם לקטיעת רגלו של ברוש ולפציעתם של רבים אחרים, והעמיד את כושר ההישרדות של מפקד הטנק תחת מבחן. "כשיצאתי מהטנק ונעמדתי על הצריח לא שמתי לב שאני לא רואה בעין אחת ושרגלי קטועה", הוא משחזר. "צעקתי לתותחן שידחוף את עצמו מתוך הטנק הבוער, משכתי אותו החוצה וזרקתי אותו למטה". בשלב זה הבחין ברוש כי בגדיו עולים באש, וקפץ אל הקרקע כדי שהאש תכבה. "רק בנקודה הזאת הרגשתי שאני קופץ על רגל אחת", הוא מבהיר. "הנהג שלא נפצע ואנוכי קפצנו בנתיים לצד של הטנק שאינו פונה אל תל פאחר כדי שנהיה מוגנים מהאש, וביקשתי ממנו שיוריד לנו עזרה ראשונה כי אני חייב חוסם עורקים. לאחר מכן שלחתי את הנהג כדי שיודיע למ"פ שנפגענו, ולפתע ראיתי בחור מתנדנד והבנתי שהוא פצוע. אמרתי לנהג שיחבוש אותו עם תחבושת ושילחץ עם אבן, וכך אותו חייל שרד את הפציעה".

בזכות תושייתו של ברוש, שהופגנה כשהוא בעצמו סובל מפציעות חמורות, אובטחו חייליו שנשארו בחיים וטופלו הפצועים עד לפינויים לישראל. במעשיו אלה גילה סרן (מיל') עזרא ברוש מנהיגות, אומץ לב ואחוות לוחמים, ועל כך קיבל את עיטור המופת.

 

 

טנק בנהר הבניאס

בעיצומה של מלחמת ששת הימים, שירת ברוש כמ"מ בעוצבת ראם. בעוד שחטיבות שריון אחרות השתתפו בקרבות העזים, חטיבתו שלו המתינה על גבול רמת הגולן. בזמן ההמתנה נשלחו החיילים לבקר בביתם, בפעם האחרונה לפני הקרבות. "כשהגעתי הביתה ונפרדתי מהילדים ואשתי הסתכלתי עליהם בעיניים ואמרתי: 'אני יודע שיש לי תפקיד שבו כל סוריה תירה עליי, כי אני נוסע בטנק הראשון של המחלקה הראשונה וצריך לנווט את כל הכוחות'", משחזר ברוש, שנדמה כי חי מחדש את אותו היום. "וכמה שצדקתי. לאחר שחזרנו לגזרה, קיבלה אותנו בברכה התקפה מאזור לבנון וסוריה. הגבנו מולה בהגנה נחושה על קיבוץ דן, דפנה ושאר הישובים באזור. חלק מההתקפות הגיעו ממקורות הבניאס, ועד היום במפל של הבניאס ישנו טנק סורי שהצלחנו להפיל ולדרדר לתהום. ידענו בשלב הזה שאנחנו עומדים להיכנס עם חטיבת גולני. במסגרת תוכנית ההתקפה, כמה טנקים בפיקודי אמורים היו להוביל את החטיבה להתקפה על תל פאחר ממזרח, כשהמטרה היא לשטוף את כל המוצבים עד הבניאס ותל חאמרה".

רמת הגולן נודעה באותם ימים כאימת יישובי הצפון, והשפיעה עמוקות על ברוש שרצה לפרוץ אליה ולהסיר את הסכנה. "אין ספק שהרמה הסורית הייתה טראומה אמיתית. רצינו למנוע מהתושבים של הישובים האלה סבל כדי שלא יצטרכו לעמוד בפני מבחן הישרדות. עם כניסתנו לרמת הגולן הלכנו לפי התוכנית שלנו, ולא ידענו שהסורים ברחו מהמוצבים הקטנים מולם ניצבנו בדרך והתקבצו בתל פאחר. לא היה לנו מודיעין על מה שהולך לקרות, אך המשכנו לדהור לכיוון היעדים. התמונה הראשונה שזכורה לי מהמלחמה, הפעם הראשונה שהבנתי שאנחנו נכנסים לעסק רציני, הייתה כשהתחלנו לתת סיוע לגולני באזור עין עדסה. התקדמנו איתם לעבר תל עזיזאת אליו ירינו במשך 20 דקות, אך מכיוון שהקדמנו את לוח הזמנים, חלק מכוחות הארטילריה זיהו אותנו בטעות כסורים והחלו לירות לעברנו. אך גם כשניתנה להם הפקודה להפסיק את האטילריה, התברר לנו שהסורים הצליחו להפתיע אותנו. מג"ד 12 של גולני מקבל את פנינו כשאש תופת נורית עלינו מכל הכיוונים".

 

צלצול באוזניים וחושך בעיניים

האש בה נתקלו לוחמי השריון וגולני הכתה בהפתעה בברוש. בעקבותיה קבע המג"ד של גדוד 12 שיש לשנות את התוכנית ולתקוף את תל פאחר חזיתית - החלטה שתתברר כהרת גורל עבור ברוש ואנשיו. "עליתי עם הטנק שלי אל עבר היעד כשלפתע, בסביבות 100 מטר מהמוצב, מתחילים לירות עלינו טנקים סוריים. אחד התול"רים שלהם הצליח לפגוע ישירות בצריח וכל הצוות נפגע. בשנייה הראשונה שמעתי צלצול באוזניים וחושך בעיניים. הפגיעה הייתה חמורה, כי התול"ר חתך לי את הרגל ופגע גם בטען-קשר שנפגע בידיו ונפטר מפצעיו לאחר מכן. התחלנו תרגולת היחלצות מהטנק, והבחנתי שבעוד שהנהג והמקלען שלי קפצו מהטנק, הטען-קשר שלי רץ לעבר הגדרות ושם הוא נורה. למרות שהייתי מודע לקטיעת רגלי לא חשתי בכאב, ויותר מכך - אפילו לא הרגשתי שאני עומד רק על רגל אחת. כנראה שלמוח יש מנגנון שמשכך כאב במצבי קיצון כאלה".

ובמצב הקיצון אליו נקלע, כל שנותר לברוש היה לעמוד על הצריח ולחלץ באמצעות מילותיו את חבריו מצרה. "צעקתי לתותחן שלי: 'צא, דחוף את עצמך!' הוא לא הצליח לצאת וקצת נפגע מהתול"ר, והתחלתי למשוך אותו החוצה עד שזרקתי אותו למטה. כעבור כמה שניות ראיתי שבגדיי מתחילים לבעור, וקפצתי גם אני אל הקרקע כדי שהאש תכבה. רק בנקודה זו הרגשתי שאני קופץ על רגל אחת".

"מבין כולנו, איש הצוות היחיד שנותר בריא וללא כל פגע היה הנהג. הוא היה קריטי בניסיון שלי למצוא סדר בבלאגן, ולכן ביקשתי ממנו שיחפש את הטען-קשר שלי, שהתגלה כהרוג על הגדרות. כשהוא חזר, פקדתי על הנהג להוריד עזרה ראשונה, כולל חוסמי עורקים ומורפיום כדי שנוכל לטפל בעצמנו. באותם רגעים הבנתי שתל פאחר, שנראה לי בהתחלה כעניין פעוט, התגלה כהפך הגמור. לאחר שמכשיר הקשר לא עבד, שלחתי את הנהג שוב כדי שיודיע למ"פ שאנחנו פצועים וזקוקים לפינוי. ידעתי שייקח זמן עד העזרה תגיע, ולכן ניצלתי את הזמן כדי להפעיל את האדם היחיד שתיפקד באופן מלא – הנהג - כדי שיטפל בכולנו. הוא עזר לי לחבוש את הרגליים ולטפל במקלען, סייע לתותחן ששבר את הכתף כשקפץ מהטנק. אחרי חצי שעה הבחנתי בבחור מתנדנד עם מה שנראה כמו להביור בידו. שלחתי את הנהג לגשת אליו, והתברר שהבחור אינו אוחז בלהביור אלא באלונקה. אותו חייל חטף כדור בראש אך לא נהרג ממנו. הפציעה שלו הייתה מסוכנת ביותר, ולכן אמרתי לנהג שיחבוש אותו עם תחבושת וילחץ עם אבן למקרה שחלקים מהגולגולת יצאו, וכדי למנוע בריחת דם. כשסיימנו לטפל בגולנצ'יק, כל מה שנותר היה להשיג בחזרה את הנשק שנותר בטנק ולהודיע למפקדי הטנקים שנמצאים למטה מתל פאחר שישמרו שהסורים לא ישחטו אותנו. זו הייתה הפעם הראשונה במלחמה בה חשתי פחד. למזלנו, בשש וחצי בערב הגיעו החובשים ופונינו לישראל. המוטיב בחיי הוא הישרדות, לתרום ולהתקדם. אני מנסה להבהיר לאנשים שאין חכם כבעל הניסיון, אבל אל תלמד רק מניסיונך שלך אלא גם מניסיונם של אחרים. זה מה שהוביל אותי מהילדות במלחמת ששת הימים, ועד היום".

 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה