"לאוויר עצמו היה ריח של אבק שריפה"

ינואר 1983, ועדת עיטורים מתכנסת בבית החייל. שולחן ארוך ומסביבו 15 קצינים בכירים. במרחק מה מהשולחן יושב אל"ם (מיל') ברוך מרגנית, אז רס"ן. אור הזרקורים שמתהווה סביבו משילוב של מבטי הקצינים, מייצר בו מבוכה מסויימת. "בוא תספר לנו את הסיפור", אומר האלוף חיים נדל. "על מה אתם רוצים לשמוע?", עונה מרגנית. לרופא ביחידת מטכ"ל יש לא מעט עבודה, בייחוד במערכה כמו מלחמת לבנון הראשונה. לפיכך הוא מתחיל לתאר את קורות המלחמה שלו - רק 30 הפצועים שבהם טיפל הם 30 סיפורים שראוי לספר. "לא, לא, תספר על מה שקרה בביירות", קוטע אותו האלוף נדל. "אה", עונה מרגנית. "זה באמת היה מפחיד", הוא פולט. הקצינים מחליפים חיוכים, סיפור מיוחד מחכה להם.
במהלך המלחמה היה מרגנית אחראי לטיפול בשמונה פצועים ובפינויים תחת אש. אבל מבחינתו, מלבד לעובדה שמעליו שרקו הפגזים - המלאכה הייתה אותה מלאכה. "כמו שטיפלתי ב-20 פצועים שקדמו להם, ככה טיפלתי בנפגעים האלו", אומר מרגנית. כשנשאל אם כך, מדוע קיבל צל"ש, הוא עונה בפשטות. "הצל"ש הוא על העובדה שלמרות שהיה שם סיכון קיצוני, והנטייה האינסטינקטיבית היא להוריד את הראש ולתפוס מחסה - עשיתי את מה שציפו שאעשה", הוא אומר, ואחר כך מחזיר בשאלה. "אם צל"ש או עיטור מתקבל על מעשה שמצופה שייעשה מחייל שאומן לכך - מדוע מחלקים את האותות האלה?".

הפרדוקס שמעלה מרגנית מלווה את סיפורו, ואת סוגיית חלוקת הצל"שים בכלל. מה שכן, האנשים שעליהם מוטלת מלאכת הבחירה חשבו כי עליו לקבל את העיטור. בכתב הצל"ש של מרגנית כתוב: "במלחמת שלום הגליל שימש רס"ן ד"ר ברוך מרגנית קצין רפואה גדודי ביחידה מובחרת, אשר פעלה בשלב הראשון של הלחימה בגזרה המזרחית ובהמשך בגזרת ביירות. בליל 3-4 באוגוסט 1982, בעת לחימה, נפגעו מספר לוחמים באיזור המוזיאון בביירות. הפצועים שכבו בשטח חשוף וגלוי לאש האויב. רס"ן ד"ר ברוך מרגנית הגיע למקום, נכנס לשטח, טיפל בנפגעים, אירגנם וחילצם בנגמ"ש הפינוי, כל זאת תחת אש ותצפית אויב. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, ידע מקצועי, תושייה ומסירות למופת. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".

תפנית דרמטית

 אל"ם (מיל') מרגנית יושב לצד שולחן העץ בביתו. לצידו מונחת קופסת קרטון מלבנית ובתוכה אסופת זכרונות מתקופת הצבא. כתב הצל"ש שוכב שם, וגם כמה תמונות ומסמכים. הקופסא הזאת הורדה במיוחד לצורך השיחה, נשלפה ממקומה במדף אחסון מרוחק. כך מתחילה האינטראקציה עם מרגנית, שנראה כאילו גם הוא מוציא את הסיפור ממעמקיו של איזה בוידעם תודעתי. הוא מעלעל במסמכים שלא ראה שנים, כנזכר בתקופה. בחיוך מלא אור, מצויד בתה ועוגה, מתחיל מרגנית לספר את סיפורו, שמתחיל עוד לפני הגיוס לצבא. רק בן 16 היה כשהחל ללמוד רפואה. משם המשיך לעתודה, ועבר תחנות שונות במהלך אותה תקופה. "הוצבתי כרופא גדודי בגדוד 75 של חטיבה 7, ואחר כך הפכתי לרופא החטיבתי של חטיבה 7. ליחידה הגעתי בצירוף מקרים, כמו שדברים קורים בחיים", מספר מרגנית. "הייתי באמצע התפקיד כרופא חטיבתי, והרגשתי שנגמרת תקופת השדה אבל שום דבר מהותי לא קרה. יום אחד ביקרתי את הרופא האוגדתי שלי, אל"ם (מיל') בועז לב. הוא היה רופא במטכ"ל שנים קודם. תהיתי האם אפשרי שאגיע ליחידה, הוא חשב שזה רעיון טוב".

למטכ"ל הגיעו עד אותה העת רק רופאים מיחידות החי"ר. מרגנית כזכור, היה רופא בשריון. "הייתי עוף מוזר אבל התפקיד היה פתוח לשיבוץ, והקצינים בדרגות הגבוהות אישרו. ככה הדברים התגלגלו. זאת הייתה תפנית דרמטית בחיי".
מרגנית עבר מעין "גיוס מחדש" ליחידה המיוחדת: הוא החל לעשות כושר על מנת להשתלב, ועבר מסלול מיון. "רופא ביחידה הוא לוחם לכל דבר ועניין, שלא עשה מסלול לוחם", מציין מרגנית. "זה היה מאוד מרגש. חלמתי וחשבתי על זה".

את יום ההגעה ליחידה הוא זוכר עד היום. "נכנסתי לחדר האוכל. זה היה חדר אוכל צבאי, אבל הוא הזכיר את הגרסא הקיבוצית, כי האווירה הייתה קצת אחרת. כולם הסתכלו עליי ואמרו: 'זה הרופא החדש'".

מאוד מהר משתלב מרגנית בסביבתו החדשה. "התחלתי להתאמן עם הלוחמים, נכנסתי לאווירה של המקום", מספר. "יצא לי להשתתף בלא מעט פעילות מבצעית. אתה מגלה עולם שלא הכרת לפני כן. עשייה ושותפות יוצאת דופן, אווירה שונה. אתה מרגיש באוויר את המקצועיות".
אחרי שסיים את התפקיד, התחיל מרגנית את ההתמחות. באותה תקופה, המלחמה כבר באוויר. "למרות שהייתי בהתמחות, הייתי חוזר ליחידה לכל מיני פעילויות. לפעמים הייתי מסיים ב-18:00 בערב במחלקה, נוסע ליחידה, עושה את הפעילות, וחוזר הביתה". ואחרי ההכנות והפעילויות, פורץ מבצע שלום הגליל ב-6 ביוני 1982.

פציעה בין הדובדבנים
במוצאי השבת בו התחילה המלחמה, עלה הכוח לצפון במטרה לפעול בגזרה המזרחית של לבנון.
כמעט שלושה ימים היו בהמתנה. "זה היה כמו בסרטים של מלחמת העולם השנייה: יושבים, אוכלים קופסאות שימורים, ושום דבר לא קורה". ואז מתקבלת הפקודה להכנס פנימה.
"התחלנו בתנועה. אני זוכר את הנסיעה הפסטורלית הזאת בוואדי שבעא", מתאר מרגנית. "היו שם עצי הדובדבנים שלבנון ידועה בהם. נסענו נסיעה איטית, וממש יכולנו להגיע לענפים. אני הורדתי ענף עמוס דובדבנים. ככה נסענו ואכלנו".
האירוע הראשון שאותו נדרש מרגנית לתפעל במלחמה, התרחש דווקא בתוך הסיטואציה הנינוחה הזאת. "שעת צהריים. מתוך כל השלווה, הדובדבנים והסתלבט של ימי ההתארגנות- אני שומע בקשר את הקריאה שהייתי רגיל אליה מתרגילים, 'תורן'". מסתבר שסמג"ד גדוד הנדסה נפצע קשה. האירוע הזה ייצר איזושהי נקודת התחלה מובהקת יותר למלחמה. "בתדריך שעשיתי אמרתי: 'חברים, אנחנו עכשיו במוד אחר'. אחר כך כבר התחילו להתגלגל עוד ועוד פצועים, והפכתי להיות הרופא של הציר. זה היה ידוע שאנחנו בשליטה שם".
בגל השלישי ללחימה התרחש האירוע שבשמו הצל"ש. "באזור חצות, צוות צעיר של היחידה היה אמור להביא תספוקת בתנועה רגלית לכוח שלנו שהיה בקרבת מקום. הכוח הזה חטף טיל אר-פי-ג'י, וזה היה מפתיע. הכל היה סטטי עד לאותו רגע. הלוחמים במבנים היו במצב נתון, אנחנו היינו בחניה, והם היו בתנועה. לרגע לא הבנתי במה מדובר".

מהר מאוד ההבנה נחתה, והם חזרו אל עבר הפצועים. שמונה לוחמים פצועים שכבו לאורך הגדר של בית הדין הצבאי, המומים. "מהליכה מנהלתית בביירות, הם הגיעו למצב שבו הם פתאום פצועים, בהבזק של פצצה. התחלתי לעשות סבב ולבדוק את המצב שלהם, ואז התחיל ירי". הנגמ"ש שלצידם הטלטל בכל פעם שהוטלה פצצה, ומרגנית הבין שהם תחת סכנה. "לאוויר עצמו היה ריח של אבק שריפה. הרגשת שזאת לא סיטואציה נכונה להשתהות במקום. אחד הלוחמים נסע לפלוגת רפואה שהייתה באזור, וביקש שיבואו לחלץ את הנפגעים. אבל הם אמרו 'במזג אוויר כזה אנחנו לא יוצאים'".
"אתה נמצא באיזשהו דיסוננס. מצד אחד אתה שקוע כל כולך בפעילות המקצועית שאתה עושה: עובר מפצוע לפצוע, בודק אותו, עושה הערכה ראשונית, חובש את מי שצריך, נותן הוראות וכן הלאה. ומצד שני, בחוש השישי אתה מבין שאתה נמצא בסביבה שהיא לא סטרילית". לבסוף מחליט מרגנית על פינוי עצמי של הנפגעים.

האיש הקטן מהטלוויזיה
נגמ"ש בודד מתקדם לבדו על צלע הר, אל עבר בית חולים שדה. מגן דוד מתנוסס עליו, מבהיר לכל דורש מהי מולדתו של הנגמ"ש. זוהי שעת לילה, והניווט בחושך אינו פשוט. הסימונים "סכנה, גבול לפניך" נמצאים על חביות, אבל מספיק שמישהו יסובב אותן בכדי להגיע לשטחי האויב. אחרי הפינוי, הצוותים חזרו בחזרה אל לבנון. "זאת הייתה חוויה מעניינת, לנסוע חזרה בדמדומי בוקר, בתקווה לא להתברבר בתנועה", מספר מרגנית. תוך כדי נסיעה הם ראו אנשים שרצים עם שקיות מזון, מתארגנים בחסות החשכה שעוד נותרה. "אני זוכר את זה חי. אתה רואה שאתה באזור של מלחמה", הוא משחזר. "אני לא זוכר שהשתמשנו במונחים כמו סכנה או סיכון", אומר מרגנית. "אתה נמצא שם, יש לך מחויבות חד משמעית לאנשים ולעצמך. הם סומכים עליך, אתה יכול לראות את זה במבטים שלהם. זאת הברית שיש בינך לביניהם".
כמה חודשים אחר כך, מישהו בחדר האוכל בתל השומר זורק לעבר מרגנית הערה. "אתה יודע שאתה מקבל עיטור?" בתחילה הוא לא התלהב מהרעיון. עיטור שווה טקס, בלגן, מצלמות. אל הטקס הגיע, אך בקושי השיב מבט ל"טריבונת הצלמים" שהתמקמה מולו. כשחזר לתל אביב, עבר ליד מסעדה וראה שידור של הטקס בחדשות. אף אחד לא שם לב לרס"ן ד"ר ברוך מרגנית שעמד שם במדים, חי ואמיתי יותר מאשר בטלוויזיה. "במחשבה שנייה הבנתי שאלה כנראה הסיפורים שאנשים גדלים עליהם, שמספקים השראה. אני חושב שיש חשיבות בהכרה הזאת, זה מוסיף לאנרגיה שהצבא פועל עליה. בסופו של דבר, הרי מדובר באנשים", הוא מסכם.