17 דקות בגיהינום

"הותקלנו! חוד אליי", נשמעה הקריאה של מפקד המחלקה. באותה העת שהה סמל אופיר אמסטרדמר, קלע חוד בפלוגה המבצעית של גדוד 931 בחטיבת הנח"ל, שני קווי בתים מאחורי אזור ההתקלות. "ישנו והתעוררנו מקולות הפיצוצים", הוא משחזר. "רצנו אחרי המ"מ למקום, עד שראינו פצועים נופלים והתחלנו בפינוי". כך, שמונה ימים אל תוך הפעילות הקרקעית ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן", לחם הגדוד בקרב קשה מול 18 מחבלים. האירוע מכונה בפי הלוחמים "17 דקות בגיהינום", והוא נחשב לאחד הקרבות הקשים ביותר ב"צוק איתן". הערב, כחצי שנה אחרי אותו קרב, יקבלו לוחמי הגדוד צל"ש מפקד אוגדה על ידי מפקד אוגדת עזה, תא"ל איתי וירוב.

רק 17 דקות נמשך הקרב הקשה, שנצרב בתודעה הלאומית, ובמהלכו נהרגו סמ"ר אבי גרינצוויג ז"ל וסמ"ר גל בסון ז"ל, לוחם מיחידת יהל"ם. "אני לא חושב שהיה פחד בקרב הלוחמים", מספר סמל אמסטרדמר. "במהלך ההיתקלות לוחמים סיכנו את חייהם עבור אחרים". רב"ט סהר פריג'ה היה חלק מפלוגת המסלול והופקד על פינוי הפצועים. "ראיתי שם גיבורים, אנשים שנפצעו וביקשו שנפנה קודם את החברים שלהם שנפצעו קשה יותר, ואחרים שנפצעו והמשיכו להילחם", הוא מספר.

"לא ציפינו לקבל צל"ש, פשוט פעלנו בשביל החברים"

רק שבוע לפני תחילת המבצע צעדו לוחמי פלוגת המסלול במסע הכומתה שלהם והצטרפו לחטיבה לאחר הכשרה ארוכה. כשנודע לרב"ט איתן יניב, לוחם בפלוגה, על היציאה למערכה, קיבלה שיחת המוטיבציה השגרתית לפני תחילת המסע משמעות חדשה עבורו. "מפקד המחזור אמר לנו שתמיד צריך להיות מוכנים למלחמה, שיכול להיות שמחר, סיום המסע, נוקפץ", נזכר רב"ט יניב. "פתאום היינו בלחימה, ולדאוג לחברים הפך מדאגה לציוד של מישהו אחר - לדאגה לחייו".

הדאגה הייתה מוחשית במיוחדת עבור סמל עמרי זהר, ששימש בזמן המבצע כחובש בפלוגה המבצעית. "ידעתי שאם יהיה פצוע אעשה ככל שביכולתי כדי להציל אותו. לא ציפינו לקבל צל"ש, פשוט פעלנו בשביל החברים", הוא מסביר. "כשהיינו בעזה, הסתכלתי על המחלקה שלי ולא חשבתי על דבר מלבד להוציא את כולם בחיים".

בין הפצועים באותו הלילה היה מפקד הפלוגה המבצעית בזמן המבצע, רס"ן גלעד פסטרנק. "רוב החיילים לא היו תחת ירי חי בשירותם", הוא אמר בראיון ימים ספורים לפני הכניסה הקרקעית, כשהגדוד התכונן לקראת הפעילות. רס"ן פסטרנק נפצע פעמיים במהלך הקרב והמשיך להילחם, עד שנאלץ לצאת משטח הלחימה.

"פציעתם של מפקדים רבים מעידה על כך שהם מימשו את מה שאנחנו מחנכים אליו - פיקוד לפנים", מסביר מפקד הגדוד, סא"ל שרון אסמן . "בכל סיטואציה שבה נפצע מ"פ או מ"מ ישר שמעתי מאחורי מישהו צועק 'אני תופס את הפיקוד', כך שהמסגרת המשיכה להלחם עד השלמת המשימה".

גם מפקד פלוגת החוד, סרן טוביה שי, נפצע במהלך הלחימה, וכעת הוא מצטיין הנשיא ליום העצמאות. כשפרץ המבצע היה סרן שי שבועות ספורים בתפקיד, ומאז הספיק להילחם לצד חייליו במבצע "צוק איתן", להיפצע, לעבור שני ניתוחים ושיקום ולחזור לפקד על הפלוגה. "הלחימה לא מאפשרת לך לחשוב על זה שאתה חדש, האחריות מובילה אותך ואין הנחות", הוא משתף. "הייתי עם החיילים 24/7, במצב קיצון של לחימה. זה הרגיש כאילו אני איתם כבר שנים".

"לחיילים לא משנה אם המפקד חדש - הם רוצים מפקד שיוביל אותם קדימה. כשאתה עושה את זה, הם אחרייך", הוא מפרט. לאחר פציעתו, החליט כי תחזיות רופאיו אינן משפיעות כמו נחישותו, וכך הצליח לחזור לפלוגה אחרי ארבעה חודשים בלבד. "הרגשתי מחויבות לפלוגה, הרגשתי אחריות לחיילים. החלטתי שהשיקום תלוי רק בי ולכן עבדתי הרבה יותר קשה", הוא מסביר.

חוזרים לשגרה ומשמרים את הזיכרון

יותר מחצי שנה עברה מאז הסתיימה המערכה, ובגדוד חוזרים לשגרה. "אחרי המבצע האווירה הייתה קשה, זה התבטא בדברים הקטנים", מתאר סמל רון ביטון. שלושה מלוחמי הגדוד נפלו בימי הלחימה, סמ"ר אבי גרינצוויג ז"ל, רס"ל עודד בן סירא ז"ל וסמ"ר איתן ברק ז"ל, שהיה ההרוג הראשון במבצע.

דבר שעזר ללוחמים לבנות את עצמם מחדש הוא שימור הזיכרון של החברים שאיבדו. הם מזכירים אותם בערבים גדודיים, בתמונות שנתלו על הקירות וגם בקעקוע משותף. "על כל אחד ההשפעה היא אחרת. אחד מתחזק ואחד נשבר", טוען סגן מפקד הפלוגה המבצעית, סגן יוסף דמוזה. "אני תמיד מזכיר לחברים למה אנחנו כאן, ואחרי הלחימה התווסף לזה פרמטר נוסף - להמשיך את דרכם של אלה שנפצעו ונהרגו. כשאומרים בפלוגה 'לוחם' כל אחד מבין מה זה אומר באמת. זה לא רק מושג של 'וואסח' - לוחם הוא מקצוען בתפקידו".

כשמנסים הלוחמים להצביע על הסיבה שדווקא גדוד 931 הוא שפעל כך, שנשאר בשטח עד הרגע האחרון, השלים כל משימותיו עד תומן וזכה לצל"ש, הם טוענים כי רק עשו את הנדרש. "כסיסמה אנחנו נוהגים לומר 'נלחמים כמו אריות', אך עבורם זו לא הייתה רק אמירה", מספר סא"ל אסמן. "לא הייתה משימה שניתנה לנו או שנתנו לעצמנו שלא ביצענו ברמת מקצועיות גבוהה, ובכל מקום שהמקצועיות לא הספיקה, רוח הלחימה השלימה".

אימונים, רבים ככל שיהיו, לא יכולים היו לדמות את מורכבות מצב האמת, ואת הפחד, שאליו קשה להתכונן. "דוגמה לכך היא השאלה מאיפה ישאב הלוחם את האומץ להיכנס לשדה קרב כאשר ברור לו שהוא שם את חייו בסכנה", תוהה המג"ד. "ראיתי מפקדים ולוחמים שנכנסים לתוך קרבות בהם סכנת חיים ממשית, ולצערי חלקם גם שילמו בחייהם".

"הבנו שלמה שמבחינתנו הוא מובן מאילו יש משמעות". צילום: דובר צה"ל

כעת חזרו הלוחמים להגן על תושבי הדרום בקו עזה. במקביל, הם ממשיכים להתכונן למערכה הבאה. "אני יודע שאם תהיה עוד כניסה, עוד פקודה, עוד מלחמה - כולנו נבוא מנוסים יותר ועם מוטיבציה לא פחות גדולה משנכנסנו לעזה", משתף סמל אמסטרדמר. "יהיה לנו יותר ביטחון בחברים, ביכולות שלנו וברמה המקצועית של הגדוד. ביטחון שאנחנו לוחמים טובים יותר מהאויב שלנו. הביטחון הכי גדול הוא הידיעה שאני יכול לסמוך על כל אחד מהלוחמים שלצידי".

כאשר הגיעה ההודעה כי יקבלו צל"ש על פועלם, חייכו לעצמם הלוחמים והמפקדים - אך ידעו כי הדבר לא ישפיע על תפקודם. "בזמן הקרבות והלחימה ראינו דברים בפרספקטיבה של עשייה. אין מדד של השוואה, פשוט פועלים מתוך הבנת חשיבות המשימה", מגלה המג"ד. "כשקיבלנו צל"ש, הבנו שמה שמבחינתנו היה ברור מאליו, הוא באמת משמעותי. עבורי, הצל"ש מזכיר את הנופלים של הגדוד, ובאותה הנשימה מהווה הערכה על האופן בו לחמו החיילים - עם רוח לחימה ורעות".

מקור הכתבה