"לא חשבתי לברוח מהמלון לרגע. דאגתי לבני הערובה"
|
כוכבה לוי, צילום: אפרת אשל, אפריל 2015
כוכבה לוי היתה גיבורת הפיגוע במלון סבוי, במארס 1975 • במשך שעות תיווכה בין המחבלים לכוחות צה"ל, הרגיעה את 11 בני הערובה, הגניבה מידע מוצפן שסייע ללוחמים והצילה את חייו של אחד החטופים • 40 שנה אחרי היא מספרת לראשונה את סיפורה וניפגשת עם מי שחילץ אותה. טוראי משה דויטשמן, שניסה לעצור את המחבלים בתחילת האירוע, קיבל על פעולתו את עיטור המופת.
"כששמעתי את היריות, הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שמדובר בעבריינים. אבל ככל שהיריות הלכו והתגברו והתקרבו אל החדר שבו הייתי, הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר. ניסיתי לברוח החוצה דרך הדלת של המרפסת, אבל היא לא נפתחה.
"בזמן שעמדתי מול הדלת בחרדה, אובדת עצות, צרור של יריות ריסס את הדלת וחדר לחדר. בדרך נס שום כדור לא פגע בי. בלי לחשוב יותר מדי השלכתי את עצמי מתחת למיטה. בתוך שניות מחבל פרץ את הדלת ונכנס לחדר. שכבתי מתחת למיטה, מכווצת כולי, וראיתי את הרגליים שלו מתקרבות אלי. כל מה שרציתי באותו רגע זה להיעלם. פתאום הוא התכופף ותקע את לוע הקנה של הרובה מול הפרצוף שלי.
"אין לי מושג מאיפה לקחתי את הכוחות, אבל התרוממתי ונעמדתי, כשאני מחזיקה את המיטה מעלי. מולי עמד נער, אולי בן 17, עם שיער שחור מתולתל. הוא התחיל לצעוק כל מיני דברים בערבית כשהרובה מכוון לעברי, ותוך כדי כך גם היכה אותי בראש בקת הרובה.
"באותה שנייה כאילו התנתקתי מהמקום ומהסיטואציה. לא היה לי קר, לא פחדתי, לא כאב לי. הדבר היחיד שהיה ברור לי, מעל לכל ספק, זה שאני רוצה לחיות".
כוכבה לוי מתקשה לעצור את שטף הדיבור. הזיכרונות מליל הבלהות של 5 במארס 1975 מציפים אותה. זו הפעם הראשונה שהיא מרשה לעצמה לספר את סיפורה במלואו; כל השנים האלה הצטנפה בפינתה השקטה, הרחק מהעין ומהלב, וסירבה לספר את סיפורה. רק עכשיו, בגיל 71, נעתרה לפניית "שישבת" לגולל את מוראות הלילה ההוא.
זה היה יום רביעי בשבוע. כוכבה ובן זוגה שהו במלון סבוי, מלון קטן ברחוב גאולה 5 בתל אביב, מרחק דקות הליכה מחוף הים. בשעה 23:30 הגיעה חוליה של שמונה מחבלים מארגון פת"ח אל חוף תל אביב, באמצעות שתי סירות גומי. הם תיכננו להשתלט על בית האופרה ועל מועדון נוער ביפו ולקחת מספר רב של בני ערובה, כדי לשחרר מחבלים שהיו עצורים בישראל.
לאחר שהבינו שלא נחתו סמוך ליפו, נאלצו המחבלים לוותר על התוכנית המקורית, והתקדמו לעבר היעד החלופי שסימנו לעצמם מבעוד מועד: קולנוע סינמה 1, שהיה ממוקם ברחוב יונה הנביא פינת הרברט סמואל, או מלון סבוי הסמוך.
הם פתחו בריצה לעבר בית הקולנוע, וכשהגיעו ירו לעבר הדלת, אך לא הצליחו לפתוח אותה. לכן החליטו להתקדם לעבר מלון סבוי, שהיה קל לזיהוי בשל השלט הזוהר שהתנוסס בכניסה.
בהגיעם למלון ירו בפקיד הקבלה, מקס הלפרין, ופצעו אותו אנושות. על פי ההנחיות שקיבלו, היה עליהם להשתלט על קומה אחת במלון, לאסוף את האנשים שבה, לירות במי שינסה להימלט ולרכז את בני הערובה באחד החדרים בקומה השנייה, מחשש להנחתת חיילים על הקומה שמעליה, קומת הגג.
המלון ההרוס. "כעסתי שהמחלצים לא אמרו לי שהם הולכים לפרוץ פנימה, וכעסתי על המחבלים שהפעילו את מטעני החבלה"
הם חיפשו בחיפזון בחדרים, מצאו חמישה בני ערובה, ובהם כוכבה לוי, והחליטו לצאת איתם מהמלון ולתפוס יעד אחר, שבו יוכלו להגדיל את מספר בני הערובה.
"כשהמחבל תפס אותי, אמרתי לו בערבית: 'אני אעשה כל מה שאתה רוצה, רק אל תהרוג אותי'", משחזרת כוכבה. "הקטע המדהים הוא שמעולם עד אז לא דיברתי ערבית. אמא שלי, שנולדה בטורקיה על גבול כורדיסטן, היתה מקשיבה לתוכניות רדיו בערבית, אבל אף פעם לא דיברתי את השפה ולא למדתי אותה. זה כאילו כל השנים השפה חיכתה בתוכי לרגע הזה, והמילים פשוט יצאו ממני והצילו אותי".
בשלב הזה הגיע למקום לוחם גולני משה דויטשמן, שהתגורר בסמוך ורץ למלון למשמע היריות. הוא נתקל במחבלים בדיוק כשהתכוונו לצאת מהמלון ופתח לעברם באש. במהלך חילופי האש הוא נפגע. מפקד החוליה יצא מפתח המלון, ירה בדויטשמן למוות ונטל את נשקו. המחבלים החליטו להישאר בתוך המלון. לאחר סריקה נוספת של החדרים הם מצאו שישה בני ערובה נוספים.
כוכבה לקחה על עצמה את תפקיד המתורגמנית של המחבלים, ואף שימשה מתווכת בינם לבין צוות המשא ומתן הצה"לי, תוך כדי שהיא מעבירה לכוחות הביטחון מידע חשוב על מיקום המחבלים ומספרם. המידע הזה סייע רבות בתכנון הפריצה למלון והוביל בסופו של דבר להריגתם של שבעה מהמחבלים.
עם תעודת ההוקרה שקיבלה. "ברחתי מהרגעים האלה"
"הייתי ילדה עצמאית"
היא נולדה בירושלים, בת שנייה מתוך ארבעה. כשהיתה בת 3 עברה המשפחה לתל אביב.
"כילדה תמיד הייתי עצמאית. המצב בבית היה קשה מאוד. לשכת הסעד היתה מביאה לנו בגדים והנעלה פעמיים בשנה, אוכל היינו מקבלים בתלושים ובהקצבה. זה לא היה קל. יום אחד, כשהייתי בת 10, הסתובבו בשכונה נציגים של עליית הנוער ושאלו מי רוצה לעבור לגור בקיבוץ. החלטתי שאני הולכת. סגרתי מולם את כל הרישום, בלי שהוריי יידעו דבר, וממש כמה ימים לפני שבאו לקחת אותי לקיבוץ, הודעתי לאמא שלי שאני נוסעת לגור בקיבוץ. בדיעבד זה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי".
כוכבה הועברה לקיבוץ גבעת חיים, עם עוד כשלושים ילדים שהגיעו מכל הארץ, והתגוררה בקיבוץ עד גיל 22. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל, בקיבוץ פלמחים, שם עסקה בכל עבודות המשק.
ביום האירוע היא היתה בת 31, אם לילדה בת 8. היא התפרנסה מעבודות מזדמנות דוגמת מוכרת בחנות, מזכירה במרפאת שיניים ומטפלת בילדים. שהותה במלון בזמן הפיגוע הפכה אותה בעל כורחה לאחת הדמויות המוכרות במדינה בעת ההיא; מעשה הגבורה שלה מול המחבלים הלך לפניה. היא היתה יכולה למנף את האירוע לטובתה האישית ולרכוב על התהילה שהרוויחה ביושר, אבל בחרה במקום זה להיעלם מאור הזרקורים.
"היום ההוא חי בתוכי כל יום", כוכבה כמעט מתנצלת. "בן רגע הפכתי לאדם מפורסם, וכל מה שרציתי היה להיעלם בחזרה אל האלמוניות שלי, בלי שהאירוע הזה ירדוף אותי. בשנתיים שאחרי הפיגוע עוד הייתי עונה על שאלות, ואחר כך בחרתי להיעלם. השכנים שלי, למשל, לא יודעים על כך דבר עד היום. עכשיו החלטתי שהסיפור הזה צריך להיכתב, לטובת הדורות הבאים".
היא נראית צעירה לגילה, שיערה הארוך אסוף בצמה מוקפדת וגופה קטן מימדים, נערי וקליל, בעל איזושהי דריכות תמידית. קולה הצלול, שנשמע רק לאחרונה בקלטות שפורסמו מיום האירוע, עטה על עצמו עם השנים צרידות, עדות לעישון הכבד.
על הקיר בביתה שבחדרה, שבו היא מתגוררת ב־16 השנים האחרונות לבדה, תלוי ציור של חוף הים, שאותו ציירה לפני כמה שנים. "זה הכי קרוב לים שאני מגיעה. מאז האירוע הים מזכיר לי את הפיגוע, אני לא מרגישה נוח ללכת לשם. המולת האנשים מלחיצה אותי מאוד".
בנימיני בצעירותו. "הובלתי אותה לכניסה למלון בריצה"
אבל יש משהו שהיא מקפידה לעשות בעקביות. מדי שנה, בתחילת חודש מארס, היא נוסעת למלון סבוי המחודש ויושבת על הספסל הסמוך לכניסה. "אני יושבת ונזכרת בכל מה שעברתי שם. שומעת את הצעקות, מריחה את הריחות ומרגישה את החרדה. בכניסה למלון יש שלט ועליו שמות ההרוגים בפיגוע. אני זוכרת כל אחד ואחד מהם".
לפגישה מצטרף גם יואב בנימיני (60), חקלאי מנהלל, שהיה אז לוחם צעיר בסיירת מטכ"ל והשתתף בפריצה למלון. הוא שמצא את כוכבה וחילץ אותה מהמלון. כשהם רואים זה את זה עכשיו, ממרחק של ארבעים שנה שבמהלכן לא היו בקשר, הם מתחבקים דקות ארוכות, ודמעות של התרגשות עולות בעיניהם.
"במשך שנים רציתי לפגוש אותה ולספר לה עד כמה היא גיבורה בעיניי", אומר בנימיני. "מה שהיא עשתה באותו הערב, האופן שבו היא דיברה עם המחבלים ועם רובי פלד, שהיה אז ראש צוות המשא ומתן, עורר בי הערצה. אם תשאלי אותי, מגיע לה להדליק משואה ביום העצמאות. הסיפור שלה הוא סיפור גבורה יוצא דופן".
"אני בסך הכל עשיתי את מה שהרגשתי שצריך לעשות באותו הרגע", כוכבה מצטנעת. "לא חשבתי על גבורה, אלא על הישרדות. כאילו התפצלתי לשתיים: היתה כוכבה שדיברה עם המחבלים בערבית, והיתה כוכבה שדיברה עם החיילים בעברית, וכל הזמן ניסיתי להרגיע את כולם. ניסיתי למנוע קצר שיוביל להסלמה. שנים לקח לי לעכל את מה שעברתי. מבחינתי זה עדיין לא נתפס שזאת הייתי אני".
עם יואב בנימיני, השבוע. "הסיפור שלה הוא סיפור גבורה יוצא דופן" // צילום: אפרת אשל
"הבחנתי בחיילים בגגות"
למעט כוכבה ופקיד הקבלה הישראלי מקס הלפרין, בני הערובה האחרים היו תיירים שהתארחו במלון. בשלב הזה כבר הגיעו למקום כוחות משטרה, במטרה לרתק באש את המחבלים לבית המלון.
"המחבלים העלו אותנו לחדר המקורה שעל הגג, אבל קולות ירי שהגיעו מהרחוב הבהילו אותם והם ירדו איתנו בחזרה לקומה השנייה. הם הכניסו אותנו לתוך אחד מחדרי האורחים, תוך כדי צעקות בערבית ומכות בקתות הרובים. הושיבו אותנו במעגל על הרצפה.
"כל בני הערובה היו המומים ומפוחדים. היו שם אמא ובת מבוגרות מצרפת, שכל הזמן צעקו שהן לא יהודיות וזה לא קשור אליהן ושייתנו להן ללכת. היה אדם אתיופי שהיה לבוש יפה ומהודר, ולא דיבר. היה זוג צעיר משווייץ, הבעל היה בהלם עם מבט מפוחד, ודווקא אשתו כל הזמן דיברה אליו וליטפה לו את הפנים כדי להרגיע אותו.
"בנוסף היה גם בן הזוג שלי, ואבא ובן מהולנד, קרול ואשר פלדמן, שבאו כדי לחגוג לבן בר מצווה. האבא קרול נפצע מיריות ברגלו, כי בזמן הפריצה של המחבלים הוא נשכב על הילד כדי להגן עליו בגופו.
"אחרי שהכניסו אותנו לחדר, המחבל שתפס אותי לקח אותי והפריד אותי משאר הקבוצה. הוא משך אותי בצווארון החולצה, ומאז הייתי צמודה אליו. לכל מקום שהוא הלך אני הלכתי איתו. לא ממש דיברנו, אבל הוא סיפר לי שהם היו בים במשך שלושה ימים ושהם מאוד רעבים, ושלח אותי לחפש להם משהו לאכול.
"המלון היה חשוך כולו, ומצאתי את עצמי זוחלת בין החדרים ומחפשת אוכל. בסוף מצאתי באחד החדרים חפיסת שוקולד וחזרתי איתה. הספקתי גם לתת לכל אחד מבני הערובה קובייה קטנה והתיישבתי במעגל".
חשבת לברוח?
"אפילו לא לרגע. הרגשתי אחריות כלפי שאר בני הערובה. אני הייתי היחידה שהצליחה לתקשר איתם ולהרגיע קצת את המצב. את צריכה להבין שהרובים כל הזמן היו מכוונים אלינו, במלון היה חושך מוחלט, ולא ידעתי אם יש מחבלים נוספים והיכן.
"המחבלים חיברו סביבנו לבנות חבלה, בצורת עיגול. מהחלון הבחנתי בחיילים על הגגות מסביב למלון. פחדתי שהמחבלים יראו את ההתרחשות בחוץ, ובכל פעם שהם רצו להתקרב לחלון הרחקתי אותם ואמרתי להם שליד החלון הם חשופים, ושכדאי שרק אני אגש לחלון בכל פעם. זה כנראה נשמע להם הגיוני, והם הסכימו".
בשלב הזה, הכוחות שהיו מחוץ לבניין היו עדיין מעטים. בשעה 23:45, רבע שעה לאחר השתלטות המחבלים על המלון, כבר הגיעו למקום מפקד מחוז דן וקציני המשטרה. רק לקראת 00:15 הגיעו למקום לוחמי סיירת מטכ"ל, ואיתם פלוגת בט"ש שהוזעקה מתל נוף, צוותי רפואה וכוחות משטרה. שתי חוליות בילוש של המשטרה התמקמו בשני בתים סמוכים למלון וניהלו חילופי אש עם המחבלים. קצת אחר כך הגיעו למקום כל צוותי סיירת מטכ"ל.
מפקד הסיירת, סא"ל גיורא זורע, הגיע ב־1 לפנות בוקר. "כשהתקשרו אלי להגיד לי שמחבלים השתלטו על מלון סבוי, הייתי בביתי שבמעגן מיכאל", מספר זורע. "מייד התלבשתי ויצאתי לכיוון תל אביב. כשהגעתי, עמירם לוין ועוזי יאירי כבר היו שם והתחילו לבדוק אופציות של פריצה למלון. בהתחלה לא ידענו שיש בני ערובה, אבל כששמענו צעקות מתוך המלון, הבנו שצריך לעצור לרגע ולגבש תוכנית אחרת".
על פי תחקיר צה"ל, שנמצא בארכיון צה"ל במשרד הביטחון, בשעה 01:44, רגע לפני שהתקבלה ההחלטה לפרוץ פנימה, שמעו הכוחות לראשונה על אישה שיצאה אל החלון בקומה השנייה של המלון וצעקה שהיא בת ערובה. שתי דקות לאחר מכן הזדהתה כוכבה בשמה והודיעה לחיילים שעמדו על גג הבניין הסמוך, ברחוב גאולה 7, שהיא מוחזקת כבת ערובה, ואיתה אנשים נוספים.
"אמרתי להם שהמחבלים רוצים לדבר עם שגריר צרפת בישראל ומבקשים מטוס שיטיס אותם לוותיקן בתוך עשר שעות. ביקשתי מהחיילים שלא יירו ואמרתי שיש בני ערובה פצועים".
בקשות המחבלים השתנו כמה פעמים. כשהבינו שאין בישראל נציגות של הוותיקן, הם דרשו מטוס של האו"ם, שיטיס אותם לדמשק או לקהיר. כשהתברר להם שאין מטוס כזה, ביקשו לקבל עד השעה 7 בבוקר טייס צרפתי, שיטיס אותם לצרפת עם עשרה מחבלים הכלואים בישראל, ובהם הארכיבישוף הילריון קפוצ'י. קפוצ'י, איש הכנסייה היוונית הקתולית, היה כלוא ל־12 שנים על הברחת אמצעי לחימה מלבנון לישראל עבור אש"ף.
משפט המחבלים לאחר האירוע. "הייתי חייבת להישאר רגועה"
"פחדתי שהם מבינים עברית"
בשעה 03:15 הודיע רובי פלד, מנהל המשא ומתן מטעם כוחות הביטחון, שהשגריר הצרפתי עושה את דרכו למקום. כוכבה ניסתה להרגיע את המחבלים, אך במקביל התחילה להעביר לחיילים, בדרך מתוחכמת, מידע על המתרחש בבניין.
"פחדתי שמישהו מהם מבין עברית, ולכן, כשהחיילים שאלו אותי כמה הם, אמרתי את האות ו' במקום את המספר 6. אחר כך הבנתי שהיו עוד שני מחבלים, אחד על הגג ואחד למטה, אבל אני לא ראיתי אותם. כששאלו אותי מה מצב בני הערובה, אמרתי שכולנו בקומה השנייה בסדר, ושמתייחסים אלינו יפה בינתיים, וכך כיוונתי את הכוחות לקומה שלנו. למרות שלא הייתי בחדר עם כל בני הערובה, היה חשוב לי שהכוחות יידעו שכולנו באותה קומה ולא מפוזרים בתוך המלון".
"במבצע הזה כל היוזמה ואלמנט ההפתעה היו של המחבלים", אומר עומר בר־לב, כיום ח"כ מטעם מפלגת העבודה ואז מפקד אחד הכוחות. "המחבלים היו בעלי התוכניות והידע, ואנחנו הגענו בלי לדעת מה קורה. הלמידה של השטח תוך כדי האירוע והניסיון להגיע אל בני הערובה בזמן היו מלווים בתחושה מאוד קשה. בזמן שאנחנו זוחלים ומגיעים למקום שממנו אנחנו אמורים לפרוץ כשתינתן פקודת ה'פעל', אנחנו שומעים את המשא ומתן של רובי מלמטה ואת כוכבה מלמעלה, ומתפללים שהם לא ישמעו אותנו".
בשעה 03:15, אחרי הצגת דרישותיהם, הודיעו המחבלים שהם מפסיקים לנהל משא ומתן עד לבואו של שגריר צרפת, ושהם מתכוונים להניח לבנות חבלה סביב בני הערובה ולפוצץ אותן אם יהיה ניסיון פריצה למלון. ב־4 בבוקר נמסר למחבלים כי השגריר הצרפתי הגיע לתל אביב והוא מקיים מגעים עם ממשלת צרפת, אך חושש להגיע לאזור הפיגוע. המחבלים חזרו בהם מהסירוב להידבר עם צוות המו"מ, וההידברות התחדשה.
"במשך כל הזמן הזה ביקשתי מהצוות שלנו למטה שלא יעשה שום דבר שיסכן אותנו", נזכרת כוכבה. "אמרתי להם שאני אלווה את השגריר למעלה ואתרגם לאורך כל הדרך את מה שקורה, ושאין להם מה לדאוג".
מאיפה קור הרוח הזה?
"לא הייתי מגדירה את זה קור רוח, אלא הישרדות. ידעתי שכדי להישאר בחיים, אני חייבת להישאר רגועה ולא לייצר לחץ. אני חושבת שלא מעט מכושר ההישרדות הזה ספגתי בילדותי בקיבוץ, כשנאלצתי להתמודד לבדי עם הכל. ההורים שלי לא היו איתי כדי לעזור לי, והרי ילדים יודעים להיות אכזריים מאוד. למרות גופי הקטן תמיד נלחמתי למען הצדק ולא נתתי לאף אחד לצעוק עלי או להרים עלי יד".
בשלב הזה גברו צעקותיו של קרול פלדמן ההולנדי, ששכב פצוע ומדמם. אחד המחבלים ניגש אליו ועמד לירות בו מטווח אפס, אבל כוכבה, באומץ יוצא דופן, קפצה ממקומה ונעמדה מול המחבל.
"התחננתי בפניו שלא יהרוג אותו. אמרתי לו בערבית 'אבוס אידכ', 'אני אנשק את ידיך אם תרחם עליו ותיתן לי להוציא אותו אל מחוץ למלון'. הבטחתי לו שאחזור, אבל הוא לא האמין לי. המשכתי להתחנן ונשבעתי שלא אברח. בסוף הוא התרצה".
04:17. כוכבה לוי מוציאה את קרול פלדמן מהמלון, כשהמחבל מלווה אותה כל העת מאחור, מכוון רובה אל גבה. "אני לא יודעת איך הצלחתי לסחוב אותו, הוא היה אדם גדל מימדים, ואני קטנטונת. ביקשתי ממנו שיישען עלי ושינסה לעזור לי לגרור אותו, אבל הרגליים שלו לא תיפקדו.
"כשהגענו למדרגות שהובילו אותנו למטה, גררתי אותו מדרגה אחר מדרגה. בקומת הכניסה שכב פצוע איש הקבלה, מקס הלפרין. אני לא אשכח איך הוא צעק 'הלפ... הלפ... געוואלד... געוואלד...', והמחבל פשוט ניגש אליו וירה בו צרור. כשהגעתי לדלת הכניסה הנחתי את קרול מחוץ למלון ואמרתי ללוחמים שעמדו שם שאני חייבת לחזור, כי אחרת הם יהרגו את שאר בני הערובה".
זאת היתה ההזדמנות השנייה שלך לברוח.
"לא, ממש לא. ידעתי שאם אברח הם יהרגו את כל בני הערובה, וגם הבטחתי לאשר, הילד הקטן, שאני אחזור ושלא ידאג. הוא היה מבוהל ומפוחד.
"אחרי שחזרתי, המחבל ביקש שאחבוש לו את הברך, שהיתה שותתת דם. אני חושבת שהוא נפצע מירייה בשלב מוקדם יותר. לקחתי סדין, קרעתי רצועה וליפפתי לו אותה מסביב לברך. המחבל הודה לי, וכשהוא חזר לסיים את הנחת לבנות החבלה, הוא הניח בידיי את הרובה שלו, שאשמור לו. כנראה מאוד בטח בי.
"לשבריר שנייה חשבתי לנצל את ההזדמנות ולירות בו ובשאר המחבלים, אבל פחדתי נורא. לא ידעתי אם אצליח לדרוך את הנשק ואם הנצרה לא תינעל לי פתאום, אז ויתרתי".
נערכים לפריצה. "החדר קרס לגמרי"
"לא ידעתי שמתוכננת פריצה"
בזמן שהמחבלים חיכו שהשגריר הצרפתי יגיע אליהם, כוחות צה"ל כבר היו מוכנים לפריצה למלון. כוכבה היתה באותה עת בחדר סמוך לזה של בני הערובה, עם המחבל ששמר עליה."אני עוד תיווכתי במשא ומתן, לא ידעתי שהם מתכוננים לפרוץ. בדיעבד אני יודעת שזה היה מכוון כדי להסיח את דעת המחבלים מכניסת הכוחות. רובי פלד ביקש ממני לומר למחבלים שהוא מבקש לדבר איתם ישירות, ולא דרכי, בניסיון להסב את תשומת ליבם אליו ולא אל ההתרחשות שמסביב".תוכנית הפריצה כללה ארבעה כוחות של סיירת מטכ"ל, שהונחו לפרוץ יחד, כל אחד מכיוון אחר. מפקדי הכוחות היו רס"ן נחמיה תמרי, סגן מפקד סיירת מטכ"ל; רס"ן עמירם לוין, שהוקפץ מביתו; סגן עומר בר־לב; וסגן אלון שמי."באותה תקופה בדיוק סיימתי את תפקידי כסגן מפקד סיירת מטכ"ל ויצאתי ללימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת חיפה", מספר אלוף (מיל') עמירם לוין. "היה מקובל אז שכאשר יש פיגוע או פעילות, כולם מתייצבים. לכן, ברגע שקיבלתי את ההודעה, לקחתי את הנשק, נכנסתי לאוטו ודהרתי לתל אביב."מפקד היחידה, גיורא זורע, מינה אותי לפקד על אחד הכוחות. עוזי יאירי נטל חלק משמעותי בתכנון, הוא היה איש מודיעין מעולה. החידוש בפעולה הזאת היה שכל הכוחות נכנסו בבת אחת מכל הכיוונים, בגלל ההבנה שיש להגיע אל בני הערובה כמה שיותר מהר. במצבים כאלו יש סכנה שיתרחש ירי של כוחותינו על כוחותינו. אלמנט ההפתעה היה גורם מכריע בפעולה, ועד היום היחידות המובחרות משתמשות בשיטה הזאת".זורע: "קבענו שהכוח של נחמיה ייכנס מקומת הכניסה, הכוח של עומר ייכנס מהצד הנגדי שממול לדלת הכניסה, הכוח של עמירם יפרוץ מאחור לקומה הראשונה והכוח של אלון ייכנס לבניין שליד וישים סולם כבאים עד מלון סבוי, ודרכו יגיע ישירות אל הגג".בשעה 05:16 ניתנה ההוראה לפרוץ. כוח עמירם, ובו סמל יואב בנימיני בן ה־20, טיפס על גגון המרפסת ופרץ מאחור, מהצד הצפון־מזרחי של המלון, ישירות אל הקומה הראשונה. אלון שמי וחייליו, שהיו אמורים להיכנס מגג הבניין הסמוך, עברו את המרחק על סולם כבאים ארוך שהונח במאוזן עד לגג המלון. "הגובה מהקרקע היה משהו כמו שמונה או עשרה מטרים", הוא אומר. אני עברתי ראשון, על ארבע, בהליכה איטית. הפחד מהגובה לא העסיק אותי. הייתי כל כך ממוקד מטרה, שלא הסתכלתי למטה. אחרי שכמה אנשים כבר היו איתי על גג המלון, פתחנו את הדלת".אלא ששניות אחדות לאחר הפריצה הבחינו המחבלים בכוח נחמיה, שפרץ מלפנים, והפעילו את מטעני החבלה. בבניין נשמע פיצוץ אדיר."אני זוכרת שנורא כעסתי כשהפיצוץ התרחש", נזכרת כוכבה. "כעסתי שהם לא אמרו לי שהם הולכים לפרוץ פנימה, וכעסתי על המחבלים שהפעילו את מטעני החבלה. כאב לי על בני הערובה, ובמיוחד על אשר, הילד שרק מלאו לו 13."החדר של בני הערובה קרס לגמרי, ונפער בו בור. חלק מהתקרה וחלק מהרצפה קרסו, ועמודים של הבניין נפלו על המדרגות. היה חושך מוחלט, ומים השפריצו לכל עבר, כי צינורות המים התפוצצו. עד היום אני לא מסוגלת לשמוע רעש של מים זורמים. כשאני שומעת את הרעש הזה, כל הגוף שלי רועד."בתוך כל ההמולה שנוצרה, קפצתי והתחבאתי מתחת למיטה. אני עוד זוכרת ששמעתי את החיילים שלנו יורים וצעקתי להם, 'אני פה, תפסיקו לירות! תפסיקו לירות!'"יואב: "רגע לפני הפיצוץ, אני והכוח כבר היינו במרפסת של הקומה הראשונה. היתה שם דלת רשת סגורה מבפנים ודלת נוספת מעץ, עם חרך צר של זכוכית בחלקה העליון. את דלת הרשת פתחתי עם סכין, ואת דלת העץ הצלחתי לפתוח אחרי שלוש פעמים שניסיתי להלום בה בכתף. "אחרי שפרצתי את הדלת נכנסו מפקד הצוות, סרן אודי סלווי, ואבישי זייד, שהיה לוחם ביחידה. ואז התרחש הפיצוץ בחדר. מעוצמת הפיצוץ הם הועפו אחורה, אבל לא נפצעו."מצאתי את עצמי מתקדם לבד במסדרון. זה היה מסדרון ארוך, שמשני צידיו חדרים. באופן רגיל מטהרים חדר חדר ומתקדמים, אבל בגלל הרצון להגיע לבני הערובה מהר ככל האפשר, ההנחיה היתה לנוע קדימה לעבר המקום שהם נמצאו בו."בזמן שהלכתי במסדרון, מחבל שהסתתר בסופו ירה לעברי. הוא לא פגע. המשכתי ללכת תוך כדי ירי. בערך באמצע המסדרון, אחרי שמונה מטרים, היריות פסקו. ניצלתי את ההזדמנות ורצתי לעבר המדרגות לקומה השנייה, שבה הוחזקו בני הערובה."בדרך ראיתי את קורות הבטון של החדר שהם פוצצו, כשהן שעונות על גרם המדרגות. היה ריח נורא של טחב, והרבה אבק. הספקתי לזהות מחבל שנהרג."המשכתי להתקדם, ואז קלטתי מחבל עומד לפניי ויריתי בו. המשכתי לגרם המדרגות הנוסף, וממש בפתח החדר ההרוס, שבו הוחזקו בני הערובה, נתקלתי בעוד מחבל ויריתי בו. הכל קרה בתוך שניות."בשלב הזה הבנתי שאני לגמרי לבדי. צעקתי לאלון שמי 'אני פה!' ונכנסתי לחדר שבו כוכבה הסתתרה, שהיה מול החדר שפוצץ. לא היה לי שום מושג שהיא שם. כל מה שראיתי זה ארון קיר ענקי, שכל הדלתות שלו פתוחות, והמון שמיכות וסדינים זרוקים על הרצפה".כוכבה הסתתרה מתחת למיטה, בתחושה שלא תצא בחיים. "לא הבנתי שבאים להציל אותי. התחלתי להיפרד בקול רם מהבת שלי. אמרתי לה, 'שלום לך בתי, אני אוהבת אותך מאוד', וברגע הזה יואב נכנס אל החדר".יואב: "ראיתי מימין דלת נוספת. כשפתחתי אותה, ראיתי מחבל יושב על האסלה באקדח שלוף. לרגע נרתעתי אחורה, ואז יריתי בו. מאותו חדר יצא בן ערובה נוסף, שהצליח להסתתר שם כל הזמן. כשחזרתי לחדר ועברתי ליד המיטה, כוכבה שלחה את ידיה וחיבקה את הרגליים שלי חיבוק חזק מאוד. היא היתה מאוד נסערת ומפוחדת. הרמתי מעליה את המיטה ולקחתי אותה איתי".כוכבה: "המיטה ששכבתי מתחתיה היתה מיטת קפיצים, והשיער שלי הסתבך בהם. כשיואב הרים מעלי את המיטה, קווצת שיער גדולה נתלשה לי מהראש. באותו רגע בכלל לא שמתי לב ולא הרגשתי כאב, אלא רק מאוחר יותר".יואב: "הובלתי אותה לכניסה למלון בריצה, בלי לעצור לרגע ובלי לבדוק שהשטח פנוי. במצבים כאלו אין זמן לטהר את נתיב ההתקדמות. פשוט רצים קדימה ומקווים לטוב. העברתי אותה לחיילים שהיו בכניסה, וחזרתי פנימה לסריקות נוספות".
מחוץ למלון. "אמרתי ללוחמים שאני חייבת לחזור, כי אחרת הם יהרגו את שאר בני הערובה"
מחוץ למלון. "אמרתי ללוחמים שאני חייבת לחזור, כי אחרת הם יהרגו את שאר בני הערובה"
שלושה נכדים ונינה אחת
מרגע הפריצה חלפו כחמש דקות עד שהאירוע הסתיים. שבעה משמונת המחבלים נהרגו. מחבל אחד שנותר בחיים התגלה רק למחרת בין הריסות הבניין, מתחת לחלקי בטון, כשהוא שרוי בהלם. הוא נלכד ללא כל התנגדות. נוסף על מקס הלפרין, שנרצח בתחילת האירוע, נהרגו מפיצוץ מטעני החבלה שבעה בני ערובה: יוהנס גאסן (תייר מגרמניה), מרי דוילרס־לובושינסקי (תיירת מצרפת), הלנה שליווסקי (תיירת מצרפת), מהארי סימון (תייר מאתיופיה), קטרינה מריה רוט (תיירת משווייץ), אנדרס קרהנבול (תייר משווייץ) ואשר פלדמן (הילד ההולנדי).שני חיילים נהרגו במהלך הפריצה למלון: אל"מ עוזי יאירי, שהיה אז במחלקת המבצעים באמ"ן (ולפני כן מח"ט הצנחנים ומפקד סיירת מטכ"ל) והגיע למקום עצמאית כששמע על האירוע; ולוחם הסיירת סמל איתמר בן דוד. טוראי משה דויטשמן, שניסה לעצור את המחבלים בתחילת האירוע, קיבל על פעולתו את עיטור המופת.עמירם לוין: "כשעוזי שמע את הפיצוץ, הוא רץ פנימה לסייע לחיילים שלו. מחבל שהסתתר בחדר השירותים בקומה הראשונה ירה בו והרג אותו. עוזי היה בדיוק במקום שהוא היה צריך להיות, וכל מפקד טוב שהיה רואה את חייליו במצוקה היה פועל באופן דומה. הרי אם הוא היה נשאר מחוץ למלון והיו נהרגים חיילים, כולם היו מפנים אליו אצבע מאשימה".רק שלושה מבין 11 בני הערובה ניצלו: כוכבה לוי, בן זוגה וקרול פלדמן ההולנדי, ששכל את בנו אשר.כוכבה נלקחה מייד לחקירה. "הביאו אותי לרמטכ"ל דאז, מוטה גור. הוא כל הזמן שאל אותי מאיפה העברית שלי. לא הבנתי למה הוא שואל אותי כזה דבר, הרי אני ישראלית, באיזו שפה בדיוק הוא רצה שאדבר? רק אחר כך הבנתי שרצו לוודא שאני לא משת"פית של המחבלים".בסביבות השעה 8 בבוקר שבה כוכבה לביתה בתל אביב, לאחר שמסרה עדות במשטרה. היא עדיין לא עיכלה את כל אירועי הלילה. עוד באותו יום היא נקראה למכון הפתולוגי באבו כביר, לזיהוי בני הערובה והמחבלים ההרוגים."אני לא אשכח את החדר הזה עם המקררים והמגירות, שנפתחו פעם אחר פעם, כשבתוכם מונח אדם שכמה שעות קודם לכן היה שותף לגורלי. גם אני הייתי יכולה בקלות לשכב שם. "המשפחה, השכנים וכל מי שהכיר אותי היו בשוק כשהבינו שאני בת הערובה המפורסמת. אנשים לא הפסיקו להתקשר ולהחמיא לי. הבית שלי הפך למוקד עלייה לרגל. קיבלתי הרבה חום ופרגון. ראש העיר דאז, שלמה להט, הזמין אותי להעניק לי תעודה על אזרחות טובה. המפקדים בסיירת מטכ"ל הזמינו אותי לבוא אליהם והעניקו לי תמונה עם הקדשה: 'לכוכבה בתודה ובהערכה מהיחידה'."כל תשומת הלב הזאת, יחד עם ההתמודדות שלי עם הטראומה, היו לי קשות מאוד, כמעט בלתי נתפסות. תמיד הייתי אדם פרטי, שלא מעורב בעשייה הציבורית, ופתאום מצאתי את עצמי בלב ליבו של השיח. ברחתי מהרגעים האלה מהר מאוד. זאת גם הסיבה ששתקתי כל השנים האלו".כוכבה יצאה מהלילה ההוא ללא פגיעות פיזיות, אבל את הצלקות הנפשיות היא נושאת בתוכה עד היום, כבר ארבעים שנה. יש לה שלושה נכדים מבתה היחידה, וגם נינה אחת. יואב בנימיני מתגורר בנהלל ועוסק בחקלאות. הוא נשוי, אב לארבעה וסב לארבעה נכדים."גזרתי על עצמי חיי בדידות, מתוך בחירה", אומרת כוכבה. "אני לא הולכת לאירועים, לא יוצאת לטיולים, ובטח שלא נוסעת לחו"ל. עד היום אני לא מסוגלת להתקרב לקהל אנשים. מקומות סגורים מלחיצים אותי מאוד, ובכל מקום שאני מגיעה אליו אני מייד בודקת פתחי מילוט ומשתדלת לשבת קרוב לדלת."למדתי לא להבליט את עצמי גם כשאני הולכת ברחוב. אם אני שומעת אנשים מדברים בערבית, אני מאוד דרוכה, האוזניים שלי מאזינות ומנסות להבין אם מדובר בשיחה תמימה, או ששוב אורבת לי סכנה".שמרת על קשר עם אנשים שהיו איתך באירוע?"לא ממש. יצא לי לראות אותם כמה פעמים, אבל המפגשים היו טעונים מדי. הפגישה עם יואב היא ממש סגירת מעגל מבחינתי. כל השנים חשבתי שמי שהוציא אותי מהמלון זה אלון, כי הוא היה מפקד צוות. זה השם שנחרת בזיכרוני. אבל כשנפגשתי עם יואב והוא תיאר לי את הרגע שבו חיבקתי לו את הרגליים, אז הבנתי שזה היה הוא".
יואב בנימיני מתגורר בנהלל ועוסק בחקלאות. הוא נשוי, אב לארבעה וסב לארבעה נכדים.
"גזרתי על עצמי חיי בדידות, מתוך בחירה", אומרת כוכבה. "אני לא הולכת לאירועים, לא יוצאת לטיולים, ובטח שלא נוסעת לחו"ל. עד היום אני לא מסוגלת להתקרב לקהל אנשים. מקומות סגורים מלחיצים אותי מאוד, ובכל מקום שאני מגיעה אליו אני מייד בודקת פתחי מילוט ומשתדלת לשבת קרוב לדלת.
"למדתי לא להבליט את עצמי גם כשאני הולכת ברחוב. אם אני שומעת אנשים מדברים בערבית, אני מאוד דרוכה, האוזניים שלי מאזינות ומנסות להבין אם מדובר בשיחה תמימה, או ששוב אורבת לי סכנה".
שמרת על קשר עם אנשים שהיו איתך באירוע?
"לא ממש. יצא לי לראות אותם כמה פעמים, אבל המפגשים היו טעונים מדי. הפגישה עם יואב היא ממש סגירת מעגל מבחינתי. כל השנים חשבתי שמי שהוציא אותי מהמלון זה אלון, כי הוא היה מפקד צוות. זה השם שנחרת בזיכרוני. אבל כשנפגשתי עם יואב והוא תיאר לי את הרגע שבו חיבקתי לו את הרגליים, אז הבנתי שזה היה הוא".
הוספת תגובה