"לא יכולתי לבכות. זאת מלחמה"

הם נכנסים למנהרה. מלאי של רימונים, טיל, וסיגריות שרק עכשיו עושנו. הם חיכו, המחבלים, לחיילים. הסיגריות מספרות על כך. שנייה לפני שתקפו את רס"ן בניה שראל ז"ל, סגן הדר גולדין ז"ל, וסמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, הם עוד המתינו עם סיגריה בפה.
בפיקודו של סגן איתן פונד, נכנסת החבורה הקטנה למנהרת הטרור. סמ"ר (מיל') צ'אלאצ'או מקטנן הוא אחד מהם. אחרי ירידה של שלושה מטרים, מתגלה המסדרון הארוך. הסביבה מלאת חוטים, התקרות נמוכות במקטעים, והכל ממולכד לחלוטין. והם צועדים. איפשהו, הם מאמינים, נמצא חבר שלהם, הדר, שנחטף ונגרר פנימה.
אחרי 200 מטרים מגיע פיצול. המנהרה מתעקלת, ויש לבחור את הכיוון. הם מחכים שם קצת, יורים במקום, ומתקדמים לאט. תחושת הזמן מתערפלת כשאתה בעיצומה של צעידה בתוך מנהרת טרור. הדקות מתבלבלות ונדמות לשעות והשניות קופאות מלכת. אבל בשלב מסויים, פונה פונד למקונן ואומר לו: "אני צריך שתהיה הקשר שלי. תחזור אחורה, תודיע מה מצבנו ותבדוק האם להמשיך או לא". מקונן יודע לרוץ, אבל השכפ"ץ הקרמי, הנשק המתנדנד, הלב הדופק והמיקום המורכב- מקשים עליו להתקדם. יחד עם זאת, הרגליים מנותקות מהראש, ואימון של שנים מוביל אותו קדימה, החוצה. "לא חשבנו על כלום", אומר היום מקונן. "כשאתה נכנס ורואה דם, ואז עוד ממשיך ורואה פק"ל ירך שלו, מה שעובר לך בראש זה לא שאתה במנהרת טרור- אלא זה שעוד רגע אתה פוגש אותו".
מקונן יחזור וירוץ עוד במנהרה הזאת ומחוצה לה. החבורה בפיקודו של פונד עוד תמשיך להתקדם במסדרון החשוך וכל זאת כדי להציל, או לפחות למצוא, את גופת חברם. פעילותו האמיצה בקרב זה זיכתה את מקונן בצל"ש אלוף פיקוד הדרום, האלוף סמי תורג'מן. וזה מה שנכתב על פעילותו בכתב הצל"ש: "סמל ראשון מקונן צ'אלאצ'או הראה במעשיו אחווה ומסירות לרעיו, קור רוח, עוצמה נפשית ונכונות לבצע את תפקידיו, ואף מעבר לכך".

הפסקת האש מופרת בירייה
דמות מתקדמת לעבר הבית בפאתי רפיח. אדם שנכנס לאזור זה באישון לילה, או בכל שעה אחרת- הופך חשוד מיידית, שהרי זהו שטח נקי מתושבים. צה"ל הודיע על כך מבעוד מועד, ועתה המשוואה היא ברורה: אם אתה כאן- אתה מסוכן. כוח של גדס"ר גבעתי בדיוק שוהה באותו הבית. מקונן הוא אחד מהם.
זהו לא מקום נעים במיוחד לשהות בו. כשנכנסו אל המבנה- גילו שבכל מטח יריות קצר, היו עשויים להרוג את עצמם. הגז הפתוח שהושאר שם, למטרות אלו ממש, בשילוב אש- הוא קטלני. אבל במלחמה שוהים גם בבתים ממולכדים.
זאת בדיוק שעת הארוחה של החיילים, אחרי ימים שלא הכניסו מזון לפיהם. חלק אכלו, אחרים סרקו. ופתאום, משום מקום- האופנוען הזה. השלישייה- שראל, גולדין, וגדעוני- מזהים אותו על מגדל שהיה במקום. הם מתקדמים לכיוונו, בעוד שחבורה קטנה, ובה מקונן- מאגפת את המבנה. הקבוצה לא יכולה להגיב בנשק, שכן הפסקת האש כבר נכנסה- לתוקף נשמעות מספר יריות. התצפיתן הודיע למחבלים שהחיילים מגיעים, והם יצאו מתוך המנהרה שבמגדל- וירו.
"לפי קול הנשק זיהינו שאלו לא יריות שלנו", מספר מקונן. "כולם זרקו את האוכל, מנסים לזהות מה מקור הירי. בקשר נשמע: 'קודקוד פצוע'. רצנו למקום וראינו אותם לא בחיים".
גם היום, כשמספר את הסיפור, המילה 'מת', מתקשה לצאת מבין שפתיו של מקונן. "הסתכלתי עליו", נזכר מקונן במראה האחרון של ליאל, חברו. "לא יכולתי לבכות. זאת מלחמה".

שטיח אדום, גרסת חמאס
"גולדין חסר, גולדין חסר", צועק מישהו בפתח המנהרה. המחבל ההרוג היה לבוש מדים, וכולם טעו לחשוב שהוא אחד מהם. אבל גולדין חסר, ומפקד הפלוגה הרוג. "עד אז היה שם מלא בלאגן. נהרג לך מ"פ, מי יפקד?" מספר מקונן. "אבל ברגע הזה, פונד לקח את הפיקוד, עלה למג"ד בקשר, ואמר לו: 'אני נכנס למנהרה". המג"ד לא הסכים בתחילה, עד שהמח"ט אמר: "זרוק רימון, וכנס".
"הוא זרק, ונפלו שתי אבנים, בטונדות כאלה שהקשו על הכניסה". באותו רגע המפקד החדש של היחידה ביקש שני מתנדבים. "שני אנשים אליי", הוא צעק. מקונן וחברו שקד קידר נענים ללא דיחוי.
גם במבט לאחור, הדבר לא נראה לו תמוה. "יש לך חבר שלקחו אותו, וכבר מהתחלה מלמדים אותך על רעות ושליחות", מספר הצל"שניק. מבחינתו, ההתנדבות הייתה ביטוי טבעי של היחס שלו לחבריו. "אני אוהב את הסיירת. זאת משפחה.  אין אופציה של לא להכנס".
מקונן הופך הקשר של המפקד, וזה מבקש ממנו לרוץ החוצה עם מספר מסרים. עוד אנשים וכלב תקיפה היו ביניהם. "רצתי חזק כי קידר נשאר לבד והשאר התקדמו. אני רץ ותוך כדי זה נופל", נזכר.
הוא חזר למנהרה. "אני צועק 'חבירה, חבירה' כדי שלא יהרגו אותי. הגרון שלי הלך מרוב שצרחתי". במנהרה, פסע הכוח על גבי שטיח אדום שהונח שם, ועליו תיקים נושאי ציוד מלחמה.   פונד החליט אז לבדוק את דרכי היציאה. "אם תוך 5 דקות אנחנו לא חוזרים- כנראה שאנחנו מתים, ואתם צריכים לצאת החוצה", אמר להם המפקד. ואז הוסיף "תפתחו שעונים". מקונן נזכר בסיטואציה בחיוך. "אני אומר לו: 'אין לי שעון'. אז הוא עונה: 'טוב, אז לקידר יש שעון'. אבל השעון של קידר לא עובד", מתאר. "טוב, אז תספרו בלב', התפשר המפקד בלית ברירה. הם נשארו לבד. "לקח להם שלוש וחצי דקות, שנמשכו מעבר לנצח", מתאר מקונן. "קידר בטח יאשר את זה. שמעתי את דפיקות הלב שלו בבירור". ואז הם ראו את הפנס מבשר הטובות מרחוק, ונרגעו.

"אחרי הכל אני האדם הכי שמח בעולם"
בפעם הבאה שמקונן רץ חזרה, המרחק היה כבר גדול. כ-700 מטרים שנמשכו עוד ועוד. "כשיצאתי, ראיתי שלושה קצינים, שצועקים לי 'תעיף אותם החוצה, תעיף אותם החוצה", מתאר מקונן. "הם בטח חשבו שאנחנו מתים". אז הוא רץ לשם שוב, והחבורה יצאה כשכל חייל תופס בחברו. לא משאירים שם אף אחד. "אחר כך אמרו לי: 'אתה לא יודע איזה לבן היית", נזכר מקונן וצוחק צחוק גדול.
יומיים אחר כך כבר התחילו הליכה לכיוון הגדר. החזרה לא הייתה פשוטה. "אני זוכר את כל העיתונים. בהתחלה לא ידענו כלום, ופתאום שומעים על שישים ומשהו אנשים שנהרגו", הוא נזכר. "אנשים לא אכלו וישבו עם העיתונים, רבים עליהם".
מהצל"ש ומתואר "מצטיין חטיבתי" שקיבל- הוא לא התרגש. עד שמכר שלו אמר לו כמה מילים ששינו את תחושותיו. "הוא לימד אותי שגם אדם צנוע צריך להתגאות לפעמים".
זכרונות שונים מתגנבים אליו בשעה שמספר את סיפורו. "עשר דקות לפני הכניסה לעזה בניה אמר לנו: 'חבר'ה, לא מתעסקים במתים, מתעסקים בלחימה", נזכר הלוחם. "גם כשרק הגיע אלינו, הוא היה אומר: 'אל תהיו חפשנים, מחר יכולה להיות מלחמה. זה נמצא בדברים הקטנים, שיכולים להפיל אתכם'. הוא התכוון לכל שיפצור קטן, אפילו מימייה שצריך לשפצר כי כבר קרה שחבר נתקע בגללה".
לחברו הטוב ליאל הוא עדיין מתגעגע בלי סוף. "לא אחת קרה לי שאחרי תרגיל, הייתי מתיישב וחושב על כל מיני דברים שמעציבים אותי, ביניהם הבעיות בבית", מספר מקונן. "הוא תמיד בא אליי ואמר: 'מה קורה? תחייך', תוך שהוא נותן דחיפה וגורם לי לחייך בעצמו. סיימתי את המסלול בזכותו ובזכות הצוות שלי". ולמרות הכאב, מקונן יכול להעיד: "הזמן משקם".
חבריו לצוות, אותם הוא כה מעריך- תרמו לו את הכסף למסע לאתיופיה, בו פגש את אחיו שנשאר שם כשהמשפחה עלתה ארצה. מקונן נמצא בימים אלה במאבק להעלאת אחיו לארץ, בעזרת עצומה אותה הוא מעביר בפייסבוק.
מלבד אותו מאבק, מקונן מרגיש שמח בחלקו. "קיבלתי מלגה ללימודים מראש העיר אור יהודה בה אני גר, דוד יוסף. הוא תומך בי ועוזר לי", מספר, ולבסוף מסכם. "אני הבן אדם הכי שמח בעולם, הדברים הסתדרו לי בסופו של דבר".

בכניסה הקרקעית, צילום: דו"צ