הקרב היה כמו מערבון. הכול תלוי במי שיורה יותר מהר ומדויק

בית קפה ירושלמי, פינת בצלאל. השולחן משקיף על מגוון האנשים ברחוב ההומה. זהו נוף ילדותו של סא"ל (מיל') יובל יעקב, מג"ד מילואים בגדוד חילוץ והצלה. לפתע, תוך כדי שהוא מביט בחלון, הוא נזכר. איך בדיוק בפינה הזו, באותו השולחן, ישב עם אביו, כמה בניינים ליד הבית בו גדל, וסיפר לו את המאורע אשר התרחש באותו היום. אותו יום שיעקב לעולם לא ישכח.

יום שבת, רצועת עזה. הימים ימי מבצע חומת מגן, אך ברצועה שורר שקט יחסי. בשעה שלוש לפנות בוקר, השקט מופר. חוליית מחבלים חודרת מכיוון תל – סולטאן, אל עבר היישוב רפיח – ים. הכוח במוצב משוכנע כי החוליה מתקדמת אל עבר הבסיס. אך יעקב, אז מ"מ בחטיבה חמש, מבין כי מטרת המחבלים היא היישוב עצמו. "מי בא איתי"?  הוא קורא לעבר חייליו, וכולם מסביבו נרתמים. יעקב בוחר את חמשת המתנדבים הראשונים ומאלתר כיתת כוננות. הם מתקדמים לעבר היישוב ונתקלים במחבלים. על תפקודו במהלך ההיתקלות במחבלים וחיסולם, קיבל יעקב ציון לשבח (צל"ש) מידי אלוף פיקוד הדרום דאז, דורון אלמוג. בכתב הצל"ש נאמר  "בפעילות זו גילה סגן במילואים יובל יעקב, נחישות, אחריות, דבקות במשימה וחתירה לניצחון".  

מכת אש אגרסיבית

זאת הייתה אמורה להיות עוד תעסוקה רגילה. יעקב, ששירת כלוחם ביחידת מגלן ולאחר מכן כקצין בגבעתי, שובץ לאחר השחרור למערך המילואים בחטיבה חמש, שם פיקד כמ"מ. "באותה תקופה, לעשות חמישים ימי מילואים בשנה היה דבר טבעי", אומר יעקב בגעגוע. הפעילות התנהלה כסדרה. לאחר שנשארו בבסיס בליל הסדר, היה אמור יעקב לצאת הביתה לשבת. "התארגנתי ליציאה כשלפתע מ"מ מקביל אלי ביקש ממני להתחלף איתו בשבת". יעקב מסכים בלי בעיה. במהלך השבת, הוא מתפקד כקצין משלח. "הייתי בחמ"ל וראיתי שכל המשימות מבוצעות כמו שצריך. אמנם היו מדי פעם התראות אבל הגזרה הייתה יחסית שקטה", מתאר יעקב את שעות הרגיעה האחרונות לאותה שבת סוערת.

"באזור שתים בלילה, כשראיתי שהכול עובד כמו שצריך, הלכתי לישון", הוא נזכר. יעקב לא מספיק לצלול לשנתו וכבר מוקפץ. "העירו אותנו והודיעו על זיהוי חוליית מחבלים שעושה דרכה אלינו. קמנו והתארגנו במהירות", מתאר יעקב. "רוב החיילים חשבו שהמחבלים מתקדמים לעבר הבסיס ולכן נערכו על הסוללות. אבל בזמן ההמתנה, חלפה לי מחשבה שאולי היישוב הוא המטרה". כיוון שצוות הכוננות פרוס על המוצב, מאלתר יעקב צוות כוננות נוסף. "נתתי להם כמה רימונים וחילקתי כמות מוגבלת של אפודים קרמיים כך שלי ולעוד כמה חיילים לא נותר", נזכר יעקב. "התחלנו לנסוע לכיוון היישוב, אך בשלב מסוים קיבלתי החלטה שנלך ברגל כדי שהמחבלים לא יבחינו בכך שזיהינו אותם". יעקב והחיילים רצים לכיוון היישוב אך במהלך הריצה החיילים בחמ"ל מאבדים את מיקום המחבלים. לפתע מתחילה מכת אש אגרסיבית בתוך היישוב. יעקב וצוותו נכנסים ליישוב אך עדין לא מוצאים את החוליה. "לאחר כמה רגעים, הודיעו לי כי המחבלים אותרו בקרבת הש"ג". הוא מספר. יעקב וצוות הכוננות יורים כלפי חוץ היישוב, אבל תוך כמה דקות מבינים שהירי מגיע מבפנים. "הזיהוי היה נכון אבל לא מכוון". מסביר יעקב. "רצתי קדימה לכיוון האש, עד שהגעתי למרחק של כעשרים מטרים מול המחבלים".

כשחייליו מאחור, מסתער יעקב קדימה ופותח באש על שני המחבלים. בזמן הזה, אחד המחבלים מאגף בצד אחד, והשני יורה ירי אגרסיבי. יעקב מזהה את המחבל שמאגף ויורה לכיוונו. "השלב הזה היה כמו מערבון. הכול תלוי במי שיורה יותר מהר ומדויק". במהלך קרב היריות, המחבל נפגע. "יריתי עוד כמה כדורים לוודא שהוא מנוטרל והפניתי את הקנה לכיוון המחבל השני כשרכב ממוגן חוצץ בינינו", הוא נזכר ברגעי המתח. יעקב משליך לעברו מספר רימונים עד שהמחבל נהרג. בינתיים שאר הצוות מיישר קו ומחסל את המחבל השני.

פרק חדש

האירוע מסתיים, אך פרק חדש בחיי יעקב רק מתחיל. "בתום האירוע, אחד הסמלים בא אלי וסיפר לי שניסן אברהם, הקשר שלי, נהרג", נזכר יעקב, ובקולו ניתן לשמוע את עומק הכאב. "על אף שניסן היה עם אפוד קרמי מאחורי מחסה, הוא נורה שלושה כדורים בין הלוחות הקרמיים. ממש חוסר מזל". ניסן שנפגע, הודיע על כך תוך שהוא רץ אחורה כדי שחבריו לא יצטרכו לטפל בו במקום מסוכן. "עד שהוא טופל כבר לא ניתן היה להצילו", מסביר יעקב בעיניים דומעות.

"זה היה משבר גדול. בראש ובראשונה למשפחה, אבל גם לנו כפלוגה היה מאוד קשה. כולנו אהבנו את ניסן. הוא היה דמות מיוחדת", מתאר יעקב. ומספר על הקשר העמוק בין השניים. "למעשה, הוא היה חייל במחלקה אחרת. אבל בגלל החברות שנרקמה בינינו הוא ביקש לעבור להיות הקשר במחלקה שלי. גם כשיזמתי צוות כוננות מאולתר לאירוע, היה ברור שהוא יבוא איתי".

 אך לדברי יעקב, מאז, מעז יצא מתוק. "להחזיר את ניסן אי אפשר. אבל כל שנה, סביב האזכרה, אנחנו עורכים טיול לזכרו ברחבי הארץ עם כל משפחות הפלוגה. סביב הטיול נרקם קשר אדוק בין הפלוגה למשפחה", מספר יעקב, ומוסיף, "המשפחה ממש אימצה אותנו. אנחנו גדלים יחד. זאת תופעה מיוחדת".  

כשקיבל את הצל"ש, הדבר הראשון שעשה יעקב היה להביא אותו למשפחה של ניסן. "הוא תלוי אצלו בחדר", הוא מציין בהתרגשות. ליעקב, קשה להפריד בין קבלת הצל"ש לבין הכאב על האובדן. "איבדתי חבר", הוא מסביר. "'כל-כך טבעי להגיד, 'משפחה שכולה'. אבל לפעמים גם אני מרגיש חבר ומפקד שכול", משתף יעקב. "אני מתאר לעצמי שאם האירוע היה מסתיים ללא נפגעים אז אולי הייתי גאה ושמח. אבל ברגע שנהרג חייל זה משנה את כל הסיטואציה".

יעקב משוכנע שעשה בסה"כ מה שכל אחד אחר היה עושה."אני בטוח שגם אם הייתי מתמהמה עוד רגע, מישהו אחר כבר היה לוקח אחראיות. אני מאוד סומך על האנשים שסביבי", הוא מציין, ומסביר מדוע חש מחויבות להעביר את הסיפור הלאה, "זה חלק ממורשת הקרב הפלוגתית. זה מה שנדרש מאיתנו, וזוהי גם הציפייה שלי מכל אחד מהחיילים. באירוע צריך ליזום, להסתער, להיות זריז. זה אירוע שצריך ללמוד ממנו ברמה המקצועית ולא פחות מכך גם להכיר דרכו את ניסן שתפקד בשיא הכוח".

כשנשאל אם פחד, עונה יעקב בנחרצות, "הרגשתי שאני עושה את מה שאני צריך לעשות. על אף התופת, היריות והרימונים, בתוך האירוע הייתי דיי נינוח. פעלתי בצורה אוטומטית. בלי לחשוב". רק לאחר מכן, בסיום האירוע נפל ליעקב האסימון, "כשהאדרנלין ירד והגיעה הבשורה על ניסן, הייתה לי נפילת מתח משמעותית". הוא מתאר כיצד האירוע מלווה אותו גם היום, "במשך הרבה שנים, אני חושב שלא היה כמעט יום שלא חשבתי על האירוע ועל ניסן. עכשיו קצת יותר קל".

לא רק בדיעבד

גם היום כמג"ד במילואים, מרגיש יעקב תחושת שייכות, וצורך לתרום כמה שאפשר. "חווים כל מיני קשיים ומשברים לאורך השירות הסדיר והמילואים, אבל צריך לקחת אותם בפרופורציה. לדעת שיש משמעות וייעוד לדברים שאנחנו עושים", מציין יעקב. "עלינו לעשות את המיטב בכדי שהביצוע יהיה טוב ואיכותי. הסיטואציה פה מסביב לא מאפשרת משהו אחר", הוא מסביר את חשיבות מערך המילואים בעיניו.

נראה שהערכים של יעקב הצליחו לעבור גם לחייליו מתפקידיו השונים. "זה כנראה מדבק", צוחק יעקב, שהקשר בינו לבין פקודיו נשאר אדוק גם לאחר שנים. "בצבא אתה משיג את החברים הכי טובים", הוא מציין. "הרקע לחברות הזאת הוא אחר. מדובר באנשים איתם שכבת במארב, או ישנת באוהל בשיא הקור. אלו הם האנשים שאתה באמת יכול לסמוך עליהם". לדעתו של יעקב, לא רק במבט לאחור יש להיזכר בדברים הטובים שבצבא. "אני זוכר שבכל הפעילויות אמרתי לחיילים שלי, 'תראו איזה חוויות אתם חווים, מתי עוד יצא לכם לחזות בזריחה בשעות האלה'? זהו רגע יוצא דופן".

ליעקב, ברור כי אלו הם הערכים עליהם גדל בבית עף אף הקושי שחווה כילד לאב במילואים. "אני זוכר שכשראיתי את אבא שלי עם מדים ידעתי שאני לא הולך לראות אותו הרבה זמן", הוא מספר. "היה ברור לי שאני הולך להתגייס למקום הכי טוב שאני יכול כי כך חונכתי. תמיד הרגשתי צורך להית חלק. כשהייתי מדריך בתנועת נוער, התיישבתי באופן קבוע מול קיר הנופלים. הייתי בוהה וחושב לעצמי על האנשים האלה, שאיבדו את החיים ונתנו הכול למען המדינה", מתאר יעקב את הערכתו כלפי חללי מערכות ישראל. "אצלנו ביהדות, לא מקדשים את המוות אלא את החיים. ולכן צריך לשמור עליהם. להגן. כולנו צריכים להיות מחויבים לכך. כל אחד בתורו", הוא מדגיש.

"אני קורא כתבות על האנשים שנלחמו בכל מיני קרבות ואומר לעצמי, "וואלה, אם כך הם פעלו, מה שאני עשיתי זה מעט לעומתם".