"רוח הקרב שלו ממשיכה ללוות לוחמים מכל החטיבות עשור אחרי מותו"

בנר חמישי של חנוכה, סגן נעמה בינמו, שהייתה אז ילדה בת 12, התכוננה להשתתף בפסטיבל לרגל החג. באותו זמן שני מחבלים עם חגורות נפץ עשו דרכם מטול כרם אל עבר ישראל. "גדוד 'נחשון', שאחי הבכור שירת בו כמ"מ באותו זמן, הקים אז מחסום ביציאה מטול כרם כדי לווסת את התנועה ולאתר את המחבלים", מספרת סגן בינמו, מפק"צית בהשלמה בבה"ד 12. "לפתע הגיחה מונית גדולה עמוסה בפלסטינים, כשהנהג והיושב לצדו לבושים במעילים ומתנהגים באופן מוזר. אורי חשד בהם ומיד נתן לחיילים שלו פקודה להתרחק במהירות. הוא ביקש משני המחבלים לרדת מהרכב לבדיקה והצגת תעודות". מיד אחרי שירדו מהרכב המחבלים פוצצו את חגורת הנפץ ואורי נהרג במקום, בעוד חיי חייליו ניצלו בזכות פקודתו להתרחק. על פעולה זו עוטר אורי לאחר מותו בצל"ש מפקד אוגדת יהודה ושומרון. "הרבה מאוד משפחות וילדים שרק רצו ללכת ממש כמוני לפסטיבל בחג האורים, ניצלו באותו יום בזכות אורי, שקרוי על שם חג האורים", היא מתארת.

בשנת 2003 התגייס סגן אורי בינמו לגדוד "נחשון", עבר קורס מ"כים וחובשים וסיים בהצטיינות. הוא חזר לגדוד כמ"כ ואז יצא לקורס קצינים, אותו סיים כמצטיין ושב לפקד על מחלקה בגדוד "נחשון". "הוא חזר לפקד על חברים שלו בגדוד וזה אתגר לא פשוט", טוענת אחותו. "גם אני חוויתי את זה ויש בזה מורכבות רצינית והוא עשה זאת בגבורה. הוא הכניס הרבה דברים שלאו דווקא רצו להתמקד בהם בגדוד והתחום המרכזי היה הסוואה. היה לו חשוב שהחיילים יסוו את עצמם בשטח ברמה מקצועית, אז הוא התייעץ עם חברים מסיירות ואפילו הביא מרצים שידברו עם החיילים".

"לפי החדשות הבנתי שאורי מת"

בעת שהייתה אצל חברתה קלי והתארגנה איתה לפסטיבל, נעמה קיבלה טלפון מאמה שביקשה ממנה להגיע הביתה. "הגעתי הביתה עם קלי כי הייתי בטוחה שהיא קראה לי כדי להסיע אותנו לפסטיבל", היא נזכרת. "איך שאני מגיעה הביתה אני מזהה את הילה אחותי הגדולה ואת חבר שלה יושבים ובוכים והייתי בטוחה שהם רבו, אז לא פניתי אליה. התקדמתי לכיוון הבית ופתאום אני רואה הרבה חיילים. חשבתי שאורי אולי ארגן איזה מפגש של החברים מהצבא, אף על פי שלא הבנתי איך זה הגיוני. ידעתי שהוא בצבא ולא אמור לחזור בקרוב. כשנכנסתי הביתה ראיתי הרבה בני משפחה, שחיבקו אותי בדרך פנימה, אבל הייתי בשלי ולא הבנתי מה קורה".

הרגע בו הבינה שמשהו רע התרחש, הגיע רק כשראתה את הוריה יושבים ובוכים. "שאלתי את אמא שלי מה קרה בבהלה, והיא פשוט אמרה שלוש פעמים בדיוק: 'אורי, אורי אורי', בקול שבור", משחזרת סגן בינמו. "עליתי מהר לחדר שלי ונעלתי את עצמי. הדלקתי טלוויזיה ולפי החדשות הבנתי שאורי מת. לא עיכלתי את זה גם במהלך השבעה. הייתי הילדה הקטנה שבטוחה שמתי שהוא זה יעבור, אבל היום אני מבינה שזה יישאר תמיד. מדובר באחי הגדול שהייתי מאוד קרובה אליו והוא לא יחזור יותר לעולם".

סגירת מעגל

עם השנים ההתמודדות עם אובדן אחיה שינתה צורה בחייה של נעמה, אך הכאב ליווה אותה בכל שלב. "בעבר כשהייתי שומעת את השם 'אורי' מיד הייתי מתחילה לבכות. לא יכולתי לדבר על זה. במשך שנים ליוותה אותי תחושה שזה קרה עכשיו, הרגע", היא מסבירה. "אני חושבת שבגיל 16 הצלחתי להפנים, כי התחלתי להתבגר. הייתי ילדה קטנה בת 12 ובאותה שנה הייתה אמורה להתקיים הבת מצווה שלי ודחו לי אותה בשנה וממש התבאסתי, הייתי פשוט לא מחוברת. אני חושבת שלא הייתי יכולה לקבל את זה שאורי מת, שאנחנו באבל עליו".

כשהתגייסה לתפקיד מדריכת קליעה, שאפה לצאת לקצונה ולהגיע לחטיבת כפיר, למקום שהיה ביתו של אחיה הגדול. "כשהבנתי שבאמת אשרת בבא״ח כפיר זה היה עמוס ברגשות מעורבים", נזכרת נעמה. "מצד אחד הכי שמחתי בעולם, אולם מצד שני היה לי מאוד קשה. מבחינתי זו סגירת מעגל כי זה להיות במקום שבו נמצא הגדוד של אורי, עם אנשים שמדברים עליו ומכירים אותו. כאילו נכנסתי באמת למשפחה שלו. עוד לפני שהגעתי לחטיבה הרגשתי את גאוות היחידה של כפיר, וזו החטיבה האהובה עליי מאז ומתמיד. אבל כשנכנסתי לשם פיזית והייתי חלק מהחטיבה עם כומתה מנומרת וסמל החטיבה, פתאום הרגשתי שזאת המשפחה שלי. החיבור שלי לחיילים היה מטורף, בהרבה אנשים בבא״ח ראיתי דמויות של מפקדים שהזכירו לי את אורי. בשנה הזאת נתתי את כל כולי לטובת התפקיד. יש את המשפחה שלי בבית ויש את משפחת כפיר".

המורשת של אורי עדיין חיה

כששירתה כמדריכת קליעה והסתובבה בין בסיסים שונים, הגיעה באחת ההזדמנויות לביסלמ"ח, שם נכנסה למור"ק שהעביר אחד החיילים שלה, לוחם גולני. "נכנסתי לחדר וישבתי ולפתע אני מבינה שהמור"ק הוא על אחי הגדול. ישבתי במשך כל המור"ק בשקט ובסיום כשהחייל שלי שאל אם למישהו יש משהו לומר או לשתף הרמתי את היד", היא מתארת. "אמרתי שאני אחותו של אורי וכולם היו בשוק. מדהים אותי כל פעם מחדש להיחשף למימדים שאליהם אורי הגיע, עד כמה רוח הקרב שלו ממשיכה ללוות לוחמים מכל החטיבות עשור אחרי מותו". לפני כשנה, במהלך תפקיד שמילאה בבא"ח כפיר כקצינת קליעה, נתקלה בעוד סיפור שלא השאיר אותה אדישה. "יום אחד ניגש אליי קצין בבא"ח בעודו מצביע על הסיכה בדש החולצה שלו. הוא אמר שזו הסיכה של אורי שבמשך שנים עברה בין עשרות חיילים והוענקה לראשונה על ידי אורי לחייל מצטיין שלו ומאז עוברת בירושה ממפקדים לחיילים. הייתי בשוק וזה חיזק אצלי את התחושה שהמורשת של אורי עדיין חיה", אומרת נעמה בהתרגשות גדולה.

בנשר, עיר הולדתו של אורי, הוקם פארק לזכרו בשם "פארק אורי" ובו מסלול טבע עם תחנות המסמלות את חייו. "בסוף המסלול יש אנדרטה בצורת חנוכייה בגלל שכל האירוע קרה בחנוכה וגם אורי נקרא על שם חג האורים. על כל נר כתוב משהו הקשור בו וזה מאוד מתחבר לעובדה שלקחנו את זה לכיוון החיים של אורי כמו הנרות הדולקים של החנוכייה", משתפת נעמה ומוסיפה: "לאורי היה ציטוט שהוא תמיד חזר עליו: 'אף מחבל לא יעבור את הגזרה שלי' – היום אפשר לומר שהוא עמד בהבטחה שלו".

נעמה בינמו אחותו של אורי בינמו ז"ל