"אנחנו יודעים שמשה היה גיבור ושהוא עשה מה שצריך לעשות"

קיץ, השמש קופחת בחום יולי- אוגוסט. כמדי שנה, משפחת נפתלי הייתה אמורה לצאת במתכונת מלאה לחופשה משפחתית בצפון. הכול היה מתוכנן ע"פ הרגילה של סמ"ר משה ז"ל. התאריך נקבע מראש כדי שאף אחד מבני הבית לא יחסר. אך בלילה שלפני, משה, ששימש כמפקד בפלוגת "עורב" של חטיבת גולני, מוקפץ עם חייליו לאילת ומודיע למשפחה שיעדר. "באותו לילה הייתה כוננות גבוה  כי ידעו שמשהו עומד לקרות בגזרה כך שתגברו את הכוחות". מספר האב יוסי. "הם חיכו עד הבוקר וראו שלא קורה כלום, אז קיפלו חזרה את כל הכוחות חוץ מהצוות של משה שנשאר לאבטח את הגזרה".

בסביבות שתים עשרה בצהריים, מודיעים בקשר לצוות של משה שנשמעו יריות בכביש שתים עשרה המוביל לאילת. "הם נסעו לראות מה קורה שם וראו משאית שנוסעת ברברס. הנהג צעק להם שיש שם ירי כך שהם התכוננו לזה בהתאם", מספר יוסי. משה והצוות נכנסים לתוך זירת הפיגוע. על הכביש הם רואים מחבל שמוודא הריגה לתוך הרכבים. "דרוס אותו! דרוס אותו!", צועק משה ז"ל לנהג הג'יפ. "זאת הייתה החלטה של שניות", מדגיש יוסי. "הם דרסו את המחבל ואחרי שהם עברו אותו הוא התפוצץ". משה ז"ל והצוות חוצים את הגזרה כשתוך כדי יורים עליהם משני הכיוונים - מהצד הישראלי ומן הצד המצרי. "הוא תפס שם עמדה עם הרכב, והתחיל קרב עם מחבל שנשאר בצד הישראלי. תוך כדי הוא נתן פקודות לחיילים מה לעשות - מתי לצאת ומתי להיכנס לרכב", הוא מספר. במהלך הקרב משה ז"ל וחייליו חיסלו את המחבל שהיה בצד המזרחי. אך מאותו קרב משה לא שב.  אחד החיילים שירה לכיוון המחבל פגע בטעות במשה שנהרג במקום. "משה פשוט בלבל את כל המחבלים בזה שהוא נכנס ויצא מתוך האש כמה פעמים, המחבלים תכננו חטיפה והוא שיבש להם את כל התוכניות", מתאר יוסי בגאווה את תוצאות מעשיו של משה ז"ל. על התנהלותו בקרב זה קיבל משה צל"ש אלוף מאלוף פיקוד הדרום דאז טל רוסו. וכך נכתב בצל"ש:

 "בתאריך י"ח באב תשע"א, 18 באוגוסט 2011, בוצע פיגוע משולב על ידי מספר חוליות מחבלים בגבול ישראל- מצרים. מתקפת הטרור גבתה את חייהם של שישה אזרחים. מתחקיר האירוע עלה כי פעולותיו של סמ"ר נפתלי ז"ל היו משמעותיות ביותר לשיבוש האירוע ולסיכול פעולות האויב. חרף תוצאותיו הקשות של האירוע, לחימתו של סמ"ר נפתלי ז"ל מנעה תוצאות חמורות אף יותר. סמל- ראשון משה נפתלי ז"ל מהווה דמות לחיקוי למפקדים, על שהפגין במעשיו אומץ לב וגבורה תוך חתירה למגע וחירוף נפש".

חלום בלהות

בוקר, תפארת מתעוררת, יוצאת מחדרה והולכת לסלון. על הספה היא רואה לפתע את כל המשפחה יושבת ובוכה. "משה, משה", הם אומרים. הבית מלא באנשים, היא מסתובבת ביניהם ופתאום מבינה - היא נמצאת בשבעה של אחיה משה. זהו החלום ממנו קמה תפארת בבהלה כשבועיים לפני המקרה. היא לא שיערה לעצמה שאותו חלום נוראי יתגשם וייהפך למציאות.

"זה היה עוד יום רגיל מהחופש הגדול", חוזרת תפארת ליום האירוע. "באותו יום קמנו מאוחר כי חזרנו מהחופשה המשפחתית. כשחזרנו, אני ואחותי עוד הספקנו לשלוח למשה בהודעה, 'איזה באסה שלא היית אבל נקבע בזמן אחר'. והוא רשם לנו בחזרה, 'לא נורא, מקווה שנהנתן ושיהיו לכן הרבה בשורות טובות'", משחזרת תפארת את הפעם האחרונה בה תקשרה עם אחיה. אך האיחול של משה ז"ל לא התגשם במהרה. "אבא שלי נסע עם כל שאר אחיי לסבתא שלי בירושלים כך שרק אני ואימא שלי נשארנו בבית", משחזרת תפארת את אותו היום. "בבוקר אבא שלי ששמע על הפיגוע וידע שמשה בדרום, התקשר לאימא שלי ואמר לה שקרה משהו באזור", היא נזכרת. "אימא שלי התיישבה מול הטלוויזיה ואמרה לי 'תחפשי את משה'", נזכרת תפארת את רגעי המתח. "כשהגיעו להודיע לנו בבית אני הייתי בקומה למעלה. פתאום היה מין שקט ואז שמעתי את אימא שלי מתחילה לבכות. הייתי בטוחה שאני מדמיינת. חצי דקה רק עמדתי לבדוק אם אני שומעת נכון", היא מתארת ברגעים הקשים.

תפארת לא מספיקה לעכל את הבשורה וכבר נדרשת לתפעל את העניינים. "השעות הבאות היו כמו סיוט, הייתי צריכה לחכות לשאר המשפחה שהייתה בירושלים. הם לא ידעו כלום אבל הם הרגישו. כל כמה זמן הם התקשרו לבית וכשדיברתי איתם הייתי צריכה לשקר להם במצח נחושה", חולקת תפארת. כשלוש שעות לאחר הבשורה חזרו שאר בני המשפחה לבית. "אלו היו השלוש שעות הכי ארוכות בחיי".

תחושת החמצה

מההלוויה תפארת כמעט ולא זוכרת דבר. "אני רק זוכרת שהיה לי ממש חשוב לגעת בארון. זה היה כמו נשיקה אחרונה. הפעם האחרונה שראיתי את משה הייתה שבועיים קודם, כשהוא יצא מהבית לצבא וכמו אחות טובה רבתי איתו", היא נזכרת. "מריבה קטנה שהוא בטח בכלל לא זכר אבל בהלוויה לא הפסקתי לבקש על זה סליחה", מספרת תפארת ומסבירה. "הרגשתי תחושת החמצה. כאילו אין לי מול מי לתקן את זה. ואז החלטתי שהקשר שלי עם משה לא נגמר כאן", היא מציינת ומתארת את הקשר כיום. "יש לנו שיחה שבועית. כל ערב שבת אני מדברת איתו", היא מגלה. "אבל רק  בהר הרצל אני מרשה לעצמי ללכת ולבכות. אני בוכה שם על המבטים שלו. היה לו מלא מבטים מצחיקים".

את תחושת הכאב המלווה באובדן תפארת מתקשה לבטא במילים, "הכאב הוא פשוט עוד חתיכה שנוספת אליך ואתה צריך לדעת איך להרחיב את המקום בשבילה". היא מנסה להסביר. "לנסות לשכוח אותו זה כמו לשים מסיכה. אתה הרי זוכר- אי אפשר להעלים את זה", היא מציינת.

"אובדן גדול זה הרבה אבדות קטנות ביחד. אתה מאבד משהו מהמשפחה שלך. מעצמך. משהו ממני גם מת. אני לא אותה אחת שהייתי לפני המקרה", מעידה תפארת על עצמה. "אין ספק שהאובדן מדד לי המון גבולות של בירור ואמונה", היא מציינת. "אני חושבת שאין דבר כזה 'לבחור בחיים'. אתה פשוט קם והולך. אין מה לעשות, החיים כופים את עצמך עליהם. השאלה האמתית היא אם יש בך חיות".  

עד הסוף

ליוסי, האב, ששירת בעצמו בגולני ואף נפצע ואיבד את עינו באחד מימי המילואים, הייתה זו גאווה גדולה שמשה בנו בחר לשרת באותה יחידה. "אני לא יודע אם משה רצה להגיע דווקא בגלל שהייתי שם, אבל כנראה זה השפיע עליו", הוא מציין ומספר על תכונותיו של משה ז"ל. "כשנהג ה'זאב' סיפר לי שמשה צעק לו לדרוס את המחבל ידעתי שרק הוא מסוגל לעשות את זה. משה היה עושה הכול עד הסוף. הוא לא וויתר לעצמו. אם היה לו קשה בצבא הוא התאמן עד שהצליח". יוסי מספר שכבר כילד משה היה שובב והרפתקן. "אני חושב שזה בריא. בתיכון היה שלב שהוא עשה הרבה צחוקים מהלימודים. אבל בסופו של דבר הוא תפס את עצמו", נזכר יוסי. "אח"כ כשלמד במכינת 'קשת', הוא לא היה יוצא לטיולים עד שהוא סיים ללמוד את מה שהוא רצה". את עולם התורה והמצוות שילב משה גם בתוך היום-יום בצבא. "הוא היה הולך עם כיפה סרוגה רגילה אבל באימונים ובתרגילים- שם כיפה גדולה כדי שהיא לא תיפול לו מהראש", הוא מספר. "בצומות הוא היה צם עד הסוף גם אם היה בפעילות מבצעית", הוא מוסיף ומספר על מקרה שריגש אותם במיוחד. "בשבעה, הרב של פיקוד דרום הגיע אלינו עם שני ספרונים שמשה הלך איתם לכל מקום - ספרוני לימוד יומי של מוסר".

יוסי מספר שכיום בקורס קצינים לומדים את המודל של משה בהיתקלות. "כיום התרגולת כשקורה משהו כזה - היא להיכנס לתוך הזירה וכך לשבש למחבלים את התוכניות. כשאלוף פיקוד דרום  דאז טל רוסו נתן לי את הצל"ש הוא אמר לי שמשה הפך את כל הסיפור מ'נתקפים' ל'תוקפים'. שזאת הנקודה הכי רגישה", מספר יוסי. קבלת הצל"ש הסבה עבור משפחת נפתלי גאווה גדולה. "זה מרגש מאוד" מציין יוסי. "זה אומנם לא מנחם אבל העובדה שמשה עשה משהו למען עמ"י והציל נפשות ממלאת אותנו בגאווה".

רק לאחר השבעה נודע למשפחה שמשה נהרג מאש כוחותינו, אך עבורם זה לא משנה. "כמה ימים לאחר השבעה הגיע אלינו מח"ט גולני אופק בוכריס והודיע לנו על כך". ישר לאחר מכן, התקשרו יוסי ושולה אשתו לאותו החייל. "אמרנו לו שהכול בסדר. שאנחנו מחבקים אותו ולא כועסים עליו. עד היום זה לא משנה לנו. אנחנו יודעים שמשה היה גיבור ושהוא עשה מה שצריך לעשות. איך שהוא נהרג ומה הייתה הסיבה בסוף - זה רק הקב"ה יודע".

יוסי ותפארת נפתלי