"החופש מתחיל פה, בלב"
|
עידו גרבובסקי
במהלך מלחמת לבנון השנייה, תוך הפגנת קור רוח תחת אש, נפל סמ"ר עידו גרבובסקי ז"ל בקרב להנצחתו הקימו הוריו את מטע הזיתים "מטע של חופש", במטרה ליצור המשכיות לדרכו ראיון מיוחד עם ההורים על החיים בצל עצי הזית
בפעם
האחרונה בה הגיע סמ"ר עידו גרבובסקי ז"ל לביתו שבראש העין, במלחמת לבנון
השנייה, אמו אביבה שאלה: "תגיד לי, איך זה שדווקא אתה, שאוהב להסתובב בחוץ כל
הימים, מסתדר בטנק, מקום כל כך קטן, עם עוד ארבעה
אנשים?" בתשובה ענה לה: "אמא, מה את עושה את עצמך? את לא יודעת שהחופש
מתחיל פה?" כשהוא מצביע בידו על לבו.
עידו נהרג ביום שבת,
12 באוגוסט 2006, במהלך אחד הקרבות הקשים במלחמת לבנון השנייה. הוא שימש תותחן
בטנק מפקד הפלוגה שלו, סרן שי ברנשטיין ז"ל, בפלוגת "להב" בגדוד
"עשת" של חטיבת "עקבות הברזל" ועל פעילותו בקרב קיבל
צל"ש ממפקד עוצבת הפלדה. בזמן שטנק המ"פ בו שהה עידו עלה בציר העולה
למבואות הכפר ע'נדוריה, קרס הציר מאחורי הטנק ונוצר נתק בין הכוח ליתר הפלוגה
שנמצאה מאחור. במשך כשעה נלחם הטנק בכוחות עצמו, כשהמ"פ ניסה לחפש ציר תנועה
חלופי לגדוד הנע אחריו. בכתב הצל"ש נכתב על עידו כי הוא "סרק באופן עצמאי,
איתר מטרות ודיווח למ"פ על ממצאיו גם כשהבין שטנקי הפלוגה הסמוכים נפגעים.
לאחר פגיעת שני טילי נ"ט בטנק נהרגו סמל ראשון עידו ז"ל עם המ"פ,
סרן שי ברנשטיין ז"ל, והטען, סמ"ר עמשא משולמי ז"ל. סמל עידו
גרבובסקי הפגין רוח לחימה, יוזמה, אומץ לב תחת אש, אחוות לוחמים, קור רוח
ועצמאות".
מטע זיתים
עידו
נפל במהלך קרב במטע זיתים בדרום לבנון. קילומטרים לא רבים משם, סבא וסבתא שלו עמלו
על טיפוח מטע זיתים קטן באזור הגליל. מתוך כך עלה הרעיון להקים את "מטע של
חופש", מטע זיתים שימשיך את דרכו של עידו. "לסבא וסבתא של עידו היה מטע
זיתים שעידו הכיר ואהב. לכן היה הכי מתאים לעשות בו משהו שקשור אליו, וכך התחיל
להתגלגל הרעיון", מספר אביו של עידו, אבי גרבובסקי. "כשהוא היה בן 16
עידו שכב כאן והתבונן על המטע. 'איזה מקום מדליק יש לך', הוא אמר לסבא שלו. 'אני
רוצה שהוא יהיה שלי'. עכשיו המקום הזה באמת שלו", הוא אומר. אבי התחיל בתהליך
הקמת המקום, שפועל כיום כעמותה רשומה בשם "עידו לעד" ומתקיימת באמצעות
תרומות כספיות. מגיעים אליו מבקרים שונים, שעוזרים בעבודה החקלאית ושומעים את
סיפורו של עידו ושל המקום מפי אביבה או אבי. מדי סוף שבוע הם הגיעו מראש העין אל
המטע ובעזרת חברים המקום נבנה בעבודת כפיים במשך מספר שנים. "בהתחלה לא הייתי
מעוניינת בהנצחה", מתארת האם. "לא רציתי שאנשים יבואו ויגידו לנו שאנחנו
מסכנים וירחמו עלינו, אבל לאט־לאט אבי התחיל את התהליך ואני הצטרפתי. הבנתי שהמושג
'הנצחה' חייב להימצא מחדש בעבורי ממקום של המשכיות. כשאדם יורד למשך שעה למטה
וחווה את העבודה בין העצים, הוא מסיים אותה עם חיוך. הסיפור של המקום עובר מאדם
אחד לאחר ובאמת המקום פעיל, ורוב הזמן צוחקים פה", היא מוסיפה. חלק מהמבקרים
מגיעים גם באופן קבוע, כמו חיילות בקורס מדריכות שריון, חיילי הפלוגה של עידו
וחיילי בסיס חוות השומר.
במהלך
ההכנות לתהלוכת הבוגרים ברחבי העיר שסיימו את לימודיהם בתיכון, הכינו עידו וחבריו
דגל בצבעי הרגאיי: אדום, צהוב וירוק. עידו אמר: "סיימנו תיכון! אתם
קולטים?" וחזר שלוש פעמים על המשפט "אנחנו חופשיים!" בעקבות זאת,
אחד מחבריו כתב על הדגל "We Are Free". "הוא בחר לומר 'אנחנו' ולא
'אני', מתוך ראייה כללית כזאת של 'אנחנו'", אבי אומר. עידו שמר את הדגל ולקח
אותו איתו לצבא ובהמשך גם ללבנון. לאחר שנהרג, הדגל הפך לסמלו. דגל דומה נתלה
בפלוגה, צבעיו מעטרים ארונות, שקי שינה, שולחנות, סטיקרים ועוד. גם מעל "מטע
של חופש" מתנוסס הדגל ושלטים בצבעיו קורצים לעוברים בכביש ורומזים על המטע
המסתתר מאחורי הפנייה. "האנשים שמגיעים לכאן מתחברים למקום מעצם האווירה כאן.
עידו מצד אחד היה 'סתלבטן' ומצד שני ידע לעבוד ולתת יד כשצריך. זה משתלב עם זה
שמצד אחד יש כאן זולה וכיף, אבל מצד שני יש את העבודה החקלאית והעשייה היום־יומית.
אין כאן שום אבן או אנדרטה עליהן כתוב על עידו, כי המקום מדבר בעד עצמו", אבי
מתאר ומרחיב, "עידו הוא לא ילד של סלעים או אבנים. גם בחלקה שלו אין שיש אלא
פרחים. הוא אהב את המקום הזה, את היער בראש העין ואת הים. אם הצעתי לו לצאת לטיול בנגב או ברמה הוא לא היה חושב פעמיים, אני
חושב שלא היה מקום בארץ שעידו לא הכיר בזכות הטיולים הרבים שאליהם יצאנו. הוא אהב
כל מקום שלא היה בתוך מסגרת. אחרי שעידו נהרג, המנהלת בבית־הספר שלו הציעה להקים ספרייה
לזכרו וסירבתי, רציתי שמה שנעשה יתאים לעידו".
לדבריו
של אבי, מבקרים רבים במטע מתעניינים בבחירה של משפחתו של עידו להגיע ולספר עליו
בעצמם, ולא להסתפק בהצבת שלט במקום. "למרות שזה יותר קשה לנו כהורים, נכון
בעיניי שאנחנו נגיע ונספר על עידו בעצמנו", הוא מעיד.
גם
לפרטים הקטנים במטע יש משמעות שקשורה לעידו. בגינה מצויים שני פסלים למשחק לילדים,
אחד מהם בצורת צב, שמסמל את חיל השריון, והשני בצורת גמל. "עידו שירת תקופה
מסוימת בנגב, ובאחד הלילות הוא התקשר בוכה. הוא סיפר לאבי שכמה בדואים קשרו לגמלים
שלהם את הרגליים כדי שלא יוכלו לרוץ למרחקים ארוכים. זה גמר אותו", אביבה
מסבירה.
אחריות בידיים
אל
חיל השריון הגיע עידו בעקבות אביו שהיה סמג"ד "עשת". "היה לי
חשוב שעידו יהיה לוחם, כי היו לו את הנתונים והיכולת. כמובן שתמיד בסתר לבי
קיוויתי שיהיה טנקיסט, אבל אף פעם לא עודדתי אותו לכך. כשהוא ובר, אחיו, היו
קטנים, הם ביקרו אותי בשבתות בבסיס כשהייתי סגן מפקד בית־הספר לשריון. בהמשך,
כשהתגייס, הוא זכר את השירים הפלוגתיים שהחיילים שרו", אבי נזכר. "כשהוא
חזר מהצו הראשון וסיפר לי שרשם 'שריון' בעדיפות הראשונה, מאוד שמחתי והתרגשתי.
ידעתי שאני עומד ללוות אותו לאורך השירות הצבאי. לפני שהוא התגייס הוא אמר לי שיש
לו בקשה אחת - להגיע לגדוד ולפלוגה בהם אני הייתי מפקד - וכך היה. הוא התגייס עם
המון מוטיבציה", הוא משחזר. לפני שעבר למסגרת הצה"לית, לעידו היה קשה
להתמודד עם מסגרת בית־הספר. "כל הנושא של התארגנות והכנת מערכת היו קשים לו.
אבל פתאום, כשהגיע לצבא הוא הסתדר, זה היה תפור עליו כמו חליפה. לדעתי זה נבע גם
מההוויה של חיל השריון, האווירה המשפחתית והצוות הקרוב. כנראה שגם הפרגון והתמיכה
שקיבל מהחיילים ומהמפקדים עזרו לו מאוד. הוא הצליח להתמודד גם עם החלק העיוני
בהכשרות. אפילו כשהמחזור שלו קיבל את דרגת הסמל, הוא זכה לתואר 'מ"מ 4', זאת
אומרת שניתנו לו יותר משימות והוא בעל אחריות מסוימת בפלוגה. כל הנושאים שהיה
אחראי עליהם - הם אותם נושאים שלא הצליח להתמודד איתם כשהיה ילד, כמו קליטה של
חיילים חדשים, הכנת רשימות וסדר".
לדבריו
של אבי, החברים מהפלוגה נשארו חברים טובים עד היום. "הם קבוצה מאוד חזקה
ומגובשת. לדעתי גם אם הם לא היו חווים את המלחמה הם היו נשארים חברים. לא מזמן
התקשר אליי אחד החברים והציע שניפגש עם כמה מהם כדי לחשוב מה לעשות בשנה הבאה,
בעשור למותו של עידו", הוא מתאר. פעמים רבות הם גם נפגשים במטע של עידו או
מגיעים לבקר כבודדים. "אני חושב שהמקום הזה נותן להם כוח, מאפשר להם להיות
ביחד, לדבר ולצחוק. הרבה פעמים הם יושבים כאן ונזכרים בתקופה של לפני המלחמה, כמו
הטירונות. כנראה שהם מצליחים לחוות כאן את עידו בצורה מסוימת".
לדעתו,
יכול להיות שעידו היה גר כיום במטע. "אם היינו מטפחים ומגדלים אותו, אין לי
ספק שהוא היה אוהב את המקום הזה ואולי אפילו חי פה. המקום הזה יכול היה לתת לו את
כל מה שהוא אהב - לשבת, לעבוד, להדליק מדורה, להסתלבט ולשמוע מוזיקה. יש פה באמת הכול.
רק חסר פה קצת מים, הוא אהב נורא את הים. אולי גם לזה נגיע בקרוב ונקים איזו בריכה
קטנה".
אבי גרבובסקי אביו של עידו