ללא אבדות בנפש
|
סיפורה של טייסת הפנטומים שצלחה ללא אבדות בנפש את מלחמת יום הכיפורים
אם המיגים לא מסכנים אתכם, אל תתפתו לרדוף אחריהם. המטרה שלנו היא לא להפיל מיגים, אלא להפציץ גשרים, להתקיף טילי קרקע־אוויר ולפגוע בתשתיות". את המשפט הזה מדקלמים בעל פה גם היום פקודיו של סא"ל יפתח ספקטור, מפקד טייסת 107 - טייסת "אבירי הזנב הכתום" - במלחמת יום הכיפורים, אף כי כבר עברו 42 שנים מאז אותה מלחמה עקובה מדם.
נווטי הקרב, יוסי יערי, 64, שעוסק היום בתחום תוכנות אדריכליות, ויצחק רז (רזצ'יק), 63, חוקר ראשי של משרד התחבורה לתאונות אוויר, מאמינים כי נוהלי בטיחות בלתי מתפשרים, משמעת ברזל שלא התרופפה גם במהלך ימי הלחימה הארוכים וחשיבה מחוץ לקופסה הם שסייעו לטייסת 107 לסיים את המלחמה כטייסת היחידה עם אפס אבידות בנפש ושני פצועים בלבד.
"אין טייס שלא חלם להפיל מיגים, במיוחד אם היה מדובר בטרף קל, שרק היינו צריכים לרגע לעזוב את המבנה ולהוריד אותו, אבל דבריו של ספקטור ישבו לנו בתוך הראש ולא איפשרו לנו לסטות מההנחיה, גם אם לרגע כמעט והתפתינו", מספר רזצ'יק, שדווקא זכה, יחד עם הטייס נפתלי מימון, להפיל שני מיגים בעת תקיפת שדה התעופה טנטא שבמצרים. רזצ'יק ומימון, שלמרות התקלות במטוסם הצליחו להגן על מוביל המבנה שלהם ולהפיל את שני מטוסי האויב, זכו לעיטור המופת שהוענק להם על ידי הרמטכ"ל מוטה גור.
"היה מה שנקרא 'ניהול סיכונים'. לא רצו שנגיע למצב שבו אנחנו נתקעים בשטח אויב בלי דלק רק בגלל שרדפנו אחרי מיג. זה לא שהוא אמר לנו להתעלם ממיגים שמסכנים אותנו - אותם תקפנו גם תקפנו", מספר יערי, "אבל כולנו ידענו שאם רק נסטה מהמבנה ונפזול לאיזה מיג רק בגלל שהוא שם, ספקטור יעיף אותנו מהטייסת. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לקבל עונש כבד כזה. למרות שאז רבים מאיתנו התמרמרו על כך, היום אני יודע שהוא צדק. אלו היו החלטות חכמות ומקצועיות, שלקחו אחריות מלאה על הטייסים ועל ביצוע המשימות באופן מיטבי", מוסיף יערי.
אנחנו נפגשים בטייסת בבסיס חצרים שבנגב. מטוסי הפנטומים (קורנסים) כבר מזמן לא שם. את מקומם תפסו מטוסי הסופה (F-16I) החדישים שבהם מיושמות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר שיש היום לטייסות מבצעיות. על כיסאו של מפקד הטייסת הנערץ ספקטור יושב עכשיו מפקד הטייסת סא"ל תומר, רק בן 38. את מלחמת יום הכיפורים הוא מכיר רק ממה שלמד במהלך השנים. הנווטים הוותיקים מקבלים אצלו מקום של כבוד, על תקן זקני השבט החכמים, שתורמים מניסיונם העשיר לטייסים הצעירים. למרות שכבר שמע את סיפורי הקרב שלהם כמה פעמים בערבי מורשת שהתנהלו בטייסת, הוא מקשיב להם בקשב רב, וכשאני שואלת בזהירות אם המזל שיחק להם הוא קופץ. "אין מזל בשדה הקרב, אני לא מאמין בזה", הוא מתרעם. "אנחנו ארגון מקצועי, שעושה הרבה מאוד פעולות מבצעיות ותרגולות לקראת מלחמת יום הדין. המטוסים שלנו היום מורכבים מפאר הטכנולוגיה האמריקנית בתוספת מערכות ישראליות ייחודיות. הטייסת מקבלת את מיטב האנשים, והדרישות מאוד גבוהות. אנחנו כל הזמן מדברים מקצועיות, גם בכוננות וגם בטיסה. כל מי שרוצה להצליח לבצע משימה בטייסת שלנו חייב להיות בעניינים כל הזמן".
בלי הנחות וקיצורי דרך
טייסת 107 הוקמה לראשונה ברמת דוד בינואר 1953 כטייסת ספיטפיירים. עם השנים עברה גלגולים רבים, הפכה לטייסת מילואים, הוסבה לטייסת מטוסי מוסטנג, ואף נסגרה ביולי 1967. בדצמבר 1971 הוקמה מחדש כטייסת פנטומים (קורנסים) בבסיס חצרים שבנגב.
למרות היותה טייסת צעירה, הצליחה להגיע למלחמת יום הכיפורים בכשירות מלאה ובמוכנות שיא הודות לעבודה הקשה שהושקעה בה מיום הקמתה, ואף הצליחה לזקוף לזכותה כמה הישגים מרשימים, כמו בלימת ההתקפה המצרית, שתוכננה להפציץ ולכבוש את בסיס רפידים בסיני, בלימת השריון הסורי ברמת הגולן ותקיפת שדה התעופה טנטא שבמצרים.
יוסי יערי // צילום: יהונתן שאול
במהלך המלחמה ביצעה הטייסת 776 גיחות וצברה 28 הפלות של מטוסי אויב, ששבעה מתוכם היו מסוקים נושאי כוחות קומנדו מצריים. לדבריו של יערי, משמעת הברזל שהוכנסה לטייסת רק היטיבה איתה. "בכל סוף יום היינו עושים תחקיר על כל גיחה. זה לא משנה כמה עייפים היינו. על תחקיר והפקת לקחים לא ויתרנו אף פעם. לדבריו של רזצ'יק, כשירות המטוסים שהשתתפו במלחמה תרמה אף היא להצלחת הטייסת: "בזמנו היה מקובל שאם יש תקלה קטנה במטוס, שאינה משביתה אותו מטיסה, הוא יכול להמשיך לטוס עם היתר מיוחד. סגן מפקד הטייסת, שלמה אגוזי, עשה באותה התקופה דבר חשוב מאוד - הוא לא אישר למטוסים לטוס עם היתרים. שלושה חודשים לפני המלחמה כל המטוסים תוקנו, וכך הגענו עם מטוסים מוכנים לקרב. במחקר על בטיחות במלחמה בחיל האוויר האמריקני, שאותו ביצעתי לפני כמה שנים, גיליתי שחמישים אחוז מנפילות המטוסים נבעו מתאונה ולא מהפלת אויב. אצלנו רבע מנפילות המטוסים הן מתאונות, ובהם גם המטוס של רון ארד".
"הגעתי אל הטייסת מייד עם סיום קורס טיס, בדצמבר 1972", מספר רזצ'יק. "גיליתי טייסת מאוד מסודרת, שמקפידה על ניהול תחקירים והפקת לקחים ברמה הכי מקצועית שיש, כולל כתיבת תורות לחימה, ובמקביל עובדת על גיבוש ושיתוף פעולה מלא בין הגף הטכני לטייסים. אני זוכר שהיינו עושים תחרות עם המכונאים, מי מחמש מהר יותר, דבר שלא רואים בטייסות אחרות. הקשר היה חם מאוד, ואין לי ספק שתרם רבות לעבודת צוות מקצועית.
"מעבר לכך, ספקטור לקח על עצמו להעביר קורס למובילים בכירים (מב"נים). כנווטים טסנו איתם המון. הקורס הוסיף לי, כנווט צעיר, הרבה מאוד ידע. הכרתי המון תורות לחימה. בכלל, זאת היתה טייסת מאוד יוזמת, מעורבת וחיה. ספקטור מאוד קידם את היוזמה, הראש הפתוח והביקורת. מפקד הטייסת דאג לטוס עם כל אחד מהטייסים שלו, להכיר אותם מקרוב, ללמוד אותם ולהתרשם מהם באופן אישי. הוא היה מעין פסיכולוג, שראה כל לחץ או פחד של כל טייס, ולא חשש לרגע לתת לו לנוח יום ולצוות מישהו אחר. אני, לדוגמה, לא ידעתי מה זה פחד. באחת הפעמים ספקטור שאל אותי איך זה שאני לא מפחד - אמרתי לו שמבחינתי הפחד לא נכנס פנימה. היום, בדיעבד, אחרי מספר שיא של 51 גיחות במהלך המלחמה, אני יודע שזאת אחת הסיבות שהחלפתי טייסים שספקטור זיהה ככאלה שזקוקים לאוורור".
זה משהו ייחודי לטייסת שלכם?
"אם לא ייחודי, אז מהמובילים. הרגישות הזאת היתה מאוד מורגשת. אני לא זוכר שראיתי מידת מעורבות כזאת בטייסות אחרות. כנווט היה חשוב למפקד הטייסת שאתנסה בטיסה. היו ימים שלמים שהנווטים היו מטיסים את המטוס מאחור מרגע ההמראה ועד רגע הנחיתה, וזאת על מנת שנרגיש את המטוס בכל מיני מתארים. זה עזר לי מאוד במהלך המלחמה. אני זוכר שבאחת הפעמים הטייס לא הצליח לראות את המטרה, ואז אני לקחתי את האף של המטוס ושמתי אותו על המטרה. שיתוף הפעולה הזה יצר צוות חזק באוויר עם אחריות משותפת, שעושה הכל ביחד למען הצלחת המשימה".
יצירתיות ותעוזה ברגע האמת
אחת הביטויים הבולטים לרוח המיוחדת של צוותי הטייסת היה בהדיפת המתקפה המצרית על בסיס רפידים בחצי האי סיני. "לאחר שהתכוננו למשימת תקיפה של שדה התעופה סייקל שבסוריה, הודיעו לנו שהמשימה מבוטלת, ושאנחנו עוברים להגנה על שמי המדינה בעקבות מטוסי אויב שבדרך אלינו", נזכר יערי. "אני מצוות עם הטייס רן גורן ומחכה להזנקה לכיוון סואץ. ברקע אנחנו כבר מקבלים דיווח שהטייס אמיר נחומי והנווט יוסי יבין המריאו ללא אישור מהפקח. בתושייה רבה הם מצליחים להפיל שבעה מטוסים. אני וגורן הוזנקנו לסייע בהדיפת המתקפה הזו, ואלינו הצטרפו גם הטייס דובי יופה והנווט שלו, משה פרג. אני זוכר שאחרי שהמראנו, טסנו הלוך־חזור לאורך תעלת סואץ ולא ראינו אף מטוס. כל מה שנגלה לעינינו היו פטריות ארטילריה מצרית. בשלב מסוים הבנו שהדלק שלנו אוזל. גורן הנחית את המטוס ברפידים, בעוד יופה ופרג המשיכו בחזרה לבסיס חצרים. נחתנו במסלול ההסעה הצר כי המסלול הראשי נפגע מההפצצות, תידלקנו והתחלנו בהמראה. לקראת סוף המסלול גילינו שהאבנים שהיו על המסלול כתוצאה מההפצצה טרם פונו, והן גרמו לנו לתקר בגלגל. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור.
"גורן, מבלי להסס, מחליט 'לגנוב' מטוס ספייר של טייסת 119, שעמד מוכן ומחומש, ומצרף למבנה את יוסי לביא, טייס מטייסת 144, שנחת גם הוא בגלל חוסר דלק, לאחר שניסה למנוע תקיפה באזור. למרות שהבקר לא נתן לנו אור ירוק, אנחנו מנקים את האבנים שנותרו מההפצצה ומכינים את המטוס להמראה. לאחר שנקשרנו במטוס גורן מודיע לבקר שאנחנו מוכנים להזנקה, ומתחיל ללמוד את המפסקים השונים במטוס, שהיו שונים מבמטוס שלנו. בתוך כמה דקות הבקר מאשר לנו לזנק. השעה היא כבר לקראת דמדומים, השמש שקעה, והיה קשה לראות כלפי מטה. הבקר מודיע לנו שמטוסי אויב מתקרבים אלינו. אני מודיע לגורן לטוס הכי נמוך שהוא יכול כדי שאנסה לראות צלליות על רקע השמיים שעוד נותרו מעט בהירים. אם בטיסה רגילה אנחנו טסים לפחות בגובה של 30 מטרים, פה טסנו בגובה של עשרה מטרים בלבד.
"אחרי שני סיבובים מעל רפידים אני מצליח לזהות כשלושה מסוקי אויב. בהמשך אני מגלה שכנראה מדובר ב־12 מסוקים. אני מודיע לגורן ומכוון אותו עד שהם על הכוונת שלנו. בזמן שגורן יורה את היעף הראשון, אני שם לב שאנחנו לא פוגעים. רק ביעף השלישי אנחנו מצליחים להפיל את המוביל. המסוק נמרח לחלוטין, שובל ארוך של אש ובסופו מדורה ענקית. כבר חשוך לחלוטין ולא ניתן לראות יותר מסוקים. אני מבחין במסוק שהתקרב למדורה ונעצר לידה. באותו רגע נזכרתי בטיסות האימון שהיו לנו עם מסוקים. תמיד הזהירו אותנו לא להכניס את המסוקים שלנו לסליפסטרים - אלו מערבולות האוויר החזקות שמאחורי מנועי הסילון שלנו - כי הדבר עלול לנתק להם את זרימת האוויר מהרוטור והם עלולים ליפול. אמרתי את זה לגורן, אבל בדיעבד התברר לי שהוא לא שמע אותי, וככה פיספסנו הפלה נוספת. סגן מפקד הטייסת, שלמה אגוזי, שהספיק לחזור אחרי התדלוק בחצרים, יחד עם הנווט רועי מנוף, הפיל חמישה מסוקים, שניים מתוכם בשיטה הזו.
בזכות תעוזה, יוזמה ויצירתיות של גורן, שלי ושל שאר החבר'ה מנענו את כיבוש האזור הכי חשוב בסיני, מהלך ששינה את פני המלחמה. העובדה היא שהצלחנו לסכל הנחתת עשרות רבות של לוחמי קומנדו שהיו מיועדים לכבוש את רפידים ואת יחידת הבקרה שלידה. אם הם היו מצליחים במשימה, כנראה שהמלחמה היתה נראית אחרת לחלוטין, כי ברפידים גם היו מרוכזים רוב כוחות השריון שהמתינו להגעת המילואים".
טנק סורי במקום המטכ"ל
רזצ'יק מסכים עם כל מילה של יערי, ומדגיש שכאשר מקבלים החלטות ומבצעים "ניהול סיכונים", צריך לראות את התמונה כולה, בין אם הדבר מצריך לעבור על נהלים ו"לשאול" מטוס שעומד מיותם ובין אם לבטל משימה שלמה שמונעת סיכון של הצוות כולו.
יצחק רז // צילום: יהונתן שאול
רזצ'יק מתכוון למשימת תקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק, שתוכננה ל־9 באוקטובר, היום הרביעי של המלחמה. תנאי מזג אוויר קשים, שסיכנו את כל צוות הטייסים, גרמו לספקטור לבטלה. "ההחלטה הזו של ספקטור שנויה במחלוקת עד היום, אך אני בדעה שהוא עשה החלטה אמיצה מאוד ובצדק רב. לפעמים הדבקות במשימה מסכנת באופן לא פרופורציונלי את כל הצוות. עם כל הניסיון שלי בחקירת תאונות אני מוריד בפניו את הכובע".
לדעתך לא היתה דרך להשלים את המשימה?
"על פי התכנון, טייסות 119 ו־107 יצאו כל אחת עם שמונה מטוסים צפונה לאורך החוף הלבנוני, מזרחה לחציית לבנון וכניסה לתקיפה מלבנון. מזג האוויר היה מעונן, ונתיב החדירה מעל לבנון היה שונה בין שתי הטייסות. נתיב החדירה של 107, שהיה בשלב מסוים בתוך ואדי, הלך ונסגר עקב העננים. זכור לי, כמי שהיה מספר 2 או 4, שאנו מגרדים את מורדות ההרים בצדדים, וכשמסתכלים קדימה רואים את קו העננים נושק לאדמה, כלומר המרווח בין העננים לאדמה הולך וקטן וסוגר עלינו. בשלב הזה ספקטור דיווח על ביטול המשימה וחזרה לאחור. אני באמת מאמין שתנאי הראות היו בעייתיים מאוד. חוץ מזה אמנם לא ביצענו את המשימה שלשמה יצאנו, אבל עשינו משימה אחרת, חשובה לא פחות, והיא עצירת כוחות השריון הסורי ברמת הגולן.
"היינו שמונה פנטומים עמוסי פצצות. ספקטור לא איבד את הראש, ומייד ביקש שיטילו עלינו משימה נוספת, שכן חבל להחזיר שמונה פנטומים חמושים כלעומת שבאו. לאחר זמן קצר שלחו אותנו לסייע ברמת הגולן. נתבקשנו לתקוף שריון סורי. אני זוכר שכאשר ביקשנו פרטים, אמרו לנו שלא יכולים לכוון אותנו במדויק, ושפשוט נטוס לצומת רפיד ברמת הגולן, ושם כבר נדע לזהות את המטרה.
יערי (לבוש לבן, חבוש), עם חזרתו לטייסת לאחר הפציעה. יושב: המפקד, יפתח ספקטור
"התמונה שהתגלתה לעינינו היתה במידה מסוימת מצמררת. כחצי קילומטר דרומית־מערבית לצומת רפיד נראו שישה־שבעה טנקים בשורה עם קנים מכוונים לכיוון צפון־מזרח. כחצי קילומטר צפונית־מזרחית לצומת נראו עשרות טנקים עם הקנים לכיוון דרום־מערב. תמונה סוריאליסטית של עשרות טנקים סוריים מול טנקים ישראליים בודדים - שישה או שבעה. גם כאן ספקטור הוביל מהלך חכם. הוא ביקש מהמבנים להישאר בגובה נמוך, וטיפס בודד לגובה כדי לזהות אם יש טילי נ"מ. למרות שהיה נ"מ דליל, טילים לא נורו לעברו. לאור ניתוח המצב, ספקטור ביקש מאיתנו לבצע מעגל התקפה רחב מאוד. אם בדרך כלל בין התקפה למטווח יש עד ארבעה מטוסים, כאן היינו כל השמונה. לאחר תדריך קצר נכנסנו לתקיפה של השריון הסורי עם חלוקת מטרות - טנק־טנק, כשכל אחד מבצע לפחות שני יעפים. לאחר שסיימנו נראו כמה טנקים בוערים, ואחרים, שלא בערו, ניזוקו באופן שניטרל אותם. זאת היתה החוויה הכי עוצמתית שלי מהמלחמה. עם סיום התקיפה טסנו נמוך מעל הטנקים הישראליים, וראינו שכל החיילים עמדו על הטנקים, נופפו לנו לשלום והריעו לנו. גם פה, למרות שזאת לא היתה המטרה שלשמה יצאנו, ההישג היה איכותי ביותר, והשפיע על מהלך המלחמה".
פתאום - נקישה על המטוס
לצד הצלחות הטייסת במשימות המבצעיות ההתקפיות, יערי מסכים להודות שבכל זאת יש מצבים שבהם המזל הוא שהיה לצידו. במהלך המלחמה איבדה הטייסת ארבעה מטוסים, שניים מפגיעת נ"מ, אחד הופל על ידי אש ידידותית ואחד בעקבות תקלה. כל שמונת הנוטשים יצאו בשלום. יערי ובן זוגו, הטייס הראל גילוץ, נפצעו במהלך הנטישה, ועבורם היום הרביעי למלחמה היה גם היום האחרון.
"כל בוקר היינו פותחים בתקיפת שדות תעופה. מעבר לעובדה שזאת מטרה שלא זזה או משתנה, המטרה היתה להקשות על האויב להטיס את חיל האוויר שלו ולגרום לו להשאיר בבסיס יותר מטוסים להגנה מפנינו. גילוץ ואני היינו אחראים למשימה הזו של תקיפת שדה התעופה כותמיה, שנמצא בין תעלת סואץ לקהיר.
"התקיפה תוכננה ל־9 באוקטובר בבוקר. גילוץ היה אחראי בעיקר להכנת התדריך, הנחיות חימוש לגף הטכני וקביעת צוותי טיסה יחד עם מפקד הטייסת. אני הייתי אחראי בעיקר להכנת נתיבי הטיסה, בדיקה מול מפות האיומים בדרך, שרטוט המפות, הכנת דפי מחשב והכנה של התדריך בנושאים אלו, שאותם עלי לפרט בפני הצוותים המשתתפים. בזמן בדיקת נתיבי הטיסה אני מגלה שאנו עומדים לעבור מעל ריכוזי נ"מ לאחר חציית החוף לתוך מצרים. אני מתקשר למתכננים במטה חיל האוויר והם מאשרים לי את שינוי הנתיב שהצעתי.
"הבוקר עולה, ולאחר תדרוך אנחנו יוצאים למטוסים וממריאים בדממת אלחוט. במהלך הטיסה, כאשר המבנה המורחב עובר בנתיב המתוקן, אנו אכן רואים בצד ימין את כל הנ"מ יורה לכיווננו. פטריות האבק הקטנות באדמה, הנוצרות מנפילת הפגזים בסוף הטווח שלהם, מוכיחות שצדקתי ומנעתי היפגעות אפשרית. בתום המשימה, בדרך חזור, אנחנו רואים מולנו מבנה מטוסים של טייסת 201 בדרך לתקיפה של אותו שדה. אנחנו מפנים להם את הדרך כמקובל, מה שמכניס אותנו לאותו אזור מוגן נ"מ שממנו נמנעתי בטיסה הלוך.
"ברגע אחד אני רואה המון נצנוצים של פגזים, המתפוצצים סביבנו בצבעים שונים: אדום, כתום ושחור. פתאום אני שומע נקישה במטוס, כאילו מישהו דופק עם כף בתחתית של סיר גדול שבתוכו אני יושב. שמעתי צליל מתכתי חזק ולכן ברור לי שנפגענו, למרות שאנחנו לא רואים כל סימן לפגיעה.
כעבור כמה שניות אני מתחיל להריח עשן. אני מדווח לגילוץ ומנחה אותו להעביר חמצן למאה אחוזים. תוך שניות כל התא שלי מתמלא בעשן שחור וסמיך. אני מדבר עם גילוץ אבל הוא לא מגיב. לא ידעתי אם הוא שומע אותי או אם הקשר בינינו יצא מכלל שימוש. אני מסתכל קדימה, ועוד מספיק בקושי רב לזהות את פס החוף של מפרץ סואץ. אני מחליט לעצור את הנשימה ולנטוש, רק אחרי שאהיה בטוח שאני כבר לא בשטח האויב".
ברגעים האלו אתה מבין שיש סיכוי שאתה לא יוצא מזה חי?
"אם יש משהו שיותר מפחיד מהמוות, זה ליפול בשבי. כל מה שעניין אותי זה לנטוש כמה שיותר קרוב לגבול. גילוץ לא עונה לי, ואחרי דקה וחצי שאני עוצר את הנשימה, אני מקבל החלטה לנטוש ביחד. רגע לפני שאני מספיק, גילוץ מבצע נטישה של שנינו. במהלך הנטישה אני פורק את הכתף השמאלית ושובר שלוש אצבעות ביד ימין, אבל אני נוחת בלב הים ומחולץ משם במסוק שלנו בשלום.
מפקד הטייסת הנוכחי, עם יערי ורז. "לומדים בעיקר מההיסטוריה" // צילום: יהונתן שאול
"אני זוכר שבנטישה לא ראיתי את גילוץ, ומבחינתי כבר השלמתי עם הידיעה שהוא לא הצליח לצאת מזה, אבל לשמחתי, בזמן שטופלתי פתאום מכניסים פנימה גם את גילוץ, שסבל מכוויות קשות ומפגיעה ברגלו. הוא סיפר לי שהוא נחת על החוף בסיני, מאחר שהכיסא שלו נתקע והוא נפלט כחצי דקה אחריי.
"אנחנו נוחתים בלוד לאחר טיפול ראשוני ברפידים, ומשם מובלים באמבולנס לבית החולים תל השומר. ההחלמה ארכה כמה חודשים, כך שבשבילי המלחמה הסתיימה, למרות שהספקתי עוד לבוא לבקר את החבר'ה בטייסת".
גם היום, 42 שנה אחרי המלחמה, אנשי הטייסת מקפידים להיפגש ולהעביר את מורשת הקרב לחבר'ה הצעירים, שבינתיים מתרגלים מלחמה באמצעות הסימולטורים. "כמפקד טייסת בעידן של היום, שלא חווה מלחמה בסדר גודל כמו מלחמת יום הכיפורים, אנחנו לומדים בעיקר מההיסטוריה, ומתרגלים באימונים", מדגיש סא"ל תומר, מפקד הטייסת. "הטכנולוגיה של היום מאפשרת לנו לקחת את התרגול למצבי קצה, ואפילו לדמות לחימה בשטח אויב. אין לי ספק שבזמן אמת כולנו ניתקל במצבים ראשוניים, אבל התפקיד שלנו הוא להביא את מיטב החיילים שלנו הכי מוכנים שרק אפשר".
הוספת תגובה