"אני בספק מי ירה ראשון, אבל אנחנו ירינו והם ענו"

קול הירייה הראשונה נשמע ואחריו הופיע חיוך רחב על פני מפקד הפלוגה מגדוד "הבוקעים" של חטיבה 7 מחיל השריון. ב־13 בנובמבר בשנת 1964, עשרה ימים לאחר שחיילי גדוד "געש" של אותה חטיבה נחלו תבוסה באותו המקום, הגיעו לוחמים מצוידים בטנקים אל תל־דן, שם ניהלו ירי מול הסורים. "למדנו את הלקח מהשבוע הקודם, הצלחנו להחזיר להם בנפגעים ושרפנו להם כמה טנקים", מספר שמעון בן שושן, מי שהיה אז מפקד פלוגת טנקים בגדוד "הבוקעים". על התנהלותו ותפקודו תחת אש אויב, ניתן לבן שושן צל"ש אלוף ממי שכיהן אז כמפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טליק. "באותם ימים טל אמר ש'לא יהיו תקריות שלא ייגמרו עם ידינו על העליונה'. ככה באמת היה, אחרי הכישלון ב־3 בנובמבר, אמרו 'השרמנים (סוג טנק - מ"א) יעשו את העבודה'. אנחנו הגענו כדי לתקן את המצב".

הגזרה עם הסורים לא ידעה נחת באותם ימים, כשאלו פעלו כדי להטות את מי החצבני והבניאס ותקריות ירי היו נפוצות. ב־3 בנובמבר הגיעה פלוגת טנקי "שוט" מגדוד "געש" אל תל דן, החלה לירות אך לא הצליחה לפגוע בטנקים סורים רבים. "הטנקים לא עשו את העבודה כמו שציפו מהם לעשות. התותחים שירו היו חדשים לגמרי והחיילים לא הכירו אותם", מסביר בן שושן. "המהירות של הירי הייתה גבוהה, אבל לא הכרנו את התותח טוב ומעטות הפעמים בהן ירינו כשידענו איפה הפגז יפגע. זו גם הייתה הפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור שטנקים ירו בגזרה הזו, לא היה אירוע מאז המקרה עם הטנק שעכשיו עומד שרוף בדגניה". כעבור עשרה ימים הגיעה הפלוגה של בן שושן לתל דן ופתחה באש. "הפעם היינו מוכנים מראש, עשינו אימונים וירינו עם התותח עד שידענו להפעיל אותו. אני בספק אם הם ירו ראשונים, אבל אנחנו ירינו והם ענו".

להטיל חורבן

בן שושן העלה את הטנקים לעמדות, נתן פקודות אש והכלים הסוריים נשרפו בזה אחר זה. "הטווחים היו קצרים יחסית לטנק. הטנק ירה לשלושה קילומטר. פה הטווחים היו בערך 700 מטר. מהירות הכדורים הייתה אדירה ובקושי ראינו לאן מגיע הפגז בטווחים כאלה. למדנו לירות גם בלי לראות איפה הוא פוגע", הוא אומר. "אני רואה איפה הטנקים שלידי פוגעים כי אני לא מושפע מהירי שלהם, כמו שאני מושפע בטנק שלי. אני רואה איפה הפגז שלו פוגע ואומר לו 'תתקן ככה' והוא ירה שוב. ראית אש או גיצים ואז היית יודע שפגעת". לדברי בן שושן, הלחימה עם התותח החדש פיתחה את נושא תותחנות הטנקים. "בשביל לבדוק אם התורה עובדת ולצבור ניסיון צריך להיכנס לפעילות כזו או אחרת. אחרי הקרב הייתה גאוות יחידה. הפלוגה שלנו הרגישה שהיינו שותפים ללחימה וזה תמיד טוב".

לא רק הלוחמים שמחו למראה העמדות הסוריות העולות באש בזו אחר זו. "כמעט כל הצבא היה שם. הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, כולם היו בתוך בונקר, כמעט נכנסו בתקרה מרוב שמחה. הם ראו איך השמדנו את כל המטרות כבר בדקות הראשונות".

כמות האש האדירה לא הרתיעה את בן שושן. "אני אוהב את כוח האש, את המסה הזו. בתוך הטנק אני מרגיש כאילו אני יושב בתוך מבצר. אני יושב בתוך כלי מוגן, יש לי כמות אש אדירה ואני צריך לדעת להוציא מזה את התועלת", אומר בן שושן בעודו עוצם את עיניו. "באותה לחימה צברנו ניסיון. למדתי שלא צריך להתלהב יותר מדי, כי אז יש נפגעים. עד הקרב אמרו שהטנקים כבדים מדי, אבל תותח יודע לעשות את העבודה, ואחרי שהוכחנו את עצמנו בלחימה השתתפנו בכל הפעולות", הוא מסביר. "אם הטנקים בידיים טובות, הם יכולים להטיל חורבן. רק צריך שיהיה מנהיג שיוביל אותם".

שקט נפשי בזמן מלחמה

לימונים, תפוזים וקלמנטינות הם רק חלק מהפירות שגדלים בחצר ביתו של בן שושן. ארבע תרנגולות משמיעות את קרקורן כשבן שושן מתקרב אליהן, לוקח ביצה ושם בתבנית. הוא הולך לכיוון אחד החדרים בבית, מדליק את האור, אז נחשפים בקבוקים מלאים בבירה אותה הוא מתסיס בעצמו. "אני אדם אנרגטי ביום־יום, ובאופן מכוון יש לי שקט נפשי בזמן מלחמה. בזמן שירו לכיווננו אמרתי לעצמי: 'אנשים שומעים אותך בקשר. דבר ברוגע'. אנשים לא רוצים לשמוע קול לחוץ, צריך להגיד פקודות ברורות בקול צלול, אחרת כולם יהיו מבולבלים", מסביר בן שושן. "בכל ירייה שנורתה לכיווני פחדתי כמו כולם, אין אחד שלא מפחד כשנפתחת אש או כשעוברים את הגבול. בפעם הראשונה שעברתי את הגבול הרגשתי כאילו סכין צמודה לצווארי", הוא מוסיף. "אין ברירה, חייבים להתגבר ועם הזמן מתרגלים לזה. אי־אפשר להיות פנאטים ולא צריך לרוץ עם הראש בקיר".

שלושה חיילים נהרגו בחילופי האש, ובן שושן לא נתן לעובדה הזו להסיח את דעתו מהמטרה במהלך הקרב. "המטרה בשטח היא לבצע את המשימה ויהי מה. לפעמים יש נפגעים. כשכורתים עצים ביער יש שבבים. במלחמה כשיורים, יש נפגעים. אז נהרגו חיילים. יש כאלו שמאבדים את הצפון מהלחץ", הוא אומר, אולם בן שושן לא אדיש למות חבריו. "אין ספק שזה משפיע, מדובר בבני־אדם, בחברים ששירתו איתך. אבל איך אומרים? תתייחד איתם כשתיגמר המלחמה. תבצע את המשימה כי אם תעשה משהו אחר, האסון יהיה גדול יותר. יש שתי אפשרויות – או שאתה מבצע את המשימה או שלא. אם לא ביצעת את המשימה, לך הביתה. אם ביצעת, הצלחת וזה לא חשוב מה המחיר".

נפשות לשריון

 "לדעתי רצו להעניק לי צל"ש כדי להראות שכדאי להכניס טנקים לכל אירוע ושגם טנקים יכולים לפעול. הם ניסו 'לעשות נפשות' לשריון", טוען בן שושן. "אין ספק שעשינו את העבודה, אחרת בכלל לא היו מדברים איתי ועם שאר מקבלי הצל"ש, אבל אני לא חושב שעשינו משהו יוצא דופן. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, לא עשיתי שטויות, אבל אני בטוח שבמלחמת יום הכיפורים היו סיפורים הרבה יותר רציניים ובכלל לא זוכרים אותם". לאחר הענקת הצל"ש, בגדוד קיבלו אותו באהדה רבה. "הם לא היו איתי באותם רגעים, אז הם חשבו שקרה דבר גדול בהרבה ממה שקרה", אומר בן שושן. "השתדלתי לבצע את מה שהטילו עליי. אני חושב שהייתי בסדר ולא יותר מזה".

בן שושן שירת בצבא עוד שנים רבות ושימש, בין היתר, מפקד גדוד בחטיבת המילואים חטיבת הצליחה, שפורקה מאז, במלחמת יום הכיפורים. לדבריו, הקרב בתל דן לא השפיע עליו כמו שהלחימה במלחמת יום הכיפורים עשתה. "זו אחת המלחמות הכי קשות שצבא יכול לעמוד בה. אני הייתי המג"ד שגרר את גשר הגלילים לשם צליחת תעלת סואץ", בן שושן מספר. במהלך המלחמה הטנק שלו הושבת, הוא נפצע קשה ושוקם במשך שנה. מבחינתו, אותם לוחמים שחצו את התעלה הם הגיבורים האמיתיים. "הם חשו ייאוש טוטאלי ובכל זאת החזיקו מעמד ותפקדו. גיבור הוא מי שגם בתנאים לא נורמליים עשה יותר ממה שאפשר לעשות. כשאתה מבצע את מה שלא ציפו ממך לעשות ובכל זאת מצליח", הוא מסביר. "הם עשו מעל ומעבר, עמדו בתנאים קשים בהם אפילו לטובים ביותר קשה לתפקד. צריך לחקות את אותם גיבורים ולהידמות להם". בן שושן מדגיש שאותו אין מה לחקות, שכן לדבריו הוא אינו גיבור. "קטונתי מלהיות גיבור, אני רק ניסיתי לעשות את מה שיכולתי".