לפוצץ את המוצב ולחזור

מיכל איטקין אתר הגבורה, במחנה 28 בינואר 2016
עמוס צוקר 2016

עמוס צוקר 2016


במבצע נוקייב, קרוב לשחרורו, לחם עמוס צוקר יחד עם שני מפקדים נוספים בסיירת גולני מול מוצב סורי במלחמת ששת הימים הגיע ראשון לכותל יחד עם חטיבת הצנחנים כצלם "במחנה" ראיון מיוחד עם האיש בחזית



מחסניות מלאות הועברו בין החיילים עד שהגיעו לידיו של העומד בראש הטור. הוא החל לירות, בעוד החיילים העומדים מאחוריו המשיכו בעמל רב להעביר את מחסניותיהם אל תחילת הטור. המחסנית התרוקנה. הוא זז אחורנית, ואת מקומו תפס חייל אחר, שהחל לירות גם כן. כך ירו בזה אחר זה דני ורדון ז"ל, עמוס צוקר ואלון הלוי עד שסיימו לטהר את התעלה הצפונית של המוצב במבצע נוקייב, שנערך בלילה שבין ה־16 וה־17 במארס בשנת 1962. על פעולתם במבצע קיבלו שלושת הלוחמים צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון דאז, האלוף מאיר זורע ז"ל. "רק אדם אחד יכול היה לעבור בתעלה, אי־אפשר היה לעבור כמה במקביל. מלבד שלושתנו, כל החיילים במחלקה היו חדשים יחסית בסיירת", מסביר עמוס צוקר, ששירת כסמל מחלקה בסיירת גולני במהלך המבצע. "השיטה שדני הנהיג היא ששלושתנו נעשה את העבודה, והחיילים מאחורינו יספקו לנו תחמושת".

המבצע החל בעקבות ירי סורי אל עבר סירות דיג בכנרת. החיכוכים עם הסורים לאורך הגבול קרו תכופות והוחלט שחטיבת גולני תגיב בפעולת תגמול. "כמעט את כל פעולות התגמול עשו הצנחנים, אז הייתה תחושת אופוריה בדרך ללחימה. כחיילים צעירים מאוד שמחנו וששנו לקראת הקרב, כמו שחינכו אותנו להרגיש", אומר עמוס צוקר. הלוחמים נשלחו למוצב נוקייב, השוכן ליד הכפר נוקייב. "המטרה הייתה לכבוש את המוצב, להרוג כמה שיותר סורים בדרך, לפוצץ את המוצב ולחזור. כל המוצב היה ארוך וצר, ואנחנו היינו אמורים לטהר את התעלה הצפונית, בה היה עיקר הכוח", מסביר צוקר. "הצלחנו להיכנס לתעלה מבלי להיפגע. דני, שהיה מפקד המחלקה, הנהיג. הוא נכנס ראשון והתחלנו לטהר את העמדות שהיו בתעלה".

חורים קטנים, סיפור גדול

"זה היה בניגוד לדרך הפעולה הרגילה של צה"ל, ששלושה מפקדים הולכים בראש ומתחלפים ביניהם, וכל שאר החיילים לא עושים דבר, אבל המצב הכתיב את זה. זה נראה לנו הכי טבעי שיכול להיות", מסביר צוקר. "אם יותר מאדם אחד לא יכול לעבור, אין טעם שסתם אנשים יעברו בתעלה. כל זמן שאנחנו חיים ובריאים, אנחנו יכולים להמשיך". בזמן המבצע צוקר כבר היה על סף שחרור. "יצאתי לקרב חודש לפני השחרור, הייתי כבר מאומן ויכולתי לעשות את העבודה יותר טוב בשטח". למרות הירי שנורה לכיוונם, הלוחמים במחלקה של צוקר לא נפגעו, מלבד אלון הלוי שנפצע קל. "אני חושב שזה היה בעיקר עניין של מזל. אני זוכר שהתפוצץ לידי רימון, וזה התברר כרימון הלם ולא רימון רסס, אז היינו מטושטשים קצת והמשכנו הלאה", הוא נזכר. "עשינו את מה שציפו מאיתנו לעשות, עשינו את זה טוב, אבל לא מעבר לזה. לא היינו גיבורים, עשינו את מה שעשו בצה"ל בשחרור, בקדש, בששת הימים ובכל המלחמות שהיו". במהלך הקרב הבחין צוקר שרגלו ספוגה במים. "הייתי בטוח שהמימייה שהייתה תלויה לי על החגורה נפתחה, ושהפקק עף מהטלטולים. רק אחרי שנגמר הקרב שמתי לב שבמימייה היו שני חורים, מסתבר שהיא קיבלה כדור", הוא מספר. את המימייה הוא שומר בביתו עד היום. שני חורים קטנים שמספרים סיפור אחד גדול.

צוקר כלל לא ציפה לצל"ש שקיבל בעקבות הלחימה. "הופתעתי כי לא הייתה בעיה כל כך קשה בלעשות את מה שעשינו. היה נדמה לי שבצד הדרומי של המוצב התפתח קרב הרבה יותר קשה מאצלנו", הוא מסביר. כשצוקר נשאל על הפחד שחש, הוא עונה בשלילה אך בהמשך מתחיל להרהר. "היה חשש מסוים מה יהיה ואיך, אבל לא פחדנו. היינו צעירים, לא ראינו את הכדורים שעברו לנו מול הפנים. כל האירוע הזה נראה כאילו עבר צ'יק־צ'ק. אחר כך קראתי שזה נמשך יותר משעה".

להרוס ולבנות

במהלך הקרב נהרגו שמונה מלוחמי הסיירת, ויעקב חבר ז"ל נעדר עד היום. "ששנו לקרב בהלוך, ובחזור סחבנו את כל ההרוגים והפצועים. היינו די שפופים. בזמנו האמנו שמגיע לסורים, היום אני שואל אם זה היה שווה את המחיר שזה גבה". רב הסמל הפלוגתי דוד חנן ז"ל הוכרז כנעדר, ולוחמי הסיירת חיפשו אחריו. "אני זוכר שהיה אור ירח מלא כשחיפשנו אותו. בסוף עזבנו בלי למצוא אותו. רק כעבור כמה ימים זיהו אותו בחילופי שבויים", מספר צוקר. "מצד אחד שמחנו ש'ניצחנו', שכבשנו את המוצב, שביצענו את המשימה. מצד שני, נהרגו חיילים מהסיירת ועוד הרבה נפצעו, חלקם חברים קרובים. אמנם הרגנו סורים, אבל זה לא עניין של כמה סורים נהרגו לעומת כמה ישראלים. השאלה היא האם הפעולה הזו הייתה מועילה, ומסתבר שלא. פוצצנו את הבונקרים, ולמחרת היינו צריכים לבנות".

את הדרך חזרה לאזור עין גב הם עשו ברגל, כי הנגמ"שים שהיו אמורים להצטרף לכוח, נסעו לאורך הדרך הראשית ונכנסו לשדה מוקשים. "אני הייתי מאלו שעזבו אחרונים את המוצב. כשהתחלנו ללכת, הסורים הפגיזו את כל הדרך מנוקייב לעין גב. הלכנו עם הפצועים וההרוגים ולאורך כל הדרך היינו תחת הפגזות. בכל פעם ששמענו שריקה, נשכבנו וחיכינו שייפול הפגז", הוא נזכר. "כאן היה יותר פחד מבקרב, כי לא ידעתי איפה זה ייפול וגם לא היה לאן לברוח. הדבר היחידי שאפשר היה לעשות הוא לשכב כדי שאם ייפול פגז, הרסיסים יעברו מעליי. נפל פגז ממש קרוב אליי, אחד הבחורים לידי נפצע די קשה אז חבשתי אותו".

מראות חדשים

שתי ילדות המרטיבות את רגליהן במי הים ניבטות מאחת התמונות שתלויות בחדר העבודה של צוקר. מלבדה, תלויות עוד תמונות שצילם וציורים שצייר. לאורך השיחה מתנגנת מוזיקה קלאסית ברקע. הזיקה של צוקר לאמנות הובילה אותו להתלוות לצנחנים במלחמת ששת הימים כאשר הגיעו לכותל. "אחרי שהשתחררתי, חתמתי קבע במודיעין והרגשתי לא בנוח בתור איש סיירת גולני, ובתור קיבוצניק, כאשר החלו ההכנות למלחמת ששת הימים", הוא אומר. "רציתי לתרום למען המאמץ המלחמתי אז פניתי ליחידת המילואים שלי, שם זרקו אותי מכל המדרגות כי לא היו זקוקים לי". מהר מאוד צוקר, שצילום היה תחביבו, הצטרף כצלם למערכת עיתון "במחנה". "צירפו אותי לחטיבה בדרום, ישבנו שבוע ולא עשינו כלום. בבוקר בו החלה המלחמה, היה לי ראיון בשלישות. משם הלכתי למערכת העיתון ומשם נשלחתי להצטרף לחטיבת הצנחנים של מוטה גור ברמלה".

צוקר, שעבר קורס צניחה במסגרת שירותו בסיירת, הצטרף לחטיבה שהייתה אמורה לצנוח באל עריש. "היו שינויים בתוכניות, כבשו כבר את אל עריש, ואמרו לנו להגיע לירושלים. הגענו בלילה, לא הכרתי את ירושלים בכלל ולא הייתה לי שום יחידה. הסתובבתי שם כמו סהרורי", הוא אומר. לקראת הבוקר הצטרף צוקר לצנחנים שנעו מגבעת התחמושת לכיוון הר הצופים.

"ואז החליטו שנכנסים לעיר העתיקה. הצטרפתי לסמח"ט, נסענו ומדי פעם עצרנו להסתכל ולראות. זה היה מאוד מרגש. עברנו בשער המוגרבים, נכנסנו לעיר העתיקה והגענו למסגד כיפת הסלע", הוא אומר. "חיפשנו איך להגיע לכותל, כי אף אחד לא ידע איך. אחרי אותו אירוע נטען שהרב גורן הגיע ראשון לכותל אבל זה לא נכון, הוא הגיע חצי שעה אחרינו. אני זוכר שכשהגענו, צילמתי את החיילים תולים את דגל ישראל בכותל".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה