הגיבור שנותר

לאחר שרותקו באש חזקה ונשכבו על הקרקע, יאיר רחלי, לוחם בגדוד הראשון של הפלמ"ח, התנדב לקחת רימון, להתקדם ולזרוק אותו. "לקחתי רימון והתקדמתי בערך עשרים מטרים. הרגשתי כדורים חולפים לידי מכל הצדדים, במזל לא נפגעתי", הוא משחזר היום, למעלה מ־68 שנים לאחר אותו קרב. "פתחתי את הנצרה וזרקתי את הרימון רחוק". בשלב הזה הסיפור מתפצל לשתי גרסאות – זו שנכתבה באות הגבורה שקיבל (שהומר לאחר מכן לעיטור גבורה), וזו שבה דבק רחלי. "בעיטור הגזימו בפעולותיי. היום אני יכול לדבר על זה בחופשיות כי אני היחידי שנשארתי מבין מקבלי עיטור הגבורה ממלחמת העצמאות. לא רציתי לדבר על האירוע הזה עד לא מזמן", הוא אומר. "חשבתי שאם הייתי מספר שתיאור האירוע בעיטור שלי מוגזם אז אולי היו מייחסים את זה גם לשאר מקבלי העיטור, אז נזהרתי ולא דיברתי".

לפי גרסתו של רחלי, לאחר שהציע למפקד הכיתה (מ"כ) שיתקדם, המ"כ השתיק את כולם והורה לא לירות ורחלי התקדם וזרק את הרימון. נהיה שקט לרגע, אך תוך זמן קצר התחילו לירות שוב והכוח נסוג ובזאת נגמרה הפעולה. "בתעודה שקיבלתי רשום שזחלתי, הגעתי למקום, שלשלתי רימון וחיסלתי. אמרו שהפעולה שלי אפשרה את הנסיגה. זה מוגזם", הוא אומר. "אני ממש לא חושב שעשיתי משהו מיוחד, וגם אם כן, אז הם הגזימו". על נקודת ההתחלה כולם מסכימים – ב־19 בינואר בשנת 1948, לוחמי פלמ"ח עשו את דרכם אל עבר כנופיה ערבית ששכנה בבית על גבעה בשפרעם. "המטרה המוצהרת של המחלקה שלנו הייתה לפרוץ את החלונות, להתפרץ פנימה, להרוג את הכנופיה ולחזור", מסביר רחלי. "הגענו עם משאית, היא עצרה במרחק של כשלושה קילומטרים מהבית. ירדנו והתחלנו להתקדם ברגל". עשרה מהלוחמים הובילו, וביניהם רחלי. "התקדמנו ופתאום שמענו רחש. הם הרגישו בנו. שמנו לב שמישהו בורח מבין השיחים", הוא אומר. "כנראה שהייתה להם התרעה מוקדמת, כי כשהגענו הם כבר התכוננו לקראתנו".

"הייתה שמחה, ירו באוויר"

צעקות נשמעו מכל כיוון. על העשרה שהובילו הוטלה המשימה לפרוץ את חלונות הבית ולהיכנס. "אפילו היו לנו גרזנים", אומר רחלי. "אני לא בטוח אם מאחורינו הייתה פלוגה או מחלקה, חושב שפלוגה, אבל הכוח מאחור חיכה לנו וחיפה עלינו". האש החזקה ריתקה את הלוחמים, מבין העשרה שמלפנים אחד נהרג ואחר נפצע בשלב הזה. "אני מאמין שאם לא הייתי מתנדב בשלב הזה, מישהו אחר היה עושה את זה גם. כנראה שפשוט לא פחדתי, אם עשיתי את זה", הוא אומר. בסוף המלחמה הוענק לו אות גיבור ישראל שהומר בהמשך לעיטור הגבורה. "התפלאתי מאוד כשהודיעו לי. המג"ד, אסף שמחוני, הגיע לקיבוץ וסיפר לי. הייתה שמחה, ירו באוויר. אני לא הבנתי, ממש לא ידעתי בשביל מה מביאים לי את האות", נזכר רחלי. "אז לא היו דברים כאלה, עצם הריצה וההתנדבות, יכול להיות שזה השפיע עליהם לתת לך את זה", אומרת אשתו שמקשיבה לשיחה.

אך חלקו של רחלי בפעולת התגמול בשפרעם לא נגמרה עם זריקת הרימון והנסיגה. כאשר שבו הכוחות, אחד הלוחמים שנפצע קשה, ואחר כך התברר שנהרג, נשאר בשטח. "אני לא חושב בכלל שהמפקד שלי ידע מה עשיתי. ראיתי שלא הביאו אותו, פניתי לחבר אחר שלי ואמרתי לו 'בוא נחזור ונביא אותו'", מתאר רחלי. הם חזרו אל השטח ומטח יריות נורה לכיוונם מכל עבר. "צעקתי לו שנפצעתי, פגע בי רסיס. משכנו את החייל ואם היה עוד חי אז בטח בשלב הזה הוא נהרג כבר", הוא מספר. "משכנו והוצאנו אותו בזחילה מהשטח. אף אחד לא יודע על זה בכלל, זה היה אולי יותר מעשה גבורה ממה שעשיתי עשר דקות קודם, כשזרקתי את הרימון".

מחלקה מספר אחת

ביום הקמת המדינה, רחלי נפצע במהלך הקרב הראשון במלכיה. "הייתה טעות בניווט, הגענו כשכבר היה אור יום", מספר רחלי. הם נלחמו עד שהערבים הסתלקו מהמקום. "הייתי אז מ"כ, עמדתי עם הכיתה שלי בקצה הכפר. זה היה שדה שטוח שהיה כך עד האופק. פתאום ראינו גוש שחור מתקרב אלינו", הוא מתאר. רחלי רץ להודיע למפקד המחלקה, כיוון שמכשירי קשר לא היו אז. "רצתי, ומפינה של אחד הבתים יצא איזה יוגוסלבי ענק. אף אחד מאיתנו לא הספיק להשתמש בנשק, נפגשנו, התחלתי להיאבק בו וצעקתי 'חבר'ה! חבר'ה! חבר'ה!" הוא אומר ומנופף בידיו, כמי שמנופף לקריאת עזרה. "צעקתי ובסוף הגיע חבר טוב שלי. הוא צעק בערבית 'תרים את הידיים! תרים את הידיים!' אבל היוגוסלבי עשה ההפך – הוא החזיק אותי חזק. בסוף החבר שלי ירה ופגע בי". רחלי נפל אל הקרקע ואיבד את ההכרה.

כשהתעורר, הוא היה במרחק עשרה מטרים מהמאבק שנמשך. "ראיתי את החבר שלי נאבק עם היוגוסלבי. איך הם הגיעו למצב הזה? אני לא יודע.  בסוף הגיע חבר שלישי וירה בראש של היוגוסלבי", מספר רחלי. בשלב הזה הוא מבחין שנפגע מהירי בידו וברגלו. "רצתי לחובש, סיפרתי לו על הפציעות שלי ושאני לא מרגיש נוח בבטן. הוא פתח את החגורה, בחגורה היה חור והתברר שנפצעתי בבטן", הוא אומר. עם פינויו באלונקה הוא סיים את חלקו במלחמה. בבית־החולים ברמות נפתלי הוא קיבל טיפול רפואי ושב אל קיבוץ יזרעאל, הקיבוץ אותו הקים יחד עם חברים נוספים מהפלמ"ח. "התאחדנו להכשרה מגויסת לפני שפרצה המלחמה. עבדנו חצי יום והתאמנו חצי יום", הוא אומר. "אנחנו מחלקה מספר אחת בפלוגה א' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, אבל אנחנו גם הכשרה כי עבדנו חצי יום. בסופה של המלחמה המחלקה הזו כולה שוחררה ונסענו במשאית היישר להקים קיבוץ".

הסיכון הוא העניין

פעולת התגמול הראשונה בה השתתף רחלי, אי שם בתחילת 1948, לא זכורה לו לטובה. "זה היה בבלד אל־שייח', כפר קרוב לחיפה. היה שם רצח של יהודים על ידי ערבים, ורובם הגיעו מהכפר בלד אל־שייח'. זו הייתה פעולת נקם", הוא מספר. "נכנסנו לבתים בכפר וירינו. לא היו אז אלונקות, אז את הפצועים וההרוגים סחבנו בידיים. אחד תפס בשתי הידיים, השני תפס בשתי הרגליים וככה הלכנו עם הפצועים וההרוגים". כמות הפעולות גדלה, הן הפכו גדודיות והתרחבו גם לפעולות של כל החטיבה.

לקראת סוף השיחה הוא מספר בגאווה על הנכדים שמשרתים כעת בצבא. "יש לי נכד, מפקד ברוכ"ש (יחידת "רוכב שמיים" בחיל התותחנים), הוא לא קצין אבל הוא מצטיין! הוא יוצא מן הכלל עם כמה שהוא מסור. יש לי עוד נכדה, אחותו, שהתחילה לשרת שם איתו", הוא מספר ומחייך. לחיילים הצעירים יש לו שני מסרים עיקריים – "שהצעירים יאהבו את המדינה והחברות", הוא אומר. "זה אולי נדוש אבל לא רואים הרבה חברויות כאלו כמו שהיו לי מהלחימה. עברנו יחד הרבה, המוות היה כמה פעמים מול העיניים ונשארנו חברים על אף שגרנו יחד באוהל צפוף". לדעתו, המלחמות עם השנים נעשו קשות יותר ויותר. "אצלנו מספר ההרוגים היה רב יותר, אבל אולי זה בגלל משך זמן המלחמה. אני חושב שלהיות קרבי ולשרת בצבא היום זה לא פחות קשה, אם לא הרבה יותר", הוא אומר. לדעתו, גם היום יש גיבורים. "גבורה זה כשאתה מוצא לנכון להכריח את עצמך לאסוף כוחות ולבצע משהו למען הכלל, גם אם זה אומר סיכון לעצמך. אם לא היה את הסיכון זה היה מאבד את כל העניין. מעשה שעלול לפגוע בך בחייך למען החבורה שאתה נמצא בה".

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org