קריאה אחרונה

"עברה בי המחשבה שאני טיפש"

 רס"ל אריה עצמוני ז"ל קיבל את עיטור הגבורה בעקבות פעילותו ב"מבצע חורב", במהלך קרב על משלט בית־הקברות ברפיח ב־4 בינואר בשנת 1949. במהלך הקרב נתקע רכב נושא תחמושת ישראלי בשדה והסתיר לעמדת התותח הישראלית את הגזרה כולה. כוחות מצריים התקיפו עם חיל רגלים, טנקים ורכבים משוריינים את המשלט ומנעו כל פעולה להוצאת הרכב מן השטח. עצמוני, ששימש כרב סמל פלוגתי, נדרש להביא אל המשלט תחמושת וכלי התחפרות. עצמוני החליט להתניע את הרכב ולהוציא אותו משדה ראייתו של התותח. תחת אש מצרית, הוא קפץ לעבר הרכב, התניע והעביר אותו מהחזית אל העורף. בזכות מעשיו של עצמוני ומעבר הרכב, עמדת התותח הישראלית החלה לפעול ופגעה בתשעה כלים של האויב. כ־300 חיילים מצרים נהרגו ונפצעו. "לאחר מעשה עברה בי המחשבה שאני טיפש. למה הסתכנתי? מישהו הכריח אותי? לא השבתי לעצמי, כי להתנהג כך – זה האופי שלי", אמר בראיון לעיתון "דבר" שפורסם בשנת 1993. אריה עצמוני נולד בשנת 1926 ברומניה, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הוא נלחם לצד הפרטיזנים. אמו ושתי אחיותיו נספו במחנה ההשמדה אושוויץ. ב־1944 עלה לארץ ובהמשך הצטרף לגדוד "ברק" של חטיבת גולני.

בכוחות עצמו

 ב־25 ביוני 1948 יצא סגן צבי זיבל ז"ל, מראשוני יחידת הטיס של הפלמ"ח וטייס בטייסת א' (שידועה כיום כטייסת 100, "הטייסת הראשונה"), משדה דב כדי להוביל אספקה ותחמושת לבן שמן הנצורה. כשהוא מטיס את מטוס ה"אוסטר", נתקל זיבל בכוחות אויב שירו על מגיני המקום. בהתחלה המגינים נמנעו מלצאת מעמדותיהם ולכן העביר זיבל את התחמושת והציוד לבתי היישוב ללא כל עזרה. את הכול הוא עשה כשהוא חשוף לאש האויב, שהתגברה ומנעה ממנו לשוב אל המטוס. לאחר שהעלה את הרעיון, העמיסו אנשי המקום שקי חול על טרקטור, וזיבל הסיע לבדו את הטרקטור והעמיד אותו בין המטוס ובין אש האויב. כך, הוא יצר מעין חומה בין המטוס ובין האויב. הוא הצליח להתניע את המנוע אשר התמלא חורים מהיריות, קפץ אל המטוס ומשם עשה את דרכו חזרה לבסיס. על פעולה זו קיבל את אות גיבור ישראל שהומר לאחר מכן בעיטור הגבורה. ב־28 בדצמבר, חצי שנה לאחר האירוע, נפל זיבל במהלך טיסת סיור מעל עוג'ה אל חפיר, כאשר הנחית את המטוס כדי להגיש עזרה לטייס אחר, ומטוסו נפגע על ידי ארבעה מטוסי קרב מצריים.

איש הדממה

 שתי אוניות מלחמה מצריות עמוסות בציוד וחיילים עשו את דרכן מאלכסנדריה אל עבר חוף עזה. אחת מהן היא "האמיר פארוק", אוניית מלחמה ששימשה כאוניית הדגל של הצי המצרי, והשנייה היא "שולת המוקשים". אח"י "מעוז" ושלוש סירות של יחידת הקומנדו הימי יצאו לתקוף את האוניות. במהלך התקפה של כוחות חיל הים על צי האויב, גילה מפקד ההתקפה ומפקד יחידת סירות הנפץ דאז, האלוף יוחאי בן נון ז"ל, כי אחד מחייליו תוקף את האונייה הלא נכונה. לאחר שהבין כי "שולת המוקשים" כלל לא מותקפת, וכי זו עלולה לסכן את הצלחת הפעולה ולהוות סכנה ליחידה, החליט לטפל בכך בעצמו. במהלך הפעולה, שהתרחשה במהלך מבצע "יואב" ב־22 באוקטובר בשנת 1948, התקלקלו מכשירים שונים באונייתו, אך למרות זאת בן נון המשיך לירות עד שהטביע את אוניית האויב. בן נון לא נפגע ולבסוף נאסף על ידי סירת הצלה. הוא פיקד על יחידות הקומנדו הימי בסוף תקופת המנדט ובמלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה בן נון היה ממקימי שייטת 13 וממפקדיה, שימש מפקד אח"י "יפו" ולבסוף כמפקד חיל הים בין השנים 1960 ו־1966.

ברעש גדול

 במהלך תקיפה במבואות קריית ביאליק וקריית מוצקין על שיירה ערבית שעשתה את דרכה מביירות לחיפה ונשאה נשק ותחמושת, הסתער רב"ט עמנואל לנדאו ז"ל ביחד עם אנשי יחידה נוספים על כלי הרכב של האויב. השיירה כללה כלי נשק רבים וביניהם למעלה מ־500 רובים, שתי טונות חומר נפץ ואלף רימוני יד. כלי נשק אלו היו מיועדים לערביי חיפה בקרבות בעיר. באחת המכוניות נסע קצין בלגיון הערבי ומפקד הכוחות הערביים בחיפה, אל־חמד אל־חונייטי. ב־17 במארס 1948, לנדאו, ששירת כנהג, קפץ על אחת המכוניות העמוסות כלי נשק, כדי להוציאה מהאזור ולקחתה כשלל על מטענה. כדורים שנורו אל עבר המכונית גרמו להתפוצצותה ולנדאו נהרג. לאחר מותו הוא קיבל את עיטור הגבורה. על אותו אירוע קיבל גם אברהם אביגדורוב ז"ל את עיטור הגבורה. אביגדורוב קפץ על הכביש, ירה מטווח קצר בלוחמים והרג את אל־חונייטי מפקדם. הוא נפצע קשה, אך פעולותיו תרמו להכרעת הקרב. "הם קפצו מהמשאיות, אנחנו ירינו בהם והם נפלו. פתאום הייתה התפוצצות", תיאר אביגדורוב בראיון לעיתון "במחנה" בשנת 2006. "משאית עמוסה בשלוש או בחמש טונות חומרי נפץ התפוצצה. אם היא הייתה מגיעה לחיפה המצב היה חמור ביותר".

המחסום השביעי

 כאשר שיירת נבי דניאל עשתה את דרכה חזרה מגוש עציון הנצור אל ירושלים, ב־27 במארס בשנת 1948, שימש זרובבל הורוביץ ז"ל מפקד רכב משוריין (כונה "פורץ המחסומים") בגדוד השישי של חטיבת הראל. השיירה הגיעה לגוש ללא תקלות, אך התעכבה בגוש עציון, אליו העבירה ציוד ותחמושת. העיכוב אפשר לערבים להתארגן למתקפה. השיירה הצליחה לעבור שישה מחסומים ולעשות את דרכה עד לאזור אל־חדר בבית לחם, שם נתקלה במחסום השביעי ־ המון ערבי החל בהתקפה. במשך כחמש שעות עמדו הלוחמים בקרב מול מאות פורעים. המשוריין בער ורבים נפצעו, אך הורוביץ המשיך להילחם. כשהורוביץ הבין שהסיכויים שלו ושל חבריו להיחלץ מהרכב המשוריין קטנים, פקד על החיילים לחמוק מהכלי ולהצטרף ליתר אנשי השיירה. בזמן שהם יצאו מהרכב, הורוביץ חיפה עליהם בעזרת נשקו. גם אחרי שחמקו, הוא לא נסוג והמשיך להגן על החיילים הפצועים שלא יכלו לצאת מהרכב. בהמשך, כאשר אל המשוריין התקרבו כוחות אויב, הורוביץ פוצץ את הרכב כשהוא ושאר הפצועים בתוכו. הורוביץ הבין שאין כל אפשרות להציל אותם וכך מנע את נפילתם בידי האויב וגרם אבידות רבות לאויב.

מתוך הפרטיזנים

 חומר הנפץ שהוטמן מתחת לגשר לא התפוצץ. המגינים שהטמינו אותו ניסו להפעילו ללא הצלחה, כאשר התקרב אליהם כוח עיראקי שנשא ציוד. ב־14 במאי בשנת 1948, ביום בו הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, התקרבו כוחות משוריינים של האויב אל הגשר. חבלני הגדוד ניסו לפוצץ את שלושת הגשרים שעל נהר הירדן (הגשר הרומאי, גשר הכביש הראשי וגשר הרכבת), אך רק אחד מהם, הרומאי, פוצץ. כאשר בשטח נורות יריות רבות, אמיל בריג ז"ל, אז לוחם בגדוד "ברק" של חטיבת גולני, שהתנדב להתלוות לחבלן הגדודי על פי בקשת המג"ד, התקדם אל הגשרים ורגע לפני שזה היה מאוחר מדי, הצליח להפעיל את חומר הנפץ. הגשרים התפוצצו, ובריג מנע מהאויב להתקרב ולתקוף  מטווח קצר. לאחר הפעולה חזר בריג לבסיס. בריג נולד בשנת 1924 ובמהלך מלחמת העולם השנייה לחם בשורות הפרטיזנים נגד הנאצים בהונגריה. 

לוחמים במלחמת השחרור, צילום: בוריס כרמי