"מבחינתי זה לא היה מצב קיצוני אלא מה שאימנו אותנו לעשות בתור לוחמים"

נדב זק אתר הגבורה, במחנה פברואר 2017
אדם תורג'מן 2017

אדם תורג'מן 2017


סיפור צל"ש האלוף של רס"ל אדם תורג'מן



זה היה אמור להיות עוד מבצע שגרתי, אחד מיני רבים, שביצע צוות "ברוקנטל" של סיירת הנח"ל

בחורף 2008 בגזרה הנפיצה של העיר שכם. חיילי הפלוגה מקבלים מידע מודיעיני על התארגנות

מחאה של חמושים במחנה הפליטים "בלטה" שבעיר. מוטלת עליהם המשימה - להקים כוח

מארב בסמטאות הצרות של מחנה הפליטים ולחכות למחבלים החמושים. "זאת הייתה תקופה

שהתאפיינה בהרבה מאד אימונים ופעילות מבצעית יזומה יומיומית של הצוות שלנו ושל

הגדוד בכלל בגזרת שכם", מספר רס"ל )מיל'( אדם תורג'מן. "השגרה הייתה קבועה - מקבלים

מידע מודיעיני, מתכוננים לפעילות במשך מספר שעות ויוצאים אליה בשעות הלילה. היו גם

פעילויות מסובכות שהצריכו אימונים ארוכים יותר כך שהפלוגה בכלל והצוות בפרט היו מאד

פעילים באותם ימים". ואכן, גם לקראת הפעילות של ליל ה 28 בפברואר, חיילי הצוות מתכוננים

בצורה זריזה ולומדים את המשימה שעליהם לבצע. הם יודעים שיפגשו במחבלים מסוכנים

אך לפי דבריו של רס"ל )מיל'( תורג'מן הפחד לא נכנס לפעולה בשום שלב טרם היציאה של הכוח

אל עבר היעד. "הרגעים שלפני האירוע דומים לכל פעילות, הרבה הכנות של ציוד ולמידה של

היעד. יש איזשהי התרגשות בקרב הלוחמים אבל התרגשות חיובית - היא גורמת לנו להתרכז

ולדעת את המשימות שלנו בצורה טובה יותר". הכוח יוצא מכיוון היישוב איתמר אל עבר

הסמטאות הצפופות והמלוכלות של מחנה הפליטים. הם מכירים את הסמטאות האלו,

יודעים בדיוק מה מותר ואסור לעשות כדי לשמור על מתח מבצעי וחשאיות מירבית - במקום כה

צפוף, גילוי של הכוח יכול להוביל לפתיחה בירי לכיוונם תוך שניות. "האתגר המרכזי הוא שיש

הרבה התראות על הכוח, ולעבור את כל הדרך למחנה כשאתה מוסתר זה כמעט בלתי אפשרי.

מסביבנו יש המון כלבים שאם הם מתחילים לנבוח אנחנו נחשפים, ובשביל למנוע את זה

אנחנו הולכים בצורה מאד שקטה ואיטית, בכל פעם רק שני אנשים בתזוזה כשהצוות מחפה

עליהם באמצעי הסוואה אורבניים. לאורך כל הצעידה אנחנו הולכים בביוב ובאשפה, וזה מרגיש

ברגעים מסויימים כמו סצנה מסרט מלחמה" . הצוות מחולק לזוגות טרם ההתמקמות במחנה

הפליטים, ורס"ל )מיל'( תורג'מן והלוחם שאיתו נמצאים בקדמת הכוח. כאשר הם מגיעים למחנה

הפליטים בסביבות השעה 4 בלילה, השקט והעלטה הכבדה מקשים עוד יותר על המשימה

הלא פשוטה- לזהות את המחבלים החמושים. "אחרי שאנחנו מתמקמים אנחנו מחכים בצורה

סטטית בעמדה שלנו ועורבים לחמושים", משחזר רס"ל )מיל'( תורג'מן. "זה אמצע הלילה,

וכל הכוח מבין שמי שיוצא החוצה הוא כנראה לא תמים, וכמעט תמיד יהיה חמוש". רס"ל

)מיל'( תורג'מן וחברו לצוות מזהים ירי של נשק מסוג קלאצ'ניקוב בהמשך הסמטה הצרה וכאשר

הם רואים את הרשףשיוצא מכלי הנשק הם מבינים שהחמושים קרובים ומחליטים לפתוח

בירי. "באותם רגעים המחבלים יורים לכל כיוון ואנחנו מדווחים 'חמושים מקדימה'. אנחנו מזהים

שני חמושים. הם מגיעים באיטיות ואני מתחיל לראות שתי דמויות ואת הרשף של הנשק. כל זה קורה בשבריר שנייה.אני יוצא מהעמדה ויורה לכיוונם. לאחר כמה שניות אני מזהה זיהוי אחד ודאי של מחבל הרוג. אחרי הירי משתרר שקט ואנחנו מפסיקים לשמוע ירי. חשדנו שיש עוד מחבל פצוע אחד אבל לא הצלחנו לזהות אותו", הוא נזכר.

הכי רחוק מ'בלטה'

לאחר קרב היריות השקט משתלט על מחנה "בלטה". לדבריו של רס"ל )במיל'( תורג'מן, במקומות כאלו ובעיקר בשעות הלילה לחוש השמיעה חלק קריטי לא פחות מחוש הראייה. אלו הרגעים המשמעותיים ביותר של אותו לילה ארוך, הכוח יודע ומצפה למחבלים נוספים אך לא ברור

מניין הם יגיעו. באותן דקות ארוכות גומלת בליבו של רס"ל )במיל'( תורג'מן ההחלטה שתשנה את הפעילות ואף תזכה אותו בציון לשבח. הוא מחליט לצאת להמשך הסמטה כשהוא לבדו ועם חיפוי של חברי הצוות על מנת לתצפת לכיוון חמושים נוספים. "המודיעין שקיבלנו התריע שיש עוד מחבלים באזור. אני מבין שהם יודעים שהייתה היתקלות ויש שני תרחישים - או שהם ימלטו מהמקום או שהם יחזרו להילחם בנו. באותו רגע החלטתי לשפר עמדה בשביל לעשות מארב", אומר רס"ל )במיל'(

תורג'מן. "ההחלטה נבעה מחשיבה טקטית בלבד ובאותו זמן זה היה נראה לי הדבר הכי הגיוני לעשות". הוא חוצה במהירות את הסמטה ומתמקם מטרים ספורים משאר חברי הצוות. לאחר שהוא מתמקם בעמדה החדשה, שומע מאחריו רס"ל )במיל'( תורג'מן רעש. הוא מסובב את ראשו ורואה שלושה חמושים נוספים, כ 15 מטרים מהמקום בו הוא נמצא. "לאחר שאני מזהה אותם אני

פותח לכיוונם, באופן כמעט אינסטנקטיבי, באש. אחרי שאני מסיים לירות אני חוזר לסמטה הראשית וזורק לעבר המחבלים רימון. הירי והרימון הורגים שני מחבלים נוספים. אתה חושב ברגעים האלו רק על הצד המבצעי. שאתה מרגיש שכל הניסיון באימונים מגיע עכשיו לידי ביטוי.

בשלב הזה אני חוזר לצוות ואנחנו מחכים בעמדה לראות תזוזות. לאחר דקות ארוכות שאנחנו לא שומעים כלום אנחנו מבינים ששאר המחבלים שהיו באזור ברחו". גם היום, ממרחק של תשע שנים, רס"ל )במיל'( תורג'מן זוכר את הרגעים שלאחר החזרה מהאירוע. הוא מספר על אווירה מרוממת ומפקדים שמשבחים אותו לצד תחקירים מעמיקים וארוכים על התפקיד של הצוות באירוע, כאשר בדיעבד הוא למד שהמחבלים שחוסלו באירוע היו מבוקשים עם דם על הידיים. "אני יוצא מהאירוע עם תחושת מסוגלות גדולה, הרגשה שמה שעבדת למענו יצא לפועל. דאגת שהחברים שלך יהיו בטוחים ועשית את העבודה שלך בשביל ביטחון האזרחים. אין פה הרבה מה לעכל מבחינתי. אני יודע שזה מה שמצופה ממני", הוא משתף. "מבחינתי זה לא היה מצב קיצוני אלא מה שאימנו אותנו לעשות בתור לוחמים. והלוחמים שמסביבך והמפקדים הכי טובים יודעים שהמצבים האלה אלו המצבים שמתכוננים אליהם ואנחנו מכינים את עצמנו גם לאירועים כאלה".

ארבעה חודשים לאחר האירוע משתחרר רס"ל )במיל'( תורג'מן ויוצא לטיול הגדול של אחרי הצבא באזור מרכז אמריקה, שם גם יקבל את הבשורה על קבלת צל"ש אלוף פיקוד המרכז. "הייתי הכי רחוק שאפשר ממחנה הפליטים 'בלטה' כשהודיעו לי על הצל"ש", הוא נזכר בחיוך. "לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות בהתחלה. גם אז וגם היום, תשע שנים אחרי, אני לא רואה בזה מעשה גבורה או בעצמי גיבור. זה היה אינסטינקט של לוחם שחלקו מולד ורובו נלמד בחודשים ארוכים של הכשרה ואימונים מפרכים. באותה תקופה עשינו הרבה אימונים והאימונים האלה הוכיחו את עצמם. נכון שציינו אותי לשבח, אבל מה שעשיתי שם זה מה שמצופה מכל לוחם".


attachment 32-33-022017.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה