אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

עפר דרורי בתוך: אתר הגבורה, יוני 2017
אריה דורסט ב-1961

אריה דורסט ב-1961


סיפורם של שני אירועי הצלה רפואיים. ד"ר סגן משה אגמון שביצע פתיחת מעבר אוויר בקנה של לוחם מאיר הר ציון בשנת 1955. סגן ד"ר אריה דורסט שביצע שחרור אויר מבית החזה לחייל שנתע קשה בשנת 1961. הראשון קיבל את עיטור העוז והשני את צל"ש האלוף.



ד"ר סגן משה אגמון

אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

מבצע יהונתן: אירוע פתיחת מעבר אויר בקנה

בחודש ספטמבר 1955 החליט צה"ל לבצע פעולת נגד לאחר התקפה של חיילי הלגיון הירדני על חיילי צה"ל שבמהלכה נרצחו שישה עתודאים שהיו סטודנטים לרפואה. היעד שנבחר היה משטרת א-רהווה ושם המבצע "יהונתן". במהלך הקרב נפצע אנושות מפקד סיירת הצנחנים מאיר הר ציון. הרופא שצורף לכח היה ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ) שסיים את לימודי הרפואה בצרפת ממנה עלה לארץ אך חודשים ספורים קודם לפעולה.

 

אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

אזור הפעולה מסומן בעיגול (המפה באדיבות אתר הצנחנים בעשור הראשון [1]

 

על האירוע העיד ד"ר סגן משה אגמון לכתב במחנה באוגוסט 2008 [2]

"קודם כל ירינו ירי רתק – ירי מהצד על מנת לתת ריכוך ראשוני. איך שנגמרה האש, הפלוגה בפיקודו של מאיר הר-ציון תקפה. אני הייתי במרחק 20 מטר מהכניסה והם היו כבר בפנים. תוך כמה דקות נשמעו צעקות: 'דוקטור, דוקטור'. לקחתי את התיק, מרסל הסמג"ד רץ אחריי, ומצאתי את הפצוע הראשון שוכב על האדמה עם הבטן פתוחה. בדקתי אותו, אבל החובשים היו מיומנים וחבשו אותו היטב. פתאום צעקו לי שיש עוד פצוע ליד השער.
"
רצתי פנימה עוד 30-20 מטר עד השער, שכבר היה פרוץ. התקרבתי, וראיתי חובש צעיר מנסה לחבוש לפצוע את הראש. שאלתי אותו אם הוא בטוח שהפציעה היא בראש, והוא ענה לי: 'לא יודע, ככה זה נראה. הדם באזור הראש'. פקדתי עליו לתת לי פנס. כל הניתוח בוצע לאורו של פנס כיס, כשהסיכון שהירדנים יראו אותו בחושך ויירו עלינו הוא גדול.
"
בכל אופן, הארתי עם הפנס וראיתי שהפצוע הוא מאיר הר-ציון, ושהצוואר שלו נפוח – סימן לדימום פנימי. זה חנק אותו. הוא השתנק ובקושי נשם. לא היה לו דופק, והוא איבד המון דם. הוא נכנס לשוק, להלם. ההלם הזה הציל אותי באותן הדקות בגלל שהוא לא דימם יותר, וזה גם מה שאפשר לי לנתח אותו. אמרתי לחובש לתת לי סכין. בזמן שעבדנו, זרקו רימונים מלמעלה, ונפל גשם של חתיכות אבנים. בכל פעם ששמעתי 'בום', התכופפתי לכיוון מאיר כדי להגן מפני זיהום. זאת לא הייתה סביבה סטרילית, אבל אין מה לעשות –  קודם כל חושבים על איך להציל חיים.
"
בצד אחד מישהו החזיק את הפנס, בצד השני החובש פתח את החבישה, ומיד החלטתי שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לאפשר למאיר לנשום. הייתה לי סכין אמתית לניתוח, ולא מה שסיפרו אחר-כך, שעשיתי את זה עם אצבעות, עם שיניים או אפילו עם קנה של עוזי. הכל שטויות, בתיק שלי היה סט שלם לניתוח כזה. "מצאתי עם האצבעות את הנקודה בצוואר, והרגשתי שהאזור נפוח. פתחתי את הצוואר עם הסכין והכנסתי לתוכו צינורית. לכל צינורית כזאת יש מוביל עם שפיץ בקצה, שדוקרים אתו את האזור הנפוח. דרך המוביל מעבירים את הצינורית, ולאחר מכן מוציאים אותו. כך עשיתי, והרגשתי שניתוח השדה הצליח. מאיר התחיל לנשום".

אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

בכניסה למשטרה, בסמוך אליה מצד שמאל נפגע מאיר הר ציון ונותח במקום (צילום: 202)

הניתוח שבשפה הרפואית נקרא פיום קנה (טרכיאוסטומיה) בוצע לראשונה במצרים העתיקה (3600 לפני הספירה) ומאז בוצע לאורך השנים בטכניקות שונות במסגרת הרפואה המודרנית. במלחמת קוריאה בוצע ניתוח מסוג זה כפעולת חרום רפואית צבאית ומאז קיים תיעוד על מקרים נוספים.

היות ואינני איש רפואה בקשתי הסבר מרופא לגבי ההליך,  ההליך שביצע ד"ר משה אגמון נקרא קוניוטומיה ולא טרכאוסטומיה. קוניוטומיה עושים בשטח וטרכאוסטומיה עושים בבית חולים בתנאים מבוקרים. ההבדל הוא המיקום של החדירה לקנה הנשימה. קוניוטומיה יותר קלה לביצוע אבל לטווח ארוך עדיפה טרכאוסטומיה. מה שד"ר אגמון עשה לומד בתיאוריה כל רופא אבל מעטים הרופאים שיוכלו לעשות את זה בפועל היות והם לא מתנסים בזה. הפעולה של ד"ר אגמון מרשימה בגלל תנאי החושך ובגלל הירי מסביב אבל בסך הכל הפעולה היא פשוטה מבחינה רפואית.

אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

מאיר הר ציון מובל לתחנת האיסוף הפיקודית (צילום: 202)

 

אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

מאיר הר ציון מאושפז בבית החולים תל השומר (צילום: 202)

ככל שהצלחתי לברר הניתוח שביצע ד"ר אגמון היה הראשון שבוצע בתנאי קרב בארץ. על פעולת ההצלה הזו קיבל ד"ר אגמון ציון לשבח של הרמטכ"ל שהומר בשנת 1973 לעיטור העוז. בכתב העיטור נכתב [3]:

ביום ה-11 בספטמבר 1956, בעת כיבוש יעד אויב, ביצע ד"ר סגן ד"ר משה אגמון ניתוח לפצוע אנוש תחת אש אויב, תוך גילוי אומץ לב. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי.

 

 

 


 

 

סגן ד"ר אריה דורסט

 

אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

 

שחרור אויר מבית החזה

שש שנים לאחר האירוע במשטרת א-רהווה, ב-6 בפברואר 1961 נקלע רופא צבאי, סגן ד"ר דורסט לאירוע מבצעי בו זחל"ם של כוחותינו הדרדר מגבעה בעת פעילות מבצעית וכמה מחייליו נפצעו. באירוע זה הגיע חייל למצב של כמעט מוות בגלל אי שחרור אוויר מבית החזה מה שמכונה בשפה רפואית "חזה אוויר".

 

לפני שנכנס לפרטי האירוע הרפואי מעט רקע.

בתחילת שנות השישים התנהלו חילופי אש בין כוחות צה"ל לסורים באזור הכנרת. הבסיס לרוב התקריות הייתה מלחמה על המים ומלחמה על שטחים מפורזים בין ישראל לסוריה. ברוב המקרים השטחים המפורזים היו בבעלות ישראל אבל הסורים לא קיבלו את מתווה הגבול וסדרת תקריות האש נועדו לקבוע עובדות בשטח. כך היה באזור היישוב תל קציר מזרחית לכנרת בחלקה הדרומי. תוואי השטח מבחינה טופוגרפית העניק שליטה כמעט מלאה של הסורים שהחזיקו את רמת הגולן ובפאתיה המערביים אל מול הישובים הישראלים ששכנו בצמוד לכנרת בשטח נחות. יתרון טופוגרפי זה נוצל ע"י הסורים ליזום תקריות אש רבות כאשר חלקן נועדו לקבוע עובדות ולמנוע מישראל לממש את בעלותה על שטחים אלה. ידועים התקריות בהם היו מעורבים טרקטורים ישראליים שנועדו לחרוש תלם ועוד תלם בשטח המפורז שהיה בבעלות ישראל ואת אש הסורים שנועדה למנוע חריש זה או עיבוד הקרקע לאותה מטרה.

 

אגדות רפואיות: קנה של עוזי וצינורית דלק, האחת אגדה והשנייה עובדה

גבעת השולחן מצפון מזרח ליישוב תל קציר במפה מהתקופה. מפת השולחן מתוך אתר גדוד 908 במלחמת ששת הימים [4]

 

 

תיאר את האירוע ד"ר דורסט ביולי 2010 בפני כתב במחנה [5]:

"עלינו על הג'יפ והגענו לאזור הגבעה. ה'שולחן' ניצב לפנינו. כבר היה קצת חשוך באותה שעה, ושמענו בבירור את הזחל"מים נוסעים לצד השני. הם לא נסעו במעלה הגבעה, אלא במורד שפונה לכיוון הסורי. פתאום נשמע רעש חזק, אבל לא של פצצות ולא של יריות. הבנו שמשהו חריג מתרחש שם. נשמעו צעקות אימים. התקרבנו למקום בדחיפות, ומה התברר? שבאחד הזחל"מים - שנסעו כמובן בלי אורות כדי שהסורים לא יבחינו בהם - הנהג איבד שליטה והרכב הידרדר והתהפך.

"הזחל"ם השני מיד נעצר, ואני והמ"פ הגענו בבהלה. רעש. חושך. לא רואים שום דבר. לפתע שמתי לב שבשטח מפוזרים 12-10 חיילים. מכיוון שזחל"ם הוא כלי רכב פתוח, כל החיילים נשפכו על הגבעה. הראשון שראיתי שם היה הקצין. הוא שכב מת".

אחרי שקבע את מותו של המ"מ, התפנה דורסט לעבור חייל–חייל ולהעניק להם טיפול מאולתר במקום. החיילים השתנקו מכאב, והחשכה ששררה הקשתה על הרופא הגדודי לאתר את מיקום הפציעות. "טיפלתי בפצוע שסבל משברים ברגליים, ולאחר מכן התחלתי לעבור בין החיילים", מספר דורסט. "לפתע נתקלתי בבחור שהפנים שלו התנפחו לגמרי. ראיתי שהוא נחנק. העיניים כמעט יצאו לו מהמקום והוא פיתח מה שנקרא 'חזה אוויר'. כלומר, השברים מהם סבל בצלעות פגעו בריאותיו, וכתוצאה מכך האוויר שהתנקז לחזה לא השתחרר.

"האוויר יצר לחץ גדול על איבריו הפנימיים. במקרה כזה, צריך למצוא בהקדם האפשרי דרך לשחרר אותו, כי כל נשימה גורמת ללחץ על הריאה. מכיוון שכל נשימה מכניסה יותר אוויר, הריאה הולכת ונלחצת, הלב מסתובב - והבן–אדם עלול למות. כדי למנוע זאת, יש לבצע חור בחזה, להחדיר לתוכו צינורית ולנקז את האוויר החוצה - כך שהלחץ הפנימי ישתחרר. אמנם לא מדובר באופרציה מסובכת, אבל זה רק בתנאי שיש לך ציוד מתאים - ולי לא היה שום דבר. חשבתי לעצמי: 'מה אני כבר יכול לעשות פה בשטח? הרי אני בבגדי א'. בכלל לא דמיינתי שאני בא לנתח, חשבתי שאני הולך לראות סרט'. לא ידעתי מה לעשות.

"היה שם בחור מאוד נחמד - החובש הפלוגתי. צעקתי לו: 'אני צריך לעשות חור כדי לשחרר את הלחץ. הבעיה היא שאין לי פה כלום'. העניין הוא שגם לו לא היה שום ציוד מקצועי, רק ציוד בסיסי של חובש. הוא חיפש ומצא פנס כיס ואולר גדול כזה, שקיבלנו מהוועד למען החייל. הוא נתן לי את שניהם ואמר: 'אולי תוכל לעשות עם זה משהו'.

"הארתי על הפצוע עם הפנס, ובאמצעות הסכין של האולר ניקבתי לו חור בחזה. אלא שכדי לנקז ממנו את האוויר, הייתי זקוק גם לצינורית. פתאום אחד החיילים בא אליי בריצה ונתן לי צינורית גומי - זו הייתה אחת מצינוריות הבנזין של הזחל"ם. בלי לשאול שאלות מיותרות, הכנסתי אותה דרך החור בחזה. לפתע נשמע רעש שסימן שכל הלחץ השתחרר. מצבו של החייל השתפר.

"בינתיים, הגיעו למקום קומנדקרים ואמבולנסים שהזעיק מפקד הפלוגה. כתוצאה מהרעש הגדול שנוצר, הסורים לא היו יכולים שלא לשים לב שמשהו קורה. הם זרקו כמה פצצות תאורה והתחילו לירות עלינו. החבר'ה מהזחל"ם השני השיבו אש, ואני בינתיים אספתי את הנפגעים והעברתי אותם לרכבי הפינוי.

"המצב היה כזה: המ"מ לא היה בין החיים, חייל אחד היה פצוע די קשה בבטן, אחר סבל משברים ברגליים ואליהם התווסף הפצוע שהכנסתי לו את הצינורית. החיילים פונו, ואני התלוויתי לחייל שסבל מ'חזה אוויר'. נכנסתי אתו ישר לחדר המיון, ותפסתי לשיחה את הכירורג התורן. ביחד החלפנו את הציוד המאולתר בציוד נורמלי, והכנסנו לפצוע צינור תקין. הוא ניצל, נשאר בחיים, ולימים אביו הזמין אותי להיות אורח הכבוד בסעודה מפוארת שנערכה לרגל סיום השיקום שלו.

על פעולתו מצילת החיים קיבל ד"ר סגן אריה דורסט את צל"ש האלוף. בכתב הצל"ש נכתב [6]:

בתאריך 6 בפברואר 1961 סגן ד"ר אריה דורסט הוזעק לטפל במספר חיילים אשר נפגעו קשה בתאונת דרכים. אחד הפצועים החל להיחנק כתוצאה מהפציעה, צווארו התנפח מאוד מהאוויר שהצטבר ברקמות הצוואר והפנים. למרות שהרופא היה ללא מכשירים, ביצע בעזרת אולר רגיל ובתאורת פנס כיס ניתוח במקום התאונה בחלק הקדמי של הצוואר ועל ידי זה הציל את חייו של הפצוע. על מעשהו זה קיבל את צל"ש אלוף הפיקוד מאיר זורע, אלוף, אלוף פיקוד הצפון, 12 בפברואר 1961.

 

גם כאן בקשתי הסבר רפואי מרופא: הפעולה שביצע ד"ר דורסט "ניקוז פנאומוטורקס", מאוד פשוטה טכנית ועושים אותה הרבה (לא במצבי לחץ אלא במחלקה כשצריך). מה שמרשים בפעולה זו העדר ציוד רפואי תקני והאלתור שהפעיל הרופא.

סיפורו של ד"ר דורסט נותר עלום במשך שנים עד שחשפתי אותו לפני כשבע שנים במהלך מחקר הצל"שים והעיטורים שאני מקיים כבר עשור ויותר. נתקלתי בסיפור באחד מהתיקים המצהיבים בארכיון צה"ל שכללו תיעוד של המקרה. לאחר מכן שלחתי כתב של עיתון במחנה שאתו קיימתי שיתוף פעולה בנושא והכתבה התפרסמה.

לימים ד"ר דורסט הפך לכירורג מפורסם ומנהל המחלקה הכירורגית בבית חולים הדסה עין כרם.

מעט על התנהגותו בשגרה של פרופ' דורסט למדתי באופן מקרי באחד מעלוני השבת המצויים בבתי כנסת רבים בארץ. בעלון של חב"ד מצאתי את הסיפור הבא בקיצור המתבקש[7]:

הבשורה המרה נחתה על משפחת שפיצר כרעם ביום בהיר. 'מלנומה ממאירה' – זו הייתה אבחנת הרופאים. המחלה הארורה אובחנה אצל בתם, בת תשע-עשרה בלבד. הגרורות כבר התפשטו לבלוטות הלימפה. תחזיות הרופאים לא היו אופטימיות, בלשון המעטה. ההורים התהלכו כמי שחרב עליהם עולמם. הם היו אובדי עצות. בימים הבאים נפוצה הידיעה המרה במעגל המשפחתי הקרוב, ומשם לידידי המשפחה ומכריה.

חבר משפחה הציע לו לנסוע לרבי בניו יורק ולקבל עצתו וברכתו.

בהגיעו לחדר ההמתנה, בשעה אחת אחרי חצות, מצא הרב שפיצר את החדר הומה ממתינים. כולם התכוננו חודשים רבים לרגע הגדול. לא חלף זמן רב והרב שפיצר נקרא פנימה. כאשר דרכו רגליו על מפתן חדרו של הרבי, חש תחושה שמעולם לא חווה. הטוהר והקדושה שקרנו מהרבי אפפו אותו. הוא התקשה לפצות את פיו. הרבי התעניין במבוקשו. הרב שפיצר התכוון להניח לפני הרבי את תיק המסמכים הרפואיים, אולם הרבי דחה זאת. "אין צורך", אמר.

"סע בחזרה לארץ הקודש. עליכם לפנות אל פרופסור אריה דורסט (אז מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים) ואִמרו לו ששלחתי אתכם אליו".

בבית החולים הדסה נפגשה המשפחה עם פרופ' דורסט

"אנסה לנתח אותה וה' יעזור!", אמר לאחר שעיין ממושכות בתיקה הרפואי. ביום רביעי באותו שבוע ביצע הפרופסור את הניתוח. כנגד כל הסיכויים, ומול עיניהם המשתוממות של הצוות הרפואי ובני המשפחה, התרפאה החולה לגמרי. בחלוף הזמן אף נישאה וילדה ילדים בריאים!

השנים חלפו. הרב שפיצר נזדמן ל'ניחום אבלים', ושם פגש פתאום את הפרופסור דורסט. כשהציג את עצמו לפניו עלתה ארשת של התרגשות על פני הפרופסור, והוא הוסיף את חלקו בסיפור: "אני זוכר שביצעתי את הניתוח, ובמהלכו הצלחתי לסלק את הבלוטות הנגועות. עם זה עליי להודות שהייתי פסימי למדיי. המחלה התגלתה בשלב מאוחר מאוד, ובמצב הזה היא כבר חודרת למחזור הדם ושולחת תאים ממאירים שמתפרצים בכל הגוף.

"זו הסיבה שהרופא המטפל סירב לנתח את הנערה, מפני שביצוע הליך כזה, כאשר סיכויי הריפוי אפסיים, אינו עולה בקנה אחד עם האתיקה הרפואית. הסכמתי לבצע את הניתוח רק לנוכח בקשת הרבי, שאת שמו שמעתי. אבל העובדה שהניתוח הצליח והנערה נרפאה לגמרי – זה נס. כמה מחבריי הרופאים אינם אוהבים לשמוע זאת, אבל אני מאמין בכוח עליון. כאן ראיתי ממש נס משמים", חתם הפרופסור דורסט את דבריו.

 

 

בשנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים קיבלו כעשרה אנשי רפואה צל"שים חלקם רופאים וחלקם חובשים. יש לציין שהיקף אנשי הרפואה שקיבלו עיטורים וצל"שים בשנים האחרונות גדל מאוד, במלחמת לבנון השנייה לבדה, קיבלו עשרה רופאים עיטורים וצל"שים. אין ספק שצה"ל מוקיר את פעולתם של אנשי רפואה תחת אש ומעניק להם ציונים לשבח ועיטורים על חלקם המכריע בהצלת חיי לוחמים שנפגעו.

 

 



[2] טל זגרבה, "סיפרו שעשיתי את הניתוח עם השיניים, אפילו עם קנה של עוזי", בתוך: במחנה, 14 באוגוסט 2008, תל אביב, עמוד 54-55.

http://www.gvura.org/a239627-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95-%D7%A2%D7%9D-%D7%A7%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99

[3] אתר הגבורה, www.gvura.org

[5] טל זגרבה, "לא דמיינתי שאני בא לנתח. חשבתי שאני הולך לראות סרט", בתוך: במחנה, 23 ביולי 2010 , תל אביב: ע' 26-27..

http://www.gvura.org/a343892-%D7%9C%D7%90-%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%90-%D7%9C%D7%A0%D7%AA%D7%97-%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9A-%D7%9C%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%A8%D7%98

[6] אתר הגבורה, www.gvura.org

[7] "כנגד כל הסיכויים", עלון חב"ד, אפריל 2017. http://www.gvura.org/a346091-%D7%9B%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%94



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה