נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

אייל לוי אתר הגבורה: סופשבוע מעריב, 3 ביולי 2018
נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה




ב-21 ביולי 1969 היה ניל ארמסטרונג, מפקד אפולו 11, לאדם הראשון שדרך על הירח, כשהוא משחרר את המשפט הנצחי “זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". כל העולם נשא עיניו לשמיים, נדהם והתרגש מהחדשות המרעישות. בכותרת נוספת בעיתונים בארץ דווח גם שכוחות מיוחדים של צה"ל פשטו על האי גרין, יעד מצרי מבוצר בצפון מפרץ סיני. שישה הרוגים היו לכוחותינו ופצועים רבים. 

לא היה מדובר אומנם באירוע בסדר גודל של אדם על הירח, אבל לפני כ־20 שנה התפרסם בארצות הברית ספר על פשיטות מפורסמות ב–400 השנים האחרונות, והפשיטה על האי גרין הייתה המבצע הישראלי היחיד מבין 19 הפעולות שהופיעו שם.

אל"ם במיל' דב בר חי כיום ברמת גן. את הים הוא רואה מרחוק, ממרומי המגדל שבו הוא מתגורר. כעת הוא מקדיש את רוב זמנו לנכדיו. לפני 49 שנים, כשארמסטרונג פגש את הירח, הוא היה סרן צעיר בשייטת 13 שפיקד על הכוח הפושט באי גרין.

“זה לא היה ירי צלפים על הגדר ברצועת עזה", הוא אמר כשנפגשנו. “אלה היו קרבות פנים אל פנים משניים–שלושה מטרים. כל לוחם הלך עם 15 מחסניות, בלי סיוע מאחור. אי אפשר לבקש עזרה ארטילרית או אווירית. אתה לבד, יודע שזה אתה או הם. ככל שתלחץ הם ילחצו אותך, לא ירימו ידיים. האי גרין הוא לדעתי הנדבך העיקרי שעליו בנויה השייטת, גולת הכותרת".

השייטת הייתה באותן שנים יחידה קטנה. סדר גודל של כ–40 לוחמים. זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, אבל האופוריה ששררה בצה"ל לא הגיעה ליחידה המובחרת. “פעולת השייטת הייתה בנויה על גורם ההפתעה, היא זו שפתחה במלחמות", הסביר בר.

נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

דב בר. צילום: יוסי אלוני

“בששת הימים חיל האוויר היה זה שפתח והגיע לתוצאות שפתרו את הבעיה, כמעט גרמו לשייטת להיות מיותרת. היחידה סחבה מטען כבד מאותה מלחמה. היא לא מימשה את הפוטנציאל. מתוך חמישה מבצעים שתוכננו, שלושה לא מומשו. לוח זמנים, קושי בזיהוי, אנשים שהסתובבו והקשו על הפעולה. זה נשאר בראש. עברת הכשרה של שנתיים וכשהגיע הזמן אתה לא מבצע? היו תחקירים, עלו שאלות, הופנתה אצבע מאשימה. כשנכנסנו למלחמת ההתשה המצב השתנה. הגבולות הימיים גדלו פי שבעה. פתאום יש תעלת סואץ, מפרץ אילת, נהר הירדן, לבנון. השייטת באה לידי ביטוי. מיקשנו את התעלה, מיקשנו מוצבים, אבל זה עדיין לא היה היי–לייט. זו הייתה עקיצת יתוש, לא משהו מכריע".

לשייטת אורגן מבצע משולב של ים ויבשה ב–20 ביוני 1969 בחצי האי עדבייה שמצפון למפרץ סואץ. “מי שאכלס את המקום היה משמר החופים", דב צינן את סיפורי הגבורה. “הגענו לשם, כוח של מחלקה, בעזרת סירות גומי. מבצע קל. תפסנו אותם במיטות, לא ערניים, היו שם הרבה נערים. זו הייתה פעולה באיזי, אבל היא גילמה את הפוטנציאל שיש ביחידה. הנה, אפשר להגיע בהפתעה למקומות שלא חושבים עליהם".

המידע החסר

זו הייתה תקופה קשה. מלחמת ההתשה גבתה הרוגים רבים. “היו נפגעים לאורך התעלה", מספר בר. “זה היה מופיע חדשות לבקרים. הרוג פה, הרוג שם, נכנס לתודעה כמו טרור העפיפונים היום".

התפתח קרב אגרוף מתיש. אלה מכניסים מכה ואנחנו מחזירים, או להפך. “רפול, שהיה הקצח"ר, החליט שהוא רוצה לפגוע פיזית בחיילים מצרים איכותיים", בר נזכר. “לא ירי מרחוק, לא חיל האוויר, הוא רצה פנים אל פנים, לפגוע בקומנדו המצרי. התכנון הראשוני היה מחנה קצינים גדול באגם המר. מבצע של חטיבה 35, כששייטת 13 מובילה, אבל בגלל חוסר במודיעין החליטו לרדת מהרעיון".

רפאל איתן ומפקד השייטת דאז, זאב אלמוג, בחרו להתמקד באי גרין, מתחם ימי מבוצר שהוקם על ידי הבריטים על שן סלע בקצה הדרומי של תעלת סואץ כחלק ממערך ההגנה על התעלה במלחמת העולם השנייה. המצרים היו יורשיו של השטח, שאורכו 145 מטר, רוחבו 68 מטר, ובו כ–70 אנשי קומנדו, מצוידים בתותחי נ"מ ומקלעים.

נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

מפה של האי גרין. צילום: דובר צה"ל

בר לא היה אמור לפקד על החלק המבצעי של הפעולה. הוא שימש אז כמ"מ מפקד בית הספר להדרכה ביחידה, אבל משום שהתעוררו בעיות עם המפקד המיועד הוא הוקפץ. “נערך סיור מוקדם לפעולה בעזרת צוללות ננס שלא הייתי נוכח בו", דב מספר. “רק אחרי המבצע התברר שהיה חסר לי מידע רב על האי ובאיזשהו מקום זה פגם בביצוע".

דב החל באימונים עם חייליו לקראת הפשיטה: “היו תרגילי מודל של השייטת על החוף שלא ממש עזרו, כי היה במבצע אלמנט של טיפוס. עברנו להתאמן על מבנה המשטרה בגשר, על הירדן. היו לנו תקריות אש עם הירדנים שחשבו שאנחנו מתכוונים להיכנס לשטחם. אחר כך התעוררה בעיה נוספת, איך נגיע לאי בהסתר? בהתחלה חשבנו שבעזרת צוללות ננס שיגררו אחריהן צוללים. הבעיה הייתה בשמירת מבנה מתחת למים והגעה בו–זמנית. היה ברור שבאיזשהו שלב נצטרך לעבור לצלילה רגילה. תוכנן שזה יתבצע בעזרת חבל שאליו יהיו מחוברים 20 צוללים, דבר שלא נוסה בשום צבא בעולם, לא לפני ולא אחרי".

מהר מאוד הבינו המתכננים שאנשי השייטת לבדם לא יספיקו לביצוע התקיפה. אל הפעולה הצטרפו לוחמי סיירת מטכ"ל. “מה שבלט היה השילוב הלוקה בחסר בין היחידות", בר נזכר. “הכל היה מעורב שם, גם אגו. קיבלנו קבוצה שהתברר שרובה מורכבת מחבר'ה ללא ניסיון, ואילו אנחנו, בשייטת, היינו מנוסים ומגובשים".

כוח קטן של השייטת אמור היה להגיע למצוף בצד הדרומי של האי ולמשוך תשומת לב בעזרת ירי מקלעים ואר–פי–ג'י. באותו זמן הכוח הגדול, בפיקוד סרן בר וסגנו עמי אילון, נדרש להגיע מהצד הצפוני של האי, להשתלט על גג מבנה ולסמן לכוח מסיירת מטכ"ל להגיע עם סירות ולטהר את המקום.

“הייתה בעיה של מודיעין", בר משחזר. “צילומי האוויר הראו את הנעשה על הגג, אבל לא ידענו מה יש מתחת. לא היה איזה שטינקר שייתן דיווח. ידענו שהאי מושפע מגאות ושפל, שהוא מוקף גדרות תיל, והיה חשש ממוקשים. היינו צריכים להחליט מאיזה כיוון נוכל לחדור. רפול היה חזק בעניינים, ממש הוביל ופיקח. מהפתח הדרומי של התעלה ביצענו תצפיות. באחת מהן הבחנו שהמצרים זורקים מטענים למים על מנת לדוג ואחר כך יורדים דרך פתח צר כדי לאסוף את הדגים. הבנו שזה הקטע הלא ממוקש. אם לא נצליח לפרוץ את הגדר, או שלא נמצא פרצה, ניכנס משם. זה היה בזכות התצפיות של רפול".

נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

רפאל איתן. צילום: יעקב סער, לע''מ

רק שרפול היה קשוח ועקשן. “הרבה ויכוחים היו לנו איתו", בר צחק כשנזכר. “לא אדם קל. לדוגמה, הוא ביקש שלא נירה בפעולה כדורים נותבים, כדי שלא יידעו מהיכן מגיע הירי. ענינו שאנחנו נכנסים לחדרים חשוכים והנותב, כשהוא נתקע בקיר, ממשיך לזהור כשלוש שניות. לא היו אמצעי ראיית לילה, כמו היום. רפול כפה עלינו לפעול כפי שרצה, אבל בכל זאת הכנסנו נותבים למחסניות, כי הוא לא בדק לכל אחד". 

ממש לפני היציאה נערך התדריך הסופי בהשתתפות הרמטכ"ל חיים בר־לב. לא מעט אנשים שהיו בחדר לא אהבו את הדברים שאמר מפקד הצבא. “הוא השמיע דברים שגרמו לזעזוע בכוח", כתב האלוף במיל' זאב אלמוג, מי שפיקד אז על השייטת, בספרו “עטלפים בים האדום". “לדבריו, אם הלוחמים יחושו התנגדות חזקה מדי של המצרים, עליהם לסגת ו'עשר אבידות ייחשבו ככישלון של המבצע'. לא היה זה נכון לגלגל את ההחלטה על הנסיגה לכתפי הדרג המבצע, שחייב לדבוק במשימתו ללא סייג ואין בסמכותו להחליט על נסיגה. רק דרג ממונה מוסמך לכך, ועליו רובצת האחריות האופרטיבית והמוסרית להחליט מראש אם ביצוע המשימה מוצדק ואם להערכתו הכוח מסוגל לבצעו ובאיזה מחיר. חמורים אף יותר היו דברי בר־לב באשר למספר האבידות, שעל פי מספרן יישקל כישלון המבצע או הצלחתו".

בר נזכר באותו תדרוך במעומעם. “אישית, לא הייתי מאופס", הוא הודה. “כמי שמוביל את הכוח הרגשתי את האחריות הגדולה על הכתפיים. הייתי מוטרד אבל פתאום דיברו על סרגל הרוגים. פעם ראשונה שנתקלתי בתדריך שאומרים בו שאם יהיה מספר כזה של אבידות אז הפעולה מוצלחת, ואם יותר היא תוגדר ככישלון. הייתי מרוכז במבצע, אבל רעשי הרקע לא היו נעימים. דיברו עליהם אחר כך".

פטנט האצבעות

מבצעי הפעולה יצאו בסירות גומי מראס סודר שעל חוף מפרץ סואץ. “בגלל חוסר האמון בסיירת הצטיידנו בהמון ציוד", בר נזכר. “לוחמי מטכ"ל היו צריכים להביא לנו תחמושת בסירות הגל השני של התקיפה, על מנת להקל עלינו בצלילה, שלא נסחב יותר מדי, אבל לא סמכנו על זה. כל לוחם יצא עם 17–15 מחסניות של קלצ'ניקוב, רימוני הלם, רימוני עשן, מגזרי תיל. הציוד הגיע למשקל של 37–30 ק"ג, ומי שמבין בצלילות יודע שזו כמות גדולה".

נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

האי גרין. צילום: חיל האוויר הישראלי

הסירות היו אמורות להוביל את אנשי השייטת למקום שנמצא במרחק מה מהאי ומשם הם ימשיכו בשחייה ובצלילה. “האמצעים ב–1969 היו די פרימיטיביים", בר מספר. “לא היה ג'י–פי–אס ולא היה מכ"ם בסירות. הסתמכנו על הניסיון שלנו לאמוד מרחקים. מי שלקח על עצמו את הניווט היה רפול. הוא המציא פטנט - לאמוד מרחק עם האצבעות. אם רואים אובייקט בגודל מסוים, סימן שנמצאים ק"מ ממנו. אתה יכול לטעות, אבל זה רפול. הוא אמר ‘פה יורדים', אז שם ירדו. תבין, מדברים על 20 צוללנים ויש בעיה של התארגנות. צריך לאזן את עצמך, לאפס משקל, כל אחד צריך למצוא את עצמו. יש מוביל וכולם אחריו. הפקודות עוברות מתחת למים בסימנים מוסכמים, ומהראשון ועד האחרון לוקח זמן. פה הניסיון מדבר".

לוח הזמנים היה מדוד: ההפלגה נמשכה משמונה בערב ועד תשע, הכניסה למים בעשר ורבע, פריצת הגדר תוכננה ל–00:30. המועד האחרון לביצוע, במקרה של תקלה: 01:30.

“היינו רגילים לשחיות ארוכות", מספר בר. “חצינו כבר את מפרץ חיפה, קפצנו שם משובר הגלים לכיוון עכו, בערך מרחק של 14 ק"מ. זה לא בשמיים אבל נמשך הרבה זמן. כמו גלויה, אתה רואה את עכו מרחוק והיא לא מתקרבת. ככה זה היה עם האי גרין. לא מתקרב. התחילו להיווצר לחצים, הרי יש שעה לביצוע ואין לך עם מי להתייעץ. אמרתי לעצמי שאולי הרוח חזקה ומשום שאנחנו שוחים עם חגורות הצלה מנופחות, הן כמו מפרש - הרוח לוקחת אותן לאן שהיא רוצה. החלטתי שנעבור לצלילה. אני מוביל.

בפועל רק המוביל יכול להוציא ראש החוצה, לתצפת ולתקן באופן יחסי לנקודה שהוא רוצה להגיע אליה. יצאתי לתצפית, ראיתי שהאי לא מתקרב ולא הבנתי למה. אני מסתכל בשעון, רואה שמתקרב הזמן האחרון לביצוע, וזה מגביר את המתח. לפתע הבנתי שאלה הזרמים. זה חלק מהדברים שלמדו בסיור המוקדם למבצע ולא העבירו אלי. הייתי ימאי עוד לפני שהגעתי לשייטת, והעסק הזה לא עלה לי בראש. ידעתי על גאות ושפל, על זרמים כאלה ואחרים, אבל לא תיארתי לעצמי שהזרם עד כדי כך יאט אותנו עד שלא נעמוד בזמנים".

נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

שער מעריב מיום המבצע

חששת שתפספסו?
“העליתי אנשים אל פני המים והתפרצתי. מי שהיה בקרבתי חטף סטירה. אמרתי: ‘אתם לא משקיעים מספיק, בקצב הזה לא נגיע'. רציתי שיתעוררו, קיללתי אותם. כשאתה צולל, אף אחד לא עוזר. אין קשר מתחת למים, אתה מקבל החלטות לבד. ובשייטת לכל אחד יש מה להגיד. היו כאלה שאמרו: ‘בואו נחזור ונבצע למחרת'. ביקשו תנאי מעבדה, שהים יהיה כזה והשעה תהיה נוחה. קיבלתי החלטה שאני הולך עד הסוף. לא בגלל אומץ אלא בשל הלחץ החברתי. לא לעמוד אחר כך מול אנשים ולהסביר למה לא ביצעתי. החלטתי שאני לא עובר שוב את מה שעברנו בששת הימים. שחינו עד שראינו את הבהובי הסיגריות של הפטרולים על המדרכות באי. אם הייתי מחליט שחוזרים, המבצע היה מבוטל. יותר מזה, בחפ"ק ישבו רפול ואלמוג, שראו שאנחנו לא עומדים בלוח הזמנים וקראו לי לחזור. אבל כל זמן שבסיס האנטנה מתחת למים אי אפשר היה לדבר איתי. הייתה טענה שסגרתי את מכשיר הקשר, סיפורי אלף לילה ולילה. האמת היא שהמכשיר שלי לא עבד".

בשתיים וחצי לפנות בוקר, שעה אחרי המועד האחרון לביצוע הפעולה, כוח השייטת עלה על האי. זו כבר לא הייתה גאות, כמו שהם רצו, אלא שפל שחשף אותם. למזלם, האי גרין היה קרוב למאגר נפט שגרם למים לידו ולבוץ בסביבתו להיות שחורים, מה שסייע ללוחמים להסוות את עצמם.

לא עבר זמן רב עד שנפתחה אש. הרוגים, פצועים. “תפסנו את הגג וקראנו לסירות הגומי של סיירת מטכ"ל להגיע", בר נזכר. “הן לא באו. התברר שהן הסתבכו עם החבלים, קשרו סירה לסירה והתמהמהו. לקח זמן ופה קיבלתי החלטה חשובה שנייה - משתלטים על הגג לבד, לא מחכים לסיירת וליתר הכוח. צריך לנצל הצלחה.

ברגע שאעשה הפסקה, המצרים יאתרו אותנו ויתחילו ללחוץ. נפתחה אש תופת. היו שם מקלעים בעלי קצב אש רצחני, והכל היה מואר. היית צריך לזחול על הגג. אם היית מתרומם, היית חוטף. כשאחד מאנשי סיירת מטכ"ל הצטרף וכרע ברך כדי לקבל הסבר מהיכן מקורות הירי, הוא ספג כדור במצח. הגיעו אלמוג ומנחם דיגלי, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל. דיגלי הוציא מגפון וצעק למצרים שכדאי להם להיכנע. הוא חטף צרור והבין שעם המגפון כבר לא יכבוש את האי".

נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

חיילים נושאים ציוד בעת הפשיטה על האי גרין. צילום: אוסף ארכיון צה''ל ומערכת הביטחון

המעיים בחוץ

שישה הרוגים היו כאמור לכוחותינו במבצע: שלושה מהשייטת, שלושה מסיירת מטכ"ל. מתוך 20 לוחמי השייטת רק חמישה יצאו ללא פגע, ביניהם בר. “כשאני מדבר על פציעות באי גרין, אני מתכוון למעיים בחוץ", בר אומר. “פצועים עברו לידי ואמרו: ‘אנחנו מתפנים'. לא ביקשו שיפנו אותם. לאלה שלא נפגעו היה הרבה מזל".

כשהמצרים החלו לטווח את האי בארטילריה כבדה, רפול הורה לסגת לפני שהפגזים ישיגו את הכוח. “פגז נפל למים והנד שלו הגיע לגובה של עשרה מטרים", בר מספר. “המצרים לא האמינו שמישהו מהחיילים שלהם נשאר בחיים, אז הם ירו. ירדנו לסירות עם פצועים והרוגים. במקרה, ממש לפני שעזבנו, עשינו סיור וגילינו שני לוחמים הרוגים. שלחו סירת גומי שתאסוף אותם. היה מזל, כי היינו עלולים לעזוב ולהשאיר אותם שם. אחת הסירות נפגעה מרסיס, התפנצ'רה, ושישה אנשים נשארו במים. הגעתי לחוף והדבר הראשון שאלמוג, מפקד השייטת, אמר היה: ‘למה פעלת אחרי זמן אחרון?'. הסתכלתי עליו ולא ידעתי על מה הוא מדבר. לא הבנתי מה רוצים, שלא אלחם?".

בין אלמוג לבר זרם דם רע עוד מששת הימים בגלל אחד המבצעים. המאבק נמשך גם שנים אחר כך, כשהשניים התקדמו בדרגות הקצונה בחיל הים. בספרו “עטלפים בים האדום" כתב אלמוג: “מתוך חומר התחקירים שבדקתי, לא נמצאה לי התשובה לשאלה מדוע לא דיווח דב על חיתוך הגדר. האם הדבר נבע משכחה בלחץ הנסיבות? האם חשש שיחזירו את הכוח משום שעבר את הזמן האחרון לפריצה? או אולי לא רצה לדבר במכשיר מתחת לאפם של השומרים? מה שברור הוא שדב לא ניסה להפעיל את מכשיר הקשר ולא ענה בו קודם עלייתו על גג המבצר".

בר שומר עד היום מרחק מהאלוף במיל' אלמוג. “בן אדם חוזר אחרי קרב עקוב מדם והוא מדבר איתי על מכשיר קשר?", הוא כעס. “אני לא מזלזל במה שאלמוג עשה למען השייטת, אבל ההערכה שלי אליו נפגעה. הוא לא העריך אותי כמו שחשבתי שצריך. אחרי האי גרין אמרו לו: ‘יש לדב חלק גדול במבצע, צריך לקדם את הבחור לדרגת רס"ן'. זאב אמר: ‘במחזור הזה כולם יעלו ביחד דרגה, אין קיצורי דרך'. המאבק שלנו היה גלוי, כל חיל הים ידע עליו. ומה שהכי שיגע אותנו זה שבספריו כתוב ‘אני עשיתי'. יש בשייטת בן אדם אחד? איפה הקבוצה?".

אותו מפגש על החוף, בתום המבצע, לא נמשך זמן רב. בר עלה על אחד ממסוקי החילוץ שיצאו ללב ים לאסוף את הלוחמים שהסירה שלהם נפגעה. הוא לא שוכח לתת קרדיט לטייסים שפעלו תחת הפגזות כבדות. בר היה בין ארבעה לוחמים שקיבלו את עיטור המופת על השתתפותם בלחימה. עמי אילון, שנפצע באורח קשה, זכה בעיטור הגבורה, וגיל לביא בעיטור העוז. “צל"שים זה עניין של פוליטיקה", בר מיד הודיע. “יש כאלה שלא היו צריכים לקבל, ויש כאלה שכן היו צריכים. החבר'ה נלחמו כאריות. היום בטח היו עושים מהקרב רעש, אבל השייטת היא כזו. בוא נשמור על צניעות, שהשתן לא יעלה לראש. אני שומע שזה קורה גם היום, ואני אוהב את זה. כל מה שאני רציתי זה שיעזבו אותי בשקט. לא אהבתי את ההילה שניסו להדביק לנו. מבחינתי היה ונגמר".

בר יודע שהיום מבצע עם תוצאות כל כך קשות, תקשורת חוקרת וביקורת נוקבת לא היה עובר בשקט. הרי את רוב העבודה יכלו לעשות בזמנו מטוסי חיל האוויר ובכך לא לסכן את הלוחמים.

“שילמנו מחיר יקר, אבל המוטיב של רפול היה לפגוע בקומנדו פיזית", בר משוכנע. “הוא לא רצה הפצצות מהאוויר ולא מיקוש, הוא רצה להרוג אותם. מי שהכיר אותו ידע שזה הקו. מכים בנו? אנחנו נכה בהם מכה כואבת. השיקולים במלחמה הם שונים. זו הייתה תקופה שכתשו אותנו ואנחנו כתשנו אותם. המבצע לא שינה את פני המערכה. אולי הפחית את הפעילות של המצרים. הם כבר לא היו כל כך נועזים כמו בימים שבהם עברו את התעלה ותקפו מוצבים. אפשר היה לחיות גם בלעדיו".

נגד הזרם: מפקד הפשיטה של השייטת על האי גרין חוזר אל הדרמה הגדולה

סרן עמי איילון מהקומנדו הימי מקבל את אות הגבורה על חלקו במבצע כיבוש האי גרין. צילום: משה מילנר, לע"מ

בלי מילים

בר עזב את השייטת ב–1972, אחרי שכסגן מפקד היחידה לא קודם להיות מפקדה. הוא היה פגוע במשך תקופת מה, בכל זאת השייטת הייתה בשבילו מפעל חיים. אחרי שכנועים ארוכים התרצה, עבר תפקידים בחיל הים והשתחרר אחרי ששימש כמפקד המכללה הבין–זרועית לפיקוד ולמטה.

“אחרי שהשתחררתי, ינוש (אביגדור בן גל - א"ל) שאל אם אני מוכן להצטרף אליו כדי להקים מסגרות מיוחדות", בר מספר. “הייתה קבוצת קצינים בכירים שעסקה בנשק והדרכה בכל העולם. הסתובבנו עד שיום אחד אמרתי שמספיק, אני לא יודע מי מחר יתקע לי כדור בגב. אתה מאמן מסוממים מדרום אמריקה ולא יודע מה יקרה. אהבתי, היה אדרנלין. קרבות מגע, התמודדות. אהבתי את זה כמו בשייטת, שהייתה בשבילי הכל. לא גידלתי את ילדי ואז הגעתי לגיל שבו התפכחתי. היום אני משקיע הכל בנכדים. משקיע בהם את מה שלא השקעתי בילדים שלי".

אתה רגוע, שקט?
"נפגשתי לפני שנה עם פסיכולוגית בשיחת חברה, והיא אמרה שאין מישהו שלא נפגע בנפש. זה לפעמים מתעורר אחרי שנה, שנתיים, לפעמים אחרי 20. אמרה: ‘בצורה שהתנהלתם, כולכם פגועים בצורה כזו או אחרת'. אמרתי לה: ‘אני לא. אהבתי את זה, האדרנלין תפס חלק חשוב בעניין'. הייתי צעיר, והיום ממרחק של זמן אני יכול להגיד שזה היה קצת דפוק".

לא נשארו לך סיוטים?
“יש לי חבר טוב. אחרי השחרור הוא למד לבגרות ובא לגור אצלי. השתתף אחרי האי גרין במבצע הטבעת ספינות שבו נהרגו חבר'ה שלנו. הוא היה בחילוץ עם המסוק. כל גווייה חיבק והעלה מהמים. הוא היה צועק בלילות: ‘תפוס אותו'. זה השפיע עליו, וזה כנראה השפיע גם עלי. במשך שנים התעלמתי ולפני חמש שנים התחלתי לדבר על זה. בן אדם לא נולד בשביל לחיות מתחת למים. זה מעבר מעולם רועש לעולם שקט שבו אף אחד לא יכול לעזור לך, אתה לבד".

איך התמודדת עם מותם של חברים?
“אם הייתי צריך לבקר כל משפחה של מכרי שנהרגו, כל השנה הייתי צריך להסתובב בבתי קברות. זה לא אני. חוץ מזה, אני לא יודע מה להגיד למשפחות. אני משתתף בצערן, אלה היו חברים. אז אחרי שנגמרו הלוויה והשבעה ואחרי שהלכנו שנה ועוד שנה, קיבלתי החלטה שאני לבתי קברות יותר לא הולך. מקדיש יום בשנה לכולם, יום הזיכרון, וזז הצדה. אני לא שלם עם עצמי לגמרי, אבל זו ההחלטה שקיבלתי. לא יודע לנמק, אבל מה שעשיתי אז היה טוב ונגמר. אני לא חי את העבר, לא מספר סיפורים, יש לי את החיים שלי".

בר זוכר פרטים רבים מאותה תקופה. חברים, מבצעים. אפשר לשבת איתו יום שלם והוא לא ישעמם. אבל בגילו הוא כבר הבין שלא הכל מסתכם בתהילת גיבורים ובאלבומי ניצחון. “לא כל מבצע צבאי משנה סדרי עולם", הוא אמר. “שלא תחשוב שהכל זה עניין של גלורי וכבוד. היה מבצע שבסוף לא ביצעתי. שלא כמו באי גרין, שסיכויי ההצלחה שלו היו 50-50, שם זה היה 100% כישלון. להוביל חבר'ה כצאן לטבח. ומה אמרו לי לפני? ‘צא, כל עם ישראל מאחוריך'. כשהסתכלתי לאחור לא הבנתי על איזה עם מדברים. לא היה שם כלום". 

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה