בעקבות האגדה: חייו ודעיכתו של מאיר הר ציון, גדול לוחמי צה"ל

"אבא לא היה אדם קל" אומר משה, בנו של מאיר הר־ציון. “מאוד ענייני, מאוד מכוון מטרה. המשק היה העדיפות העליונה, לפעמים לפני הילדים ואמא". 
לא חיבק?
“אבא התחבק בעיקר עם הטומיגן". 

ישראל של שנות ה־50 חיבקה את מאיר הר־ציון. מדינה שלא ידעה לאיית “מיתוס" אימצה את סמל היהודי החדש. את רוח הרפאים הלילית שהלמה במסתננים רוצחי אמהות על ילדיהן. מאיר הר־ציון היה גיבור פעולות התגמול, מפקדה הראשון של סיירת צנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל. “הלוחם היהודי הגדול ביותר מאז בר כוכבא", הגדיר אותו הרמטכ"ל דאז, משה דיין. גם הביקורת שספג, בעיקר על פעולת הנקם בבדואים חפים מפשע לאחר רצח אחותו שושנה, לא הצליחה לסדוק את האגדה. “היעלה על הדעת כי הצבא יסתייע אי־פעם באנשים שכאלה שביצעו פשע נגד המדינה?", שאל רטורית משה שרת, שר החוץ וראש הממשלה השני של ישראל. 

מותו של הר־ציון לפני חמש שנים השיב אותו אל הלב הישראלי. במעמד נשיא המדינה וראש הממשלה הוא נקבר באחוזת שושנה, על שם אחותו שנרצחה. אלפים גדשו את אוהל השבעה. עמותה להנצחת פועלו ערוכה מאז לקלוט את הערצת חיילים, תלמידי מכינות ותיכונים שעולים להר להתפתל בשבילי מורשתו של מאיר הר־ציון (ראו מסגרת).

אל אחוזת שושנה אשר על כוכב הרוח (כאוכב אל־הווא) מתפתלים דרך הבוץ. גשם עז ירד בבוקר שבו הגענו, והאדמה נשמטת מתחת לרגלי הסוזוקי. טלפון ממשה מציע לנסוע לאורך פס הכורכר היבש בשוליים כדי לא להחליק. משה, אפשר לומר, התחיל את חייו בבוץ. כשאמו חזרה איתו מחדר היולדות בעפולה, לא היה כביש כלל. מכוניתם שקעה, ואבא מאיר רץ למושב מולדת, חזר עם טרקטור וחילץ את משפחתו הצעירה. 

משה הר־ציון (53) ממתין לנו על ההר כשפניו אל העמק. קרעי העננים המתפזרים מאפשרים מבט אל ההוד. ירדן מתעקל, כנרת נחבאת וחרמון מתערפל. מגובה 300 מטר מעל פני הים אתה מרחף מעל אצולת ההתיישבות של עמק הירדן. גשר, נווה אור ובית יוסף גם. בשנה הבאה ימלאו 60 לאחוזת שושנה, שבה גרים משה ואחיו הבכור סלע, שמגדל את עדר הבקר. כשהיה פצוע אנושות לאחר פעולת א־ראהווה, הכניע אביהם ביד אחת את ההר. אחז בפטיש, הניף הלמנייה, נעץ עמודי זווית לגדר הבקר. 

כדי להבין את סיפור מרידתו במגבלות הגוף, בקשיי השטח ובגחמנות השמיים - שצצה גם בטיול לפטרה האסורה ובמסע בן 42 הקילומטרים בליל שלג לחסל מסתננים בחברון - יש ללכת אל שנות ילדותו ברשפון. “מאיר היה ילד עקשן", סיפר לי קאצ'ה (אל"ם שמעון כהנר), חברו מגן שרה, אמו של מאיר. “לא פעם קיבלתי מכות בגללו, כי מעולם לא השארתי אותו לבד מול גדולים". בימים שלא התקוטטו עם הגדולים, קצרו השניים יחד ירק לעדרי הפרות של הוריהם. השתלטו על אחת המערות בגבעה סמוכה, שמו מיטות, התקינו דלת והפכו אותה לזולה פרטית. 

במשרד של קאצ'ה אקדח פרבלום עם שלושה צלבי קרס שהחרים ממסתנן שחיסל באותה פשיטה לבנה בחברון. הוא בן 84 ומקווה לחיות עד 101, כמספר היחידה המיתולוגית ששירת בה. “קורה כאן משהו שיתאים גם לי וגם לך", הבטיח מאיר, שהזמין אותו להצטרף לחבורה שגיבש אריק שרון. עד אחרון ימיו שמר מאיר על החברות עם קאצ'ה, זכר לאותם ימי בראשית ברשפון. 

רשפון הייתה ככל הנראה גם הצהרת כוונות מוקדמת, אולי לא מודעת, של הילד מאיר הורוביץ. “טרומפלדור לא מת" היא כותרת מכתב שחיבר בכיתה ג' לאחר ביקור בתל חי ונמסר לי מארכיון אחוזת שושנה: “טרומפלדור היה אחד מגיבורינו אשר עמד על נפשו ונלחם עד טיפת דמו האחרונה... בדמיוננו מתארים אנו שנשמתו משוטטת בכל המקומות ומעודדת את היהודים... ועם צאת נשמתו הטהורה יצאו גם המילים האחרונות מפיו ‘טוב למות בעד ארצנו'. מתאר אני שהנשמה של טרומפלדור אומרת: ‘עוד יקום גיבור גדול ממני ויאסוף את הבנים המפוזרים בתבל...', ואנוכי מקווה שבאמת ישוב אלינו גיבור שיקבל את נשמתו של טרומפלדור ויאחד את עמנו מצרתו הנוראה...". 

כשהיה בכיתה ח' התגרשו הוריו, והמשפחה עזבה את רשפון. האם שרה הלכה עם הבנות שושנה ורחל לקיבוץ בית אלפא, האב אליהו המשיך עם מאיר לעין חרוד. 28 מכתבים מחזיקה ההתכתבות בין קאצ'ה למאיר, שהתקשה לשכוח את מושב ילדותו. עמודים דחוסים, מפוצצים בפרטים. אותיות קטנות עם תיאבון גדול. כמבקשות לנגוס ממציאות אבודה, להתיר לכותב לדלג בין שני עולמותיו. כל מה שקורה ברשפון מעניין את הילד מכיתה ח'. מה מצב הרומנטיקה, איך הבנות ובכלל. “תענה מיד ובמכתב יותר ארוך", הוא מצווה על חברו. במכתב אחר הוא מספר לקאצ'ה על מוריו החדשים בעין חרוד: “רייכמן, מורה לאלגברה - ייקה, מורה טוב מאוד, רות, מורה להתעמלות - טובה וחברמנית, ומשה כרמי, מורה לגיאוגרפיה". כרמי הוא אחת הדמויות שהשפיעו מאוד על הורוביץ הצעיר. בטיולים נהג לחקור עם תלמידיו כל צמח, לכבד את בעלי החיים. ייתכן שהוא זה שעורר את הדחף של מאיר לטייל אל הסכנה. באחת ההפוגות של מלחמת העצמאות לקח את תלמידיו לגלבוע שהיה בקו החזית. 

“ליל ירח קיצי ונהדר", כותב מאיר ביומנו מ־1951, “החבר'ה מסתובבים משועממים, מקשקשים, מרכלים, מתפלפלים בפוליטיקה. אני מציע לגשת להר, חבל לבזבז ליל ירח כזה. שמשון ומיכאל (חבריו הטובים, ילדי חוץ כמותו בעין חרוד - מ"ח) מתנגדים בתוקף רב. כבימים ימימה טוענים שאין מה לעשות שם. צביקי משתמט מתשובה ונפטר איך שהוא מהעסק. בתוך תוכי אני מבסוט. אל תספרו להם (אבל) המעניין והמושך בהליכת לילה כזאת להר היא להיות לבד" (ארכיון אחוזת שושנה).

פברואר 1954, מחנה גדעון. לאחר יום של תלאות, המפקד מאיר הר־ציון תוקע את עצמו לשק שינה חמים, מתכונן לעשר שעות של שינה בריאה. אבל יד מרושעת קורעת אותו מהחלומות. מאיר יעקובי (שייפול בשבי הסורי עם החוליה של אורי אילן וייהרג במיתלה - מ"ח) ואנשיו שבו בלי לחצות את הירדן. “חגרו את החגור, אנחנו יוצאים שנית", הוא מצווה. האנשים על טיפות אחרונות במכל, רטובים עד לשורשי השיניים, אך הולכים, באי־רצון, בעקבותיו. הר־ציון מנסה לחצות בעצמו, אך כמעט טובע. “זרם עז מנסה לגררני. אני מתחיל להיאבק... מבטי משוטט מסביב, נהר גדול ועז מים מקיפני מכל עבר ואני - נקודה קטנה וחסרת ישע המנסה להילחם נגדו... אני נושם מים, כולי אפוף מים, איבדתי את כוח ההתנגדות, אני אבוד, הרהור לאה עולה במוחי: ‘ובכן זהו זה הא? ככה מתים?...'".

אבל חבריו מושכים בחבל שסביב גופו ומצליחים למשות אותו. נפוח ממים הוא מטיל את עצמו בין קני הסוף הדוקרניים. כשכוחותיו מתחילים לשוב אליו, הוא פוקד: “ננסה לחצות במקום אחר". הפעם מאיר יעקובי מצליח וזוכה ללחיצת יד. “בקצת עקשנות", אומר לו הר־ציון, “אפשר להשיג הרבה הרבה דברים...". המשפט הזה נשמט מהסיפור שמובא ב"פרקי יומן". לדעת משה הוא שמסביר את הדחף העמוק שדרבן את אביו כל חייו. 

הדחף הזה לא נבלם אף פעם על ידי הפחד?
“הוא פחד, פחד מאוד. היה בן אדם בסך הכל. אבל הייתה לו האמונה הפנימית בעם ישראל. בפעולות התגמול שנועדו לתת למרצחים מה שמגיע להם". ב־30 בדצמבר 1954 יוצאים שושנה אחותו והחבר שלה עודד וגמייסטר לטיול במדבר יהודה. הם נרצחים. גופותיהם מתגלות כשמונה ק"מ מעבר לגבול ירדן, בשטח השבט הבדואי א־רשאידה. בלילה שבין 4 ל־5 במרץ 1955 יוצא הר־ציון, שפרש מהשירות צבאי, עם שלושה מחבריו ב־101 למסע נקמה. הם פושטים על מאהל בדואי ורוצחים חמישה מיושביו. “התברר שכולם ידעו מה כוונתם, זה לא היה מעשה פרטיזני", אומר לי בנו. הר־ציון ג'וניור מסתמך על “ויהי מה", ביוגרפיה מאת ההיסטוריון משה גבעתי, שעומדת לצאת. לדבריו, מצא גבעתי עדויות לכך שהרמטכ"ל משה דיין ומפקד 101 אריק שרון היו בסוד הסיפור. דיין אף ניסה לשכנע את “הר" - כך קראו לו ביחידה - לא לצאת. התשובה שקיבל הייתה: “אעשה את זה". הרמטכ"ל מבקש מאריק: “תדאג שהם יחזרו". שרון מבטיח שמדובר באנשים טובים ונותן להם ציוד. 

איך אתה אישית רואה את הפעולה הזאת?
“נורא קל לבוא במשקפיים של היום, במוסר של היום, ולשפוט אותם. אבל המדינה הייתה אז בת 6, אזרחים נרצחו בידי מסתננים ביישובי הספר. מה זה פעולות תגמול? זה לגמול על רצח יהודים. ופה בגלל נסיבות מסוימות הממשלה לא החליטה על פעולת תגמול". 

אז מה בעצם אתה אומר?
“אני לא אומר שאני מצדיק, ברור שעשה משהו שלא ייעשה, אבל כל הנסיבות סביב גרמו לו לעשות את מה שעשה". זאת הייתה ארץ פרועה עם קאובויס בחאקי. עם החוק הצבאי נשמר קשר עין מקרי, ההיררכיה נעצרה בשערי ה־101. כאן נבעה הסמכות לא מהדרגה אלא בעיקר מהאישיות שהקרנת, מהנחישות שהפגנת בלילות חמקמקים. לילה אחד, ביוני 1954, חוליה בפיקוד אהרון דוידי ממהרת אל מחנה הלגיון בעזון. המשימה: נקמה בירדנים לאחר רצח יהודי ברעננה. צועדים שש שעות בלי להגיע לשום מקום. בחצות ורבע קורא דוידי להר־ציון, שעדיין אינו קצין, ומודיע: “הר, אנחנו חוזרים, יש להגיע עם חשיכה חזרה לגבול". 

“דוידי - נמשיך". “הר, השעה מאוחרת, לא נספיק". “דוידי, נמשיך, מיד נעלה על הכביש, נבצע במהירות". ממשיכים. מבצעים. משאירים במחנה הירדני שלושה לגיונרים הרוגים. חוזרים לגבול בקצה הלילה. פעם אחרת הוא יוצא לטיול בלבנון עם מי שיהיה סא"ל מיכה בן ארי (קפוסטה). חלק מהמסלול הם עושים על אופנוע. בשובם פוגש אותו הרמטכ"ל דיין. “תתחייב ששוב לא תעשה את זה", הוא מבקש מהר־ציון, אך התשובה היא “לא" נחרץ. דיין מבין שעליו להתפשר: “לפחות תגיד לי לפני שאתה יוצא". 

כמה חודשים קודם לכן הוא נפצע באורח קשה מאוד בפעולת א־ראהווה. יד משותקת, פגיעה בצוואר ובמיתרי הקול, 80 אחוזי נכות. והוא מתאושש כשרותי אינה איתו. זה אחד מפסקי הזמן בחברותם. רותי ומאיר הכירו בכיתה י"א. היא מגבע, הוא מעין חרוד. רותי (85) גרה כיום בדיור מוגן בקיבוץ אפיקים. מרוצה מחייה לא רחוק מילדיה. כשהגעגועים מכריעים אותה היא מתניעה את הקלנועית ונוסעת לבתה שגית באשדות יעקב. “ודאי שאני זוכרת מתי ראיתי לראשונה את מאיר", היא משיבה לי, “היינו שכנים". 

מה משך אותך אליו?
“החיבור שלו לסביבה. הכיר כל צמח, עניינו אותו עופות, בעלי חיים, הוא גם אסף אותם. בעיני זה מצא חן, מאוד מצא חן". הם התחתנו קבל המון באוהל ענקי בבסיס הצנחנים בתל נוף. “מה יכולתי לעשות? הייתי מוכרח לסבול את המהומה...", יאמר החתן לנעמי פרנקל ב"פרקי יומן". רותי עלתה איתו להר. “גיבורה", מגדיר אותה בנה משה. “בנינו אחוזה מכלום", היא אומרת לי, “בלי כביש, בלי חשמל, בלי מים". פעמיים ביום הייתה יורדת אל המעיין לשאוב, מתגברת על 50 מטר גובה, על שביל עשבים חלקלקים ואבנים חדות. אפילו ביום שבו נסעה ללדת הפעילה את משאבת המעיין. 

את היומיום הקשוח ריפד איזה רוך מצדו?
“אתה מצחיק אותי". 

למה?
“כי מה? היינו זוג צעיר. תחשוב, שני אנשים שמתחתנים. ודאי שיש גילויים של רוך. כל זוג עם הדברים שלו". 

אמר לך פעם: “אני אוהב אותך"?
“בימינו לא אמרו: ‘אני אוהב אותך' ולא התחבקו ולא התנשקו בציבור". בשנים האחרונות כבר לא גרו יחד. במשק חדלה לעבוד, בתה חלתה והיא ביקשה להיות לצדה. ויש עוד סיבות שאין היא רוצה להיכנס אליהן. אבל באחוזת שושנה נשמר לה חדר שבו לעתים גרה, ותמיד נחשבו נשואים. 

עד כמה מתיש לחיות עם מיתוס?
“זה לא נעים. אני רק אומרת הר־ציון וכולם מתחילים: ‘מי ומו ומה', ואיפה נולדתי ומה עשיתי. לא אוהבת שכולם יכירו אותי". בעיתונים משה היה תמיד “הבן של" וגם הוא מאוד לא אהב את זה. גם לא את ההתפעלויות האוטומטיות של אנשים מקריים: “מה, אתה הבן של מאיר?". 

אבל אתה הבן של מאיר.
“אבל זה היה כאילו שאין לי שם, כאילו שאני לא בן אדם בזכות עצמי כאילו אני רק הבן שלו". 

השם הוא נטל.
“מישהו הציע לי פעם לומר תודה ששמי הר־ציון ולא אלפרון, אבל בהחלט השם היה נטל. תמיד אתה בצל של מישהו". 

למה הצל הזה היה גדול כל כך? מה היה סוד הקסם שלו?
“הוא היה איש עם חזון, מסוגל להגדיר מטרה ולהשיג אותה, מסוגל גם לעשות, גם לתאר את מה שעשה". 

הרפתקן?
“הרפתקן, היפראקטיבי, לא מסוגל לשבת רגע בשקט, סקרן מאוד, חייב הכל לדעת. אם הוא רוצה לדעת איך נראה חוף הים, הוא יורד לחוף הים. עושה את משימתו". 

אילו משימות היה נותן לכם כילדים?
“המשימה הייתה לרוץ אל הפרדס שמתחתינו, לקטוף עלה ולחזור בשעה לכל היותר. שלושה ק"מ על כל צד, הפרשי גובה של 500 מטר". 

ואם זה היה שעה ודקה?
“אז לא עמדת במשימה". 

עמדת?
“הייתי חוזר תוך 45 דקות". כשהיו קטנים יותר היה מצייר להם ריבוע ודורש שיעקרו את כל העשבים מתוכו. לעתים היו מבקשים שידגים. תוך כדי הדגמה היה מנכש חצי ריבוע. הוא היה אבא שתקן. כמעט אף פעם לא סיפר לילדיו את עלילותיו, ולא רק מטעמי צניעות. הפציעה בא־ראהווה מחקה את רוב הזיכרון ופגעה במיתרי קולו. אחרי כמה משפטים היה נאלץ להשתתק. “לאבא היה המון מה להגיד, אבל לא תמיד יכול היה". הוא לא היה אבא נגען. לא חיבק, לא נישק, לא הגיע לאירועים בבית הספר. ובכל זאת שידר אליהם את “מורס" אהבתו. כשמלאו להם 16, קנה להם אופנוע, מתנה לא מקובלת בימים ההם ואפילו לא בימים האלה. אחרי סידורים בחיפה היה לוקח אותם לארוחת שחיתות בסינית היחידה שהייתה במפרץ. לעתים היו ממשיכים משם להצגות של "הגשש". לצד מאה תקליטי מוזיקה קלאסית, במיוחד של מוצארט אהובו, רכש את כל תקליטי הגשש. “הם הצחיקו אותו מאוד".

היו פעמים שהוא בעצמו הצחיק אותם. פיסות הומור שחור בדרך כלל. הנה אחת לדוגמה: כשערפאת חזר לשטחים בעקבות הסכמי אוסלו, אמר שהוא רוצה לפגוש אותו. ערפאת לא היה מחביביו - אם לומר זאת בעדינות - והבקשה הדהימה את שומעיה. השתוממותם גברה כששמעו את הסיבה: “אני רוצה להגיד לו ‘תודה'", גילה להם הר־ציון. ב־1968, כששהה בירדן, מיקש ערפאת את דרכי הבקעה. טרקטוריסט שנסע מתל יוסף למולדת עלה על אחד המטענים ונהרג. כדי למנוע מיקושים נוספים נסלל הכביש למולדת, “אז אני רוצה להודות לערפאת שבזכותו יש לנו כביש". 

הוא לא היה אבא דחפן. לא התיר לאגו עצמי להכתיב את חיי בניו. כשהגיעה שעתו של משה להתגייס, הלך אומנם לצנחנים, אבל לא בגלל לחץ אביו. אלה היו השנים שלאחר לבנון הראשונה, ומדי פעם עלה לרצועת הביטחון. אביו ביקש להתעדכן פה ושם על שירותו, בעיקר בחידושי הטכנולוגיה. 

לא ביקשת לשרת בסיירת צנחנים שאביך פיקד עליה?
“ואם הרגשתי שאני צריך להיות בסיירת, אז מה? אז לא עברתי את המבדקים של הסיירת. אז בסדר. החיים נמשכים". 

מטכ"ל?
“גם ניסיתי ולא עברתי". 

במילה אחת היה יכול להכניס אותך.
“לא יודע. אצלנו לא היה הדבר הזה. בחיים לא. וגם אני עם הילדים שלי נוהג ככה". 

איך? 
“הבן שלי התגייס היום לשריון כמו הגדול, אבל לא התערבתי במבדקים. אני עושה פה פעילות מורשת למג"דים ובחיים לא אמרתי שידאגו לבן. את זה קיבלתי ממנו".

מאיר הר־ציון חישב את קצו. תחילה התנבא שבמלאת לו 55 יחדל, כשחצה את קו המטרה אמר שזה יקרה ב־60, כשגם אז נכזבה תקוותו למות הפסיק לנחש. בשנתיים האחרונות לחייו ממש פתח במסע כיבוי עצמי. הדעיך את להבתו עד שגוועה. לא הופיע עוד למפגשים משפחתיים, נמנע מהתוועדויות עם חברים שכמהו למוצא פיו, כמעט שלא יצא מאחוזת שושנה. “בצדק נמאס לו", אומרת לי רותי, “היום אני מבינה אותו. גם בבריאות טובה זה יכול להימאס, אבל בבריאות כמו שלו בוודאי". 

יד אחת לגמרי לא תפקדה, והאחרת הייתה רק במחצית כושרה. צרידותו גברה, והוא התייסר בדיבורו. וזה לא הלך ונעשה טוב יותר. לאחר אירוע לב, אושפז בבית טיפול למבוגרים באפיקים. החזיק שם מעמד חודש, ביקש הביתה ונענה. גם בשקיעתו לא העז איש להתווכח עם מאיר הר־ציון. 

ולמרות אלה, משה סבור כי אביו לא היה עד כדי כך חולה אלא פשוט איבד את טעם חייו. אותו רצון עז שהוליך אותו לפשיטה המושלגת ההיא בחברון, יוביל אותו מעתה אל מותו. כשהיה רואה בטלוויזיה את הנשיא פרס שחצה 90 היה משתאה: “איך הוא עושה את זה?", אבל משה לא ויתר וקרא לו לסדר. “אתה רואה, אבא? יש לאן לשאוף", והתשובה הייתה: “חס וחלילה, אני רוצה למות". ומשה לא הרפה: “חכה בתור, אבא, שמעון פרס לפניך". 

לא חששתם שיעשה לעצמו משהו?
רותי: “מה יכול היה לעשות? לבלוע את כל הכדורים בבת אחת? אולי תכנן, לא יודעת". יום אחד, בהיעדרו של המטפל, נפל ולא הצליח לקום. 24 שעות שכב על הרצפה הקרה. עד שחייל שעלה להר לפגוש את גיבורו, דפק בדלת. משלא נענה, נכנס, הזעיק את משה מהבית ליד ויחד הרימו אותו. מאז החליטה המשפחה להשגיח עליו בתורנות. 

יום שישי, 14 במרץ 2014. את מה שיהיה יומו האחרון פותח מאיר הר־ציון בהודעה: “בעוד יום־יומיים אני הולך למות". זאת לא הפעם הראשונה שאשתו ובנו משה שנמצאים לידו שומעים את השורה הזאת. כתמיד, משה מסרב לקבל את מה שאביו קיבל מזמן: “אתה סתם מדבר, אני הולך להביא לך את עיתוני סוף השבוע מבית שאן". 

ברגע שהוא נכנס לאוטו טס אליו המטפל הפיליפיני. “בוא מהר, בוא מהר", הוא זועק. משה מוצא את אביו מת על הכורסה. “האמת שנראה עלא כיפאק, לו רצה היה יכול להמשיך". רותי שראתה הכל מוסיפה: “הוא ישב, הוריד את הראש וזהו". 

מה קורה אצלך בפנים באותו רגע?
“חשתי הקלה. הנה מאיר הולך למקום שבו רצה להיות". 

אין זעזוע?
“זה גם זעזוע. פעם ראשונה בחיי שראיתי מת. אני לא גיבורה, לא הייתי באף מלחמה. ואחר כך זה המחשבות, אתה יודע... כל מיני".

איזה?
“הכתבה היא על מאיר, לא עלי". 

הוא חסר לך?
“הוא לא יומיומית חסר לי. כבר הרבה זמן לא היה במצב טוב. חי עם הפיליפיני שלו, בבית שלו עם האוכל שלו. אם משהו חסר לי, זה מאיר של פעם". 

משה, אתה מתגעגע?
“טוב לי איפה שהוא, כי ידעתי שרצה בכך. אני לא מתגעגע לזה שיישב פה ולא יעשה כלום וירצה למות". 

מה ממך לקחת ממנו?
“לא מתקרב למה שהוא היה". 

העמותה להנצחת מאיר הר־ציון ופועלו מארגנת מדי שנה מעגלי שיח, תחרות ניווט ובקרוב גם שביל אתגרי לאחר הלוויה, כשהאלפים גודשים את אוהל השבעה, לוחש משה פלד, איש בית השיטה, לחברו הטוב משה הר־ציון: “תראה מה קורה פה, אבא שלך הוא לא רק שלך, הוא נכס לאומי, צריך לעשות עם זה משהו". כעבור כמה חודשים החליטה המשפחה להקים את “העמותה להנצחת מאיר הר־ציון ופועלו". “רצינו לספר מי היה הר־ציון, למה היה ומה אפשר ללמוד ממנו", מבהיר בנו. 

עשר שנים היה משה הר־ציון פקח ברשות שמורות הטבע, אחר כך ניהל את הגן הלאומי כוכב הירדן ועכשיו הוא מחזיק בחברה לטיולי שטח שמספקת גם ארוחות משובחות לאורחיה. הוא מבין שאם לא ידובר עתה במורשת אביו היא תישכח. “ומי שלא יודע מאין הוא בא לא יידע לעולם לאן הוא הולך, ככה זה בניווט". מאיר הר־ציון תמך בהתיישבות ביו"ש ואהד את גוש אמונים. ואולם העמותה שהוקמה לפני ארבע שנים החליטה שאינה מתעסקת בפוליטיקה. “ללוויה הגיעו מכל גוני הקשת הפוליטית והוצג קונצנזוס שאיני רוצה לפגוע בו", קובע הבן. 

יו"ר העמותה הוא משה פלד, לשעבר סגן שר החינוך ואל"ם (במיל'). הוא מספר שהאירוע המרכזי של העמותה הוא “יום הר־ציון", סיפור של יממה שמתחיל בחמישי אחר הצהריים. במסגרתו מתקיימים 20 מעגלי שיח בגן הלאומי כוכב הירדן. משתתפים בהם חיילים מגדודי סיור, תלמידי י"ב ובני מכינות שדנים על ערכים צבאיים והתיישבותיים. למחרת, עם שחר, מתקיימת תחרות “ניווט הר־ציון" במרחב של רמת כוכב, בין נחל יששכר ונחל תבור. האירוע מסתיים בטקס לזכרו של מאיר הר־ציון. לעמותה אושר גם “שביל אתגר יששכר לזכר הר־ציון". המסלול יעבור דרך קברו ויגיע לאחוזת שושנה. בט"ו בשבט הבא, כך על פי התוכנית, תסתיים באזור הנטיעה של חורשת ה־101.

מקור הכתבה