מלך הצל"שים: מפקד המתסערבים מוריד את הכאפייה

טל אריאל אמיר אתר הגבורה, ישראל היום, 17 באוקטובר 2019
מפקח מ., צילום: אריק סולטן

מפקח מ., צילום: אריק סולטן


הוא ניהל דו־קרב יריות מול מבוקש באמצע ג'נין, חיסל בהפתעה מחבלים שעמדו לצאת לפיגוע ושוטט בסמטאות עוינות בתחפושת אישה • מפקח מ', מפקד צוות ביחידת המסתערבים איו"ש של מג"ב, הוא בדואי ואחד הלוחמים היחידים בישראל שנושא חמישה עיטורים וצל"שים



בערב ראש השנה לפני שלושה שבועות, כשרוב אזרחי ישראל הסבו לסעודת החג, קיבל מפקח מ', מפקד צוות מסתערבים ביחידת המסתערבים איו"ש, התרעה ביטחונית קריטית. שני מחבלים חמושים עומדים לבצע פיגוע ירי. 

מ', שמתגורר בכפר בדואי בצפון, הביט בשתי בנותיו (6 ו־11) וידע ששוב ייאלץ לבטל את תוכניותיהם לסוף השבוע. "הסברתי להן שהעבודה שלי חשובה לביטחון המדינה ושלא יהיו עצובות, אבל זה לא עזר", הוא מספר. "החזרתי אותן לבית של גרושתי. הבת הקטנה שתקה, הגדולה ישבה בידיים שלובות ולא הפסיקה להגיד שזה לא פייר. ביקשתי מהן סליחה, חיבקתי ונישקתי אותן, והבטחתי שאפצה אותן. זה משפט שאני אומר להן כמה פעמים בחודש, הוא כבר הפך לריק מתוכן". 
מ', לוחם נועז בעל חמישה צל"שים, הנחשב למסתערב המעוטר ביותר בתולדות המדינה, עזב את בנותיו בלב שבור. ארבע שעות אחר כך הוא כבר הוביל בקור רוח את צוותו בסמטאות דהיישה, במצוד אחר שתי הפצצות המתקתקות. כשהם במכוניות מוסוות, המסתירות בתוכן גם לוחמים במדים, חצו המסתערבים את הבתים המתפוררים והדחוסים.
"הצפיפות ואי־הסדר בבנייה שם מקשים לא פעם על הזיהוי המדויק של המקום", הוא מסביר. "למדנו בעל פה את תצלומי האוויר, כי אסור להיכנס עם ציוד מסגיר. אין מקום לטעויות בשטח. נעזרנו בסימנים חיצוניים, כמו צורה של טיח מתקלף, סורגים, שיח בחזית. אפילו ספרנו חלונות. כשאמרתי 'פעל', הלוחמים במדים הסתערו על הבית, ואנחנו נעלמנו מהמקום.
"אז לא קל להשאיר מאחוריך ילדות מאוכזבות, אבל העובדה שעזרתי למנוע רצח של חיילים או אזרחים חפים מפשע מפצה על תחושת ההחמצה". 

• • •

הוא רחוק מאוד מתדמית המסתערב הקלאסי, זה שמסתובב במראה של פועל בניין, בג'ינס מיושן, חולצה דהויה ושיער מאובק. שיערו הכהה של מ' מסורק בקפידה, מבנה גופו אתלטי, והוא לובש חולצת כפתורים ומכנסיים אופנתיים, ונועל נעליים ממותגות. את האוויר סביבו ממלא ניחוח של אפטרשייב משובח. מבטו החודר מרמז כי חלק משגרת יומו הוא להביט למבוקשים בלבן שבעיניים. 
הוא מספר על חייו בעברית עשירה וקולחת. אף שהוא נולד וגדל בכפר בדואי, וגם מתגורר כיום בכפר, צריך להתאמץ כדי לזהות בדיבורו שמץ של מבטא ערבי.
סבא שלו היה בין הבדואים הראשונים שהצטרפו למערכת הביטחון. אביו התגייס ליחידת הגששים ושירת בצה"ל כמעט 30 שנה. במלחמת שלום הגליל, במהלך סיור בלבנון, עלה האב על מטען ונפצע קשה.
"גדלתי בבית שינק צבא מגיל אפס", מחייך מ'. "אצלנו אהבת הארץ היא לא רק סיסמה. יש לי חמישה אחים ואחיות. הבנים שירתו כגששים, או בגדוד הסיור הבדואי, והבנות עשו שירות לאומי.
"ממני אף אחד לא ציפה להיות לוחם. מקסימום ג'ובניק בקריה. הייתי רזה, עדין, שקט וביישן, מעולם לא שיחקתי עם רובים כמו שאר הבנים. לא הייתי מורעל על הצבא, התרכזתי בעיקר בלימודים. אפשר להגיד שהייתי קצת חנון".
מלך הצל"שים: מפקד המתסערבים מוריד את הכאפייה
פעילות של מסתערבים ללכידת מבוקשים בגזרת איו"ש. "למדנו בעל פה תצלומי אוויר, כי אסור להיכנס לשטח עם ציוד מסגיר. אין מקום לשום טעויות" // צילום: רויטרס
ב־1998, בכיתה י"א, קיבל את הצו הראשון. "היה ברור לאן הולכים כל החברים שלי - לגדס"ר הבדואי או לגששים. אבל אני רציתי משהו שונה. אמנם הייתי בדואי, אבל מה לי ולהליכה על עקבות בשטח? רציתי צנחנים או שייטת. יום אחד אחי הגדול סיפר שהוא משרת בגזרה הדרומית לצד לוחמי ימ"ס של מג"ב. כשהוא הסביר לי שאלה מסתערבים, ידעתי שזה מה שאני רוצה". 
מ' התגייס לצה"ל בפברואר 2000 ונשלח לטירונות מג"ב בבית חורון. "מי שביקש לשרת ביחידות מיוחדות היה חייב להצטיין. נתתי הכל באימוני הכושר הגופני, בשדאות, בקליעה. כשנודע לי שאני בין החניכים שייגשו לראיונות לימ"ס, לא ישנתי כל הלילה מהתרגשות". 

בסיום הטירונות, אחרי שנבחר למצטיין פלוגתי, הוא נשלח לגיבוש. במארס 2001 סיים את קורס ימ"ס עם עוד שישה חניכים בלבד, והפך למסתערב.
לא עלה בך חשש להתמודד מול אוכלוסייה ערבית ומוסלמית?
"כל מי שמאיים על אזרחי ישראל הוא אויב שלי, ולדת אין שום קשר לזה. הקם להורגך - השכם להורגו". 

• • •

שלוש יחידות המסתערבים של מג"ב ומשטרת ישראל (איו"ש, דרום וירושלים) הוקמו ב־1991 במטרה להילחם בטרור, לנטרל גורמי פעילות חבלנית עוינת (פח"ע) ולטפל בהפרות סדר. ימ"ס איו"ש היא היחידה שפועלת רק מול צה"ל ושב"כ, וגזרתה היא הגדולה ביותר - בין חברון לג'נין.
היחידה בנויה משלוש פלגות - שתיים של לוחמים במדים, חלקם עדיין בסדיר, ואחת של מסתערבים, כולם אנשי קבע בגילאי 35 עד 43. הצוות שעליו מפקד מ' בחודשים האחרונים מתמחה בסיערוב, ולוחמיו מסוגלים להיטמע בשטח. הם מכירים את הניבים והמנהגים המקומיים, לומדים על האיסלאם ויכולים להתנהל בסביבה הפלשתינית כמו ילידי המקום. ימ"ס איו"ש היא אחת היחידות המעוטרות במערכת הביטחון, עם 48 אותות וצל"שים אישיים ויחידתיים.
"כשהתחלתי את דרכי ביחידה, חצי שנה אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה, היו רק שלושה צוותים של לוחמים, והוותיקים שימשו גם מסתערבים. זאת היתה תקופה מטורפת: כמעט בכל יום פיגוע, המון הפרות סדר וחדירות ליישובים ישראליים, אינספור מעצרים של חמושים. קינאתי בוותיקים שהיו יוצאים לפעילויות תחת כיסוי". 
באחד מסופי השבוע של מארס 2002 התגלו כישוריו של מ'. הוא נשאר כחלק מצוות כוננות של היחידה, שישבה אז בחטיבה המרחבית (חטמ"ר) שומרון, כשהגיעה הידיעה על מחבל שעומד לצאת משכם במטרה לבצע פיגוע התאבדות.
"לא יכולנו להמתין עד שיגיעו הלוחמים הוותיקים, ויצאנו לשטח - אני, עוד לוחם צעיר, וקצין תורן. המתנו בפאתי שכם. המחבל כבר היה בתוך השוק, כמה עשרות מטרים מאיתנו, וחששנו שהוא יצליח לצאת לכיוון ישראל. בגלל הלחץ מסביב, הקצין הסכים שאכנס לעיר, למרות שלא היה לי ניסיון בהסתערבות. 
"צעדתי לבד לטרסת חול מול השוק. היו לי אקדח, שתי מחסניות ומכשיר קשר קטן. כדי להיטמע, קניתי שקדים ירוקים והתיישבתי לאכול אותם ליד כמה בני נוער. אמרו לי שהמחבל נושא בידו שקית אטומה, ולצידו צועד שותף עם כובע מצחייה. ואז שמעתי את קולו של מפקד היחידה: 'תירה בו למעלה, כי בשקית יש חגורת נפץ'.
"הלב שלי דפק. הייתי רק בן 19, ועד אותו רגע לא יריתי במחבל פנים אל פנים.

"כשהמחבל צעד מולי, ידעתי שיש לי חלון הזדמנויות קצר. שלפתי את האקדח ויריתי בו פעמיים. שני מסתערבים ותיקים שהגיעו למקום ירו בשותף שלו.
"בינתיים, כוחות צה"ל ומשטרה נכנסו לזירה, ואנחנו משכנו לאחור. רק אחר כך התברר שהמחבל תכנן להתפוצץ במדרחוב בירושלים. סיכלתי פיגוע שהיה יכול לפגוע בעשרות אזרחים". 
התגאית בזה בפני הוריך או האחים שלך?
"מה פתאום. ראיתי כתבות על זה בעיתונים, אבל לא אמרתי כלום". 
מאותו יום קיבל מ' עוד ועוד עבודות מסוערבות. באחת מהן הוא התחפש לאישה.
"זה היה נורא", הוא צוחק. "המייק־אפ מגרד, קשה ללכת או לשבת עם השמלה הארוכה, וכיסוי הראש מחמם מוות. נאלצתי גם למרוח שפתון". 
מה עם ריסים מלאכותיים ונעלי עקב?
"אל תגזימי. אין סיכוי". 

• • •

ב־20 ביוני 2002, יום חמישי בערב, חדר מחבל לבית משפחת שבו ביישוב איתמר. הוא רצח את האם, רחל, ושלושה מבניה - נריה, צביקה ואבישי. שני ילדים נוספים, אביה ועשהאל, נפצעו. אב המשפחה, בועז, האח הבכור יריב והאחות עטרה לא נכחו במקום. בפיגוע נרצח גם יוסף טוויטו, מפקד כיתת הכוננות ביישוב.
מלך הצל"שים: מפקד המתסערבים מוריד את הכאפייה
הפיגוע באיתמר, 2002. "באותו יום נשבעתי שאעשה הכל כדי שאזרחים לא ייאלצו להתמודד עם שכול" // צילום: רויטרס
"הצוות שלי הוקפץ לשם, וזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אזרחים הרוגים ולא מחבלים", משחזר מ'. "לא היה מקום לרגשות, כי היו ילדים להציל ומחבל שירה ללא הפסקה. אני וכמה מהלוחמים יצאנו החוצה כדי לוודא שהוא לא בורח, ופתאום ראינו אותו קופץ מהקומה השנייה. הרגנו אותו במקום. באותו יום נשבעתי שאעשה הכל כדי שאזרחים לא ייאלצו להתמודד עם שכול". 
כעבור כמה חודשים החליט מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יצחק (ג'רי) גרשון, להעניק צל"ש לכל חברי הצוות שטיפל בפיגוע. זה היה הצל"ש הראשון של מ'. 
התרגשת?
"קצת, אבל בעיקר שמחתי שאני לוחם פ"ח (פעילות חשאית; ט"א). איו"ש נראתה אז כמו המערב הפרוע, ולא היה מעצר שלא הפך להיתקלות באש חיה. כמות המחבלים שתפסנו עם חגורות נפץ בדרך לפיגוע היתה עצומה".

בתחילת 2003 הוא היה אמור להשתחרר, אבל בחר להמשיך לשירות קבע. חצי שנה אחר כך השתתף באחת הפעולות המסוכנות, כשנשלח לטול כרם לעצור בכיר בארגון התנזים של פתח.
"המבוקש התבצר בתוך מחנה הפליטים, כדי להקשות על התפיסה שלו. כולם שם מכירים אחד את השני, וכל כניסה שלנו לסמטאות הצרות היתה התאבדות. הוחלט שאני ועוד שלושה מסתערבים ניכנס פנימה, כי על פי המודיעין, הוא הסתובב באותו זמן ברחוב וסביבו מאבטחים חמושים. 
"לא הספקנו לבנות סיפור כיסוי. תכנַנו להיכנס, לירות ולצאת, היה ברור שיש סיכוי שלא נצא משם בחיים. התלבשנו לסיערוב, ואני נהגתי בסובארו ישנה. מהרגע שחצינו את הכניסה למחנה היינו לבד, בלי גיבוי. 
"אחרי שעה של שיטוט ברכב חלפנו על פניו, כשישב בפתח של חנות. לא הבחנתי בו, אבל שמעתי דריכה של נשק. עשיתי פרסה, הוצאתי את האקדח, והוא עמד ממש מולי, יורה עלינו צרורות מקדימה. הוצאתי את היד מהחלון ויריתי עליו. המסתערב מאחוריי הוציא אם־16 וירה, הקנה שלו היה ליד הראש שלי. מאז אני לא שומע באוזן שמאל.
"המבוקש פירק לנו את האוטו. זכוכיות עפו עלינו. פתאום הוא רץ לסמטה, ואנחנו אחריו. מכל הבתים התחילה אש תופת. ירינו בו בזמן שאנחנו משיבים אש גם לעבר הבתים.
"כשהמבוקש מת, לקחנו את הנשק שלו וחזרנו לאוטו. עלה עשן מכיוון תא המנוע, ולמרות זאת הצלחנו לצאת מהמחנה. עד היום אין לי הסבר איך לא נפגענו. כל הקליעים נתקעו במושבים של הרכב". 
על מבצע זה קיבלו מ' וחבריו את עיטור המופת, שהוענק על ידי מפכ"ל המשטרה דאז, רב ניצב שלמה אהרונישקי.

• • •

בתחילת 2005 החל מ' לצאת עם מי שתהפוך כעבור שנתיים לאשתו. היא מתגוררת בכפר סמוך. למרות השינוי במצבו האישי, הוא המשיך לצאת למשימות מורכבות.  
"המחבלים הציפו אז את הערים, הכפרים ומחנות הפליטים", הוא מספר. "בצבא קראו לתקופה הזאת 'תקופת הציד'. עצרנו כל חמוש שראינו ברחוב, כדי לצמצם את מספר כלי הנשק בגזרה. היו אז המון פיגועים, אבל גם סיכולים מוצלחים". 
מלך הצל"שים: מפקד המתסערבים מוריד את הכאפייה
מ' במסווה. "הצוות שלי מתנהל כמו רוח רפאים"
אחד הסיכולים הללו התרחש באפריל 2005. במשך חודשים חיפשו גורמי הביטחון פעיל של התנזים, שהשליך מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל ותכנן להוציא לפועל פיגוע ראווה בירושלים. הוא התגלה במחנה הפליטים בלטה שליד שכם.
"יצאתי לבלטה עם עוד שלושה מסתערבים. מפקד הפלגה ביקש ממני לקחת שכפ"ץ ניסיוני, דק במיוחד, שעוצר קליעי אקדח. שמתי אותו מתחת למושב באוטו. לפני הכניסה למחנה, המפקד הזכיר לי את השכפ"ץ, ולבשתי אותו מתחת לחולצה בחוסר חשק.
"הגענו לנקודת המפגש, אבל המבוקש לא היה שם. עשינו סיבוב, חזרנו למקום - אבל הרחוב היה ריק. הבנתי שהוא חושד בנו, אבל ביטול המשימה לא בא בחשבון, למרות סכנת החיים.

"החלטנו להתנהג רגיל. קנינו בחנויות, ישבנו בבית קפה, ואחרי כמעט שלוש שעות חזרנו שוב לנקודת המפגש.
"פתאום ראיתי אותו צועד מולי. היד שלו היתה מתחת לעיתון מקופל והסתירה אקדח. ירינו אחד לעבר השני, ואז הרגשתי מכה חזקה בחזה. הוא פגע בי, ואני פגעתי בו.
"כשהוא ברח, צולע, ירינו בו עד שנפל. המאבטחים שלו ירו עלינו, אבל רצנו אליו, הרמנו אותו ושמנו אותו באוטו שלנו, כשהוא חסר הכרה.
"טסנו החוצה תחת אש, והייתי בטוח שנפגעתי. כשהסתכלתי על החזה שלי, ראיתי עשן יוצא לי מהחולצה. רק אז נזכרתי בשכפ"ץ. זה נגמר בכמה צלעות סדוקות".
הפעם היה זה המפכ"ל משה קראדי שהעניק למ' ולחבריו את אות המופת. 

• • •

על מרבית המבצעים שבהם השתתף אין כמעט אזכורים בתקשורת, למעט אחד - חיסולו של מפקד הג'יהאד האסלאמי בגדה, אשרף סעדי, שהוציא לפועל עשרות פיגועי ירי והנחת מטענים, והיה מעורב בתכנון פיגועי התאבדות בישראל. 
בבוקר 21 באפריל 2007 נכנסו מ' ומסתערבים נוספים למחנה הפליטים שבתוך ג'נין, כשהם מחופשים, בניסיון ללכוד את סעדי. "באמצע החיפושים קיבלנו מידע על מבוקש אחר, ופתאום הוא עבר מולנו בסובארו שחורה, בכיוון מרכז העיר. עשינו מייד פרסה, וידענו שזה ימשוך את תשומת הלב שלו. המבוקש יצא מהרכב שלו, ירה שלושה כדורים באוויר וכיוון אלינו את הנשק. 
"ישבתי במושב הנוסע וידעתי שאם אשלוף את האקדח, הוא יקדים אותי. הרמתי ידיים ואמרתי לנהג שיעשה כמוני. חייכתי ועשיתי עם הראש תנועה של 'מה קרה?'. ידעתי שאם הוא לא ישתכנע שאנחנו תמימים, זה הסוף שלנו. פתאום הוא חייך בחזרה, ובלב אמרתי: 'בעוד כמה שניות לא תחייך לעולם'. 
"כשהוא נכנס בחזרה למכונית שלו, ירינו עליו מתוך הרכב שלנו. בדקנו שהוא מת, לקחנו לו את הנשק - ויצאנו מג'נין". 
סעדי, שהתחבא בג'נין, הבטיח נקמה על חיסול חברו. "ידענו שיש לנו שלוש דקות מהרגע שהוא יוצא מהמחבוא שלו ועד שיגיע לסמטה מסוימת. לא ידענו באיזה רכב הוא ייסע וכמה אנשים יהיו איתו.
"התיישבנו בבית קפה במחנה, ואז הגיעה ההודעה שהוא בדרכו, בטנדר ירוק עם שני סייענים. ישבתי ליד הנהג, עם אם־16 ביד, וכשסעדי עבר מולנו, התיישבתי על החלון ויריתי בו. הסמטה הפכה לשדה קרב, אבל הצלחנו לחסל את סעדי ואת הסייענים שלו, וגם לצאת משם".
על הפעולה הראשונה קיבלו מ' וצוותו צל"ש מהמפכ"ל דאז דודי כהן. על חיסולו של סעדי קיבל מ' את עיטור המופת.
רק לוחמים ספורים בישראל נושאים חמישה עיטורים, כמוהו. בעקבות אומץ ליבו ודבקותו במטרה, הוחלט למנותו ב־2008 למפקד צוות, אף שלא היה קצין. במקביל, נוסדה ביחידה פלגת מסתערבים נפרדת. 

• • •

הבסיס של ימ"ס איו"ש ממוקם ליד כביש ראשי, ולא נראה מבחוץ כמחנה צבאי. רק כשחוצים את שער המתכת הגדול נגלים המשרדים הלבנים ופינות המנוחה מעץ. פלגת המסתערבים נמצאת בקצה הבסיס, ובחזיתה עצי לימון ננסי. המתחם מגודר ואטום, וגם ללוחמים במדים אסורה הכניסה. 
הפלגה נמצאת כעת בשיפוצים, וערימות חצץ, ריבועי קרמיקה ושקיות מלט מפוזרים סביב. את עבודות הטיח והריצוף עושים המסתערבים בעצמם, כחלק משכלול יכולות ההסוואה שלהם. ליד רחבת המגורים, שנראית כמו בית פלשתיני ממוצע עם רצפה מעוטרת ומזרקת אבן גדולה שנרכשה בשכם, נמצא מועדון הלוחמים, ועליו שלט עם הכיתוב "ברוכים הבאים" בערבית. ממול, בחדר הישיבות, הקירות עירומים, למעט עשר תעודות שמספרות את סיפור הצל"שים - מחציתן של מ'. 
זמן קצר אחרי שתי הפעולות בג'נין, הוא נישא לבת זוגו והפך לאב. "פתאום היתה לי משפחה, ודברים השתנו", הוא אומר בשקט. "המשכתי באותן משימות, אבל הייתי צריך להזכיר לעצמי לעדכן את האישה בכל פעם שנעלמתי לזמנים ארוכים.
"כשהבת הגדולה שלי היתה בת 4, ב־2012, חשבתי להוריד פרופיל ועזבתי את היחידה לתפקיד ביטחוני. שם עבדתי קשה יותר, כמעט שלא הגעתי הביתה, ונוצרו סדקים בזוגיות. התגרשנו כשהבנות היו בנות שבע ושנתיים". 
מה הן יודעות על התפקיד שלך?
"שאני קצין משטרה ששומר על המדינה. הגדולה מאמינה שאני סוג של סופרמן". 
איך מפרידים בין עבודה תחת כיסוי לחיים האישיים?
"מותחים קו, למרות שהוא לא קו מוחלט. אני יכול לחזור מפעילות גמור מעייפות, אבל בבית אכין לילדות סנדוויצ'ים, אקח אותן לגן או לבית הספר, אחייך להורים האחרים, ואף אחד לא יידע ששעתיים לפני כן חיסלתי פצצה מתקתקת בג'נין. 
"מצד שני, ההתנהלות הזהירה כבר טבועה בי. אם אני יושב עם הבנות בבית קפה, תמיד אחפש את הנקודה שתאפשר לי תצפית על הסביבה ואזכור מספרי לוחיות רישוי של המכוניות. אם אראה אנשים עושים סלפי, תמיד אוריד את הראש, אתכופף, אזוז הצידה". 
אתה לא מצטלם עם הבנות שלך?
"רק בסלולרי שלי, לא שלהן. כשיש טקסים בבית הספר או ימי הולדת בגן, אני תמיד זז הצידה כשמישהו מצלם. לפני כמה חודשים עמדתי במצב בעייתי, כשהמורה של הגדולה ביקשה שתכין עבודת שורשים ותצלם את ההורים בווידאו. עשיתי הכל כדי להתחמק, כולל לא להגיע הביתה בכוונה. הילדה בכתה וכעסה, ובסוף הצעתי לה לצלם את עצמה, כשהקול שלי ברקע".
יצא לך להיתקל ברחוב באדם שמכיר אותך בזהות המבצעית?
"למזלי לא. אני לא מסתובב סתם בגדה, למרות שלפעמים בא לי לקנות כנאפה בשכם. גם לא אשב לחומוס ביישוב ערבי ישראלי, בגלל הסיכוי הקלוש שמישהו יזהה אותי. מסתערב חי תמיד בחשש שהוא יתגלה.
"האמת היא שאני שקט בעיקר בחו"ל, בהנחה שאני לא מסתובב במקומות שבהם יש אוכלוסייה ערבית גדולה, כמו פריז. אחרת אני חוזר להיות מסתערב, ושוב אני משנן מספרים של מכוניות". 

• • •

בסוף 2016, אחרי התפקיד הביטחוני, חזר מ' ליחידה, עם תוכנית לצאת לקורס קצינים. את הקורס סיים לפני שמונה חודשים, חזר לימ"ס, שדרג שיטות עבודה ועיקוב ועבר עם לוחמיו הכשרות שונות.
"בזכות שילוב של טכנולוגיה חדישה, מקצועיות ומודיעין מדויק, העבודה שלנו הפכה שקטה יותר. אנחנו נכנסים לערים ולכפרים, ויוצאים החוצה בלי שיידעו שהיינו שם". 
כעת, כשהוא קצין, מנסה מ' להתרגל לעובדה שהוא נדרש לעיתים להישאר בחפ"ק מאחור, בעוד לוחמיו פועלים בחזית. "זה קורה מעט", הוא מחייך. "לרוב אני איתם בשטח, במיוחד כשצריך לקבל החלטות מכריעות, ובעיקר כדי לוודא שאף אחד מהם לא נפגע. היום אני אחראי לחיים שלהם, וזה הדבר הקשה ביותר בעיניי".
איך מתמודדים בשטח עם המצלמות הסלולריות שכמעט כל אדם מחזיק? 
"הן פקטור בכל תכנון פעילות, ויש דגש חזק יותר על התחפשות והסוואה. אין לי שליטה על אזרחים עם טלפונים ניידים, אבל הצוות שלי מתנהל כמו רוחות רפאים, ולא כמו צוות לוחם".
לשם המחשה מגולל מ' תיאור של פעילות שטרם נחשפה בתקשורת, ושבוצעה לפני כשנה. "חיפשנו המון זמן סוחר נשק, אחד הגדולים באיו"ש, שסיפק רובים ואקדחים לחוליות טרור ולעבריינים. לשב"כ ולגורמי המודיעין היה קשה לייצר אינדיקציה מדויקת על מיקומו, כי מדובר במבוקש שישן בכל לילה במקום אחר ושינה רכב בכל שבוע.
"באחד מסופי השבוע טסתי לחופשה קצרה בגרמניה. כשנחתתי בחזרה בארץ, הצוות שלי כבר חיכה לי בשדה התעופה. התברר שהגיע מידע נקודתי מהשב"כ, שהוא נמצא בכפר מסוים. בתוך שנייה הייתי צריך לשנות פאזה. לבשתי באוטו ג'ינס מלוכלך, חולצה ישנה וכובע.
"נכנסנו לכפר בכיסוי, לא רחוק ממקום המסתור של המבוקש. רק כשהבחנו בו בקומה השנייה של הבניין, וזיהינו אותו, יכולתי לומר - 'פעל'. טרנזיט מוסווה שבתוכו לוחמים נכנס ועצר אותו".
חשוב לך שצעירים מהמגזר הבדואי יצטרפו ליחידות מסתערבים?
"חשוב לי שיותר בדואים יתגייסו ליחידות קרביות בכלל. בעולם הפ"ח יש עניין, אתגר ובעיקר שמירה על המדינה. לעולם לא הייתי מוותר על זה".
אם לא היית מסתערב, במה היית עובד?
"אולי הייתי מדריך טיולים בחו"ל". 


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה