סגן עזרא כהן

תעודת הערכה אלוף
עזרא כהן

עזרא כהן


סגן עזרא כהן שירת כ"נמר" בקוו התעלה ממארס עד אוגוסט 1970.



חלק מהנמרים לא קיבלו את התעודה שחולקה לחלק אחר של הנמרים. אחד מהם הוא עזרא כהן.

מפקד מוצב המזח. מפקד הגדוד של עזרא לפני ההתנדבות סא"ל רן שריג.

מתוך יומן אישי שעזרא כתב:


יום חמישי 25.6.70

מיתלה.

מחר אני יורד ל'מזח'. מדברים לא מעט על רביירה זו, אולם 'טוב מראה עיניים מהלך נפש'.היום הכל שקט,  רוגע. מחר נאזין לרעש.

אני שקט. אפילו שלו. החשש היחידי- שמא לא אעמוד במשימה. היא קשה ביותר. אומרים אפילו – אחת הקשות.

גם מכך לא הייתי חושש לולא ידעתי כי חיי צעירים לא מעטים תלויים בכושר עמידה זה.כאן שקט. זמן טוב לחשבון נפש.

כולם שואלים: מדוע באת? מדוע יצאת כ 'נמר'?

עד עתה לא יכולתי לענות על שאלה זו. למעשה – גם אני איני יודע.

נראה כי נגררתי אחרי מניעים שאינם תלויים בי – ברצוני. דחף פנימי של 'צריך לעשות משהו', אתה שייך לזה, הנך חלק מאותה הוויה.

אתה קורא. שומע, רואה תמונות בשחור, מנסה להיות אדיש ... להתנכר...

עד שמגיע הרגע בו אינך יכול יותר. אתה מרגיש שאינך יכול לעמוד מן הצד...

ופתאום אתה בפנים.

ובפנים אתה שקט. שלו.

... השעה 11.00 בלילה. אשוטט מעט ואלך לנום ולאזור כח.


שקט מדומה  


יום שישי, 8 באוגוסט 1970.


בחצות נכנסת לתוקפה הפסקת האש ומשתרר שקט לאורך כל גדות תעלת סואץ, מלחמת ההתשה עומדת להסתיים.


מוצב המזח, כיתר מוצבי התעלה, נפגע קשות מההפגזות הממושכות. בונקרים מטים לנפול, עמדות מנותצות, מחסני תחמושת חרוכים. קרבנות רבים תבעה מלחמה זו, אך אט אט למדנו לשפר את אמצעי הזהירות ולחדד את ערנותנו. ביצענו תרגולות ללא ספור, הקפדנו לצאת מן השגרה והשאננות, להיות קשובים לשריקות האזהרה המתריעות על "יציאות" הפגזים לעברנו ולזנק תוך שניות מועטות אל המחסה הקרוב. היינו ערים ודרוכים לכל אפשרות וניסיון פשיטה על המוצב.


אבל את ההפגזה הערב אי אפשר לשכוח. מעל אלף פגזים נחתו בצרורות במשך שעות  בשטח המוצב וזרעו הרס וחורבן.


ואז, באחת משתרר השקט. דממה מעיקה.


אנו, קציני המוצב מסתובבים בשטח, מפקחים על כיבוי השריפות, מסיירים בעמדות הירי והתצפית שנותרו לפליטה ופוקדים לשמור על ערנות מרבית. מי יודע איזו הפתעה עוד נכונה לנו...


קשה להירדם. עד שעות הבוקר אני יושב בבונקר הדחוס, קשוב למכשירי הקשר. מטרידני המעבר החד מהמתח המתמיד אל השגרה הרובצת לפתחנו - אל השאננות שתבוא בעקבותיה.


עם דמדומי בוקר אני משתרע על המיטה ומנסה לעצום עין.


איני מסוגל...

במהלך השבת מגיעים למקום קצינים רבים וממפקדת החטיבה והגדוד. אלה מסתובבים בשטח, בוחנים את ההריסות, עולים לעמדות התצפית וחוזרים כלעומת שבאו.

עתה מוצאי שבת. חושך יורד על המוצב. הדממה נמשכת, אינה נותנת מנוח...

שקט מפחיד. אני נוטל את עטי והמילים זורמות מאליהן…   


השקט הזה

השקט הזה -

נחת כערפל. עמוד עשן

בין המחנות. מרבץ ענן

בתעלות, מעבר

לגדות ההרס

החורבן

והבלאי.

השקט הזה -

            פילח ברקים וקולות

רעמים, יציאות של טרם

טפטופים ושלוות כמהים

בעודם יראים -

לרעש

שיגעש.

 

הרעש ההוא...

כנחבא אל קנים- נאלם,

לא נעלם - שוטה!

השקט הזה...

רקב עצמות, כנסך יין -

ארור הבא

במשתה.





הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה