רס"ן שמריהו ויניק ז"ל

מאיר לויתן FRESH
שמריהו ויניק

שמריהו ויניק


תיאור המעשה: בשבוע שבין ה-13 ל-20 באוקטובר 1973 ביצע רס"ן שמריהו ויניק ז"ל עם יחידתו גיחות וסיורים מעבר לגבול. בסיורים אלה נתקל בכוחות סוריים, שבה כמה מהחיילים הסוריים, פוצץ טנק סורי והתמיד בסיורים לילה לילה. במשך קרב ההגנה על מוצב בגזרה הצפונית ארגן את האנשים למופת, ידע לכון במדויק את האש על ריכוזי הכוחות הסוריים, שמר על עירנות החיילים, עודד אותם והגביר את ביטחונם העצמי. ב-22 באוקטובר 1973 השתתף בקרב על החרמון ושם נהרג. בהתנהגותו זו גילה אומץ-לב וכושר-מנהיגות למופת. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי



בעוז רוחם

כתבה מתוך FRESH

לזכרו של סרן שמריהו ויניק כתב מאיר לויתן

מוצב 104 במלחמת יום כיפור


בעשרה לחמש אחר הצהריים אחד החיילים אמר "בוא נפתח רדיו"
מישהו הגיב "איו מה לפתוח, יום כיפור". בכל זאת בשעה חמש פתחנו. לפתע שומעים את הפיפסים של החדשות.
אחרי שלש שעות של הפגזה איומה על המוצב, "גולדה" מספרת לנו שיש מלחמה!!! לנו, לנו. טוב שיש רדיו.
מאז יש לי פינה חמה בלב "לגולדה".
שבועיים קודם, תפסנו את המוצב מח' 7 פלוגה ג' גדוד 13 גולני.

ביום ב', 8.10, יומיים לאחר יום כיפור, היינו אמורים לרדת מהקו. תחילה לכנס חטיבת גולני בגני יהושע, ולאחר מכן לאימון חורף בבקעה.
אתם יודעים מה זה אימון חורף/קיץ בגולני? שיא השיאים.
היכן יכול היה "מגיסט" לירות 1500 כדורים באירוע אחד? איפה אפשר היה לשפוך קנה של מא"ג? שלא לדבר על בוחן פלוגה, בוחן גדוד, וכל ההווי שמסביב.

הנשק של הגדוד הגיע למוצב ביום ג' 2.10 ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה: "באתי לקחת את המאג"ים שלכם". היו לנו שלושה.
"למה מה?" "מה קרה?" "מורידים את המאגים לאימון בבקעה"
"צריך לטפל בהם, לנקות, לאפס, ולהכינם לאימון"
"מי אמר?" - "אילן הסמ"גד". אם הסמ"גד נתן פקודה בודאי הוא מבין מה הוא עושה! התקשרתי לפלוגה. אישרו לי למסור את המאג"ים.
שלחתי את אחד החיילים לפרק את המא"גים מהחצובות ולהוריד אותם
לנ"נ של הנש"ק. אחד החיילים זרק לעברי באדישות "שטויות, יהיה פחות לנקות".
נשארנו בלי מאג"ים.

ביום ד' 3.10 נוצרה לפתע "בעיה" ברשת הקשר הפלוגתית. לא יכולנו לשדר על תדר הפלוגה. אפשר לדבר רק על תדרים של יחידות אחרות.
הודעתי לפלוגה טלפונית, שלחו קשר מהגדוד לנסות לפתור את הבעיה, ולאחר מכן שלחו קצין קשר מחטיבת נפח לבדוק, אך שום דבר לא עזר.
ביום הרביעי של המלחמה 10.10 בסיום שלב הבלימה, ותחילת הפריצה לכיוון סוריה, נפתחה הרשת. בדיעבד התברר שזאת היתה חסימה ע"י הסורים.

יום ו' 5.10 הוכרזה כוננות ג'.
למוצב הגיעו שני קצינים צעירים, אודי הקת"ק, ושמיר ישר מבה"ד 1.
אודי הקת"ק הגיע מסוללה שישבה במרכז הרמה. הוא היה אמור לטווח את הסוללה לטובתינו. בנוסף הוא סחב איתו מכשיר קשר מוזר. לשאלותינו הסקרניות הוא ענה" זה מכשיר מדבר עם מטוסים" למותר לציין שבמהלך המלחמה האפשרות היחידה לדבר דרך המכשיר היתה עם "הלמפה".

יום כיפור בבוקר הודיעו לנו על אפשרות ליום קרב. אירגנו את המוצב.
סידרנו את התחמושת בעמדות, הורדנו את הציודים לבונקר לוחמים,
וחיכינו לבאות. לקראת השעה 12 הודיעו לנו על כוננות ספיגה. לפי הפקודה והתרגולת יוני המ"מ וחייל נוסף עולים לעמדת המ"מ, לצורך תצפית. בעמדה נוספת הצופה לכיוון דרום מזרח מתמקם אודי הקת"ק. אני נכנס עם חיילי המוצב לבונקר לוחמים. חייל נוסף, שאני שולח להביא ליוני אוכל, נתקע שם עם תחילת ההפגזה על המוצב. ההפגזה כבדה, בעיקר ירי שטוח-מסלול מטנקים ותותחי נ"ט.
כוח טנקים סורי נע על ציר "צין" ממזרח למערב לכיוון שטח ישראל, הכח נבלם ע"י פלוגת הטנקים מגדוד 74, בפיקוד המ"פ אייל שחם, שהייתה פרוסה למרגלות המוצב. בשלב זה המוצב מופגז, אך לא מותקף ע"י כוחות חי"ר סוריים. עם תחילת ההפגזה נפגע יוני המ"מ מהדף של פגז שפגע בעמדה בה שהה. הוא נשכב בשפנייה. אני והלוחמים לא מודעים למה שמתרחש למעלה בעמדת התצפית. קווי הטלפון בין העמדות נקרעו בהפגזה, כך שלא היה קשר עם עמדת המ"מ. בנוסף, נותק הקשר הטלפוני, שהיה קיים עד תחילת האש עם מפקדת הפלוגה ב"מסעדה".

יעקב שמחון קשר המ"פ ישב בחמ"ל במסעדה. "עם תחילת ההפגזות והלחימה נותק הקשר עם מוצב 104 היינו בטוחים שהמוצב נפל ולא נישאר אף אחד. היה קשר עם מחלקת הטנקים שישבה באיזור המוצב, אבל הם לא ידעו לספר לנו מה קורה עם החברה במוצב. בשלב זה התחלנו לדבר על החברה במוצב בלשון עבר. הזכרנו שמות וסיפרנו עליהם סיפורים בהרגשה שהם כבר אינם." עם תחילת ההפגזה אני מארגן שמירה על שני הפתחים של הבונקר המרכזי, בו אנו שוהים. יש תחושה של מתח וחוסר ודאות לגבי מה שבאמת מתרחש בחוץ. החיילים מכונסים בעצמם, איש איש בתחושותיו, חששותיו, ומחשבותיו. עקב חסימת רשת הקשר הפלוגתית אני מאזין בקשר לרשת הטנקים ומנסה ללמוד דרכה את המתרחש בחוץ.

אחרי השעה חמש מתקרב בצעקות אל פתח בונקר הלוחמים החייל ששהה עם יוני בעמדה, הוא צועק כדי שלא נירה בו.
הוא מספר לנו שיוני נפגע מהדף ושוכב בשפניה. אני אומר לנסים שורש המש"ק, שאני עולה למעלה, שם עלי שכפ"ץ ורץ לעמדת המ"מ. במסדרון המוביל לעמדה אני מבחין ביוני שוכב בשפניה. הוא לא רגוע גונח וממלמל לעצמו. אני כורע לידו ומנסה לדובב אותו. יוני ממלמל שיש לו סחרחורת ומיחושים לא ממוקדים. יש לי הרגשה שהוא חטף זעזוע-מח וקיויתי שהעסק לא רציני במיוחד. אני יוצא החוצה לעמדה. העמדה הרוסה כמעט לחלוטין. מתחיל להחשיך. אני מתצפת מסביב, אך לא מבחין בשום כוח סורי בקרבת המוצב. החשכה יורדת. משתרר שקט מתוח בגיזרה.
אני משאיר שני חיילים בעמדה ויורד למטה לארגן את הלוחמים לאייש את העמדות. בכל עמדה ארבעה חיילים. שניים שומרים ושניים ישנים בשפנייה עם הבגדים והנעליים. יעקב שמחון הקשר: "ישבתי בערב בקשר, ולפתע מאחד המכשירים (לא מהרשת שלנו) קיבלנו קריאה מהמוצב. רצתי החוצה וצעקתי בטירוף לגבי המ"פ שיש קשר עם המוצב."

בסביבות השעה 20.00 הצלחתי לייצור קשר עם גבי המ"פ דרך רשת הקשר העמוסה של פלוגת הטנקים. דיווחתי לו שהכל בסדר איתנו, למעט יוני שנפגע מהדף, ואני מאמין שהוא יתאושש, בערב חוטף הטנק של מ"פ הטנקים - אייל שחם - פגז מרגמה ישיר. אייל, וצוות הטנק נהרגו. הנהג, היחיד שניצל, מניע את הטנק ושועט כאחוז אמוק עד "מסעדה" למפקדת הפלוגה. הטנק של אייל היה ממוקם על הגבעה מאחורינו, כך שלאחר שנפגע, שער המוצב וכל החלק האחורי היה חשוף. במשך כל הלילה עד לסביבות השעה 7.00 בבוקר של יום ראשון 7.10 שרר שקט בגיזרת המוצב.

בסביבות השעה 11 בלילה אני נמצא בעמדת המ"מ. מסביב שקט מוחלט. לפתע אני שומע תנועה של טנקים. במרחק של כמה מאות מטרים מדרום מזרח הגיע מיכליות דלק, ומשאיות תחמשת, למלא את הבטן לטנקים של המח' מגד' 74. הטנקים שמסביב למוצב נעו אחורה כל אחד בתורו.
היה כל כך שקט שיכולתי לשמוע אותם צועקים מכלי לכלי בשעה שדיממו מנועים.

בסביבות השעה 7.00 בבוקר הסורים החלו לטווח את המוצב. בירי שטוח-מסלול של תותחי נ"ט . בחסות ההפגזה התקדם כוח של חיילים סורים לקירבת המוצב. הם התמקמו בשרידי תעלות של המוצב הישן בכיוון דרום מזרח כ- 100 מ' מעמדות המוצב.החיילים הסורים החלו לצלוף בנו עם מקלע כבד "דשקה", והיה מסוכן להרים את הראש. החוליה הזאת היתה כוח רתק לכוח סורי נוסף, שהתקדם לעברנו מכיוון מזרח. עם בוקר, יוני המ"מ התאושש קצת ועלה למעלה לתעלה. הרגשנו מבודדים. היינו מעט חיילים, וחששנו שאנו עלולים להיות מותקפים בצורה מסיבית בהמשך. על נפילת מוצב החרמון יום קודם נודע לנו מהאזנה לרשת הקשר של פל' הטנקים. - "אמקור נכבש"- התחושה היתה קשה. אם החרמון נכבש אז כנראה שנכון לנו קרב קשה. יחיאל צובארי אחד החיילים הוציא אולר ואמר "אני בשבי לא נופל"!

יום א' בבוקר בסביבות השעה 10.00
הבחנתי במספר זחלמים של כוחותינו, כ- 2 ק"מ מערבית למוצב. הרמתי את משקפת 20/20 שהיתה זרוקה על הרצפה לאחר שעמדת התצפית נפגעה, ירדתי למדרון אחורי, שמתי אותה על שקי החול והשקפתי לכיוון הזחל"מים. לשמחתי זיהיתי את הזחל"ם של מח"ט גולני, אמיר דרורי, לפי סימני הזיהוי שהיו על הזחל"ם . כמו כן, זיהיתי שמספר חיילים עומדים על הזח"למים עם משקפות ומתצפתים לכיווננו. אמיר המח"ט קרא את המצב. לא היה קשר איתנו. היינו מספר קטן של חיילים במוצב, ובנוסף, המוצב שלנו היה המוצב הצפוני ביותר לפני הר החרמון, ושלט על המפגש בין ציר "צין" שהוביל מסוריה לכביש המערכת, ומשם ל"ברכת רם" "ומסעדה", וצפון רמת הגולן.
לפתע אני רואה 3 זחל"מים עוזבים את הקבוצה ומתחילים לנוע במהירות רבה לכיוון המוצב. יש! הבנתי, סיוע בדרך. קראתי לעוד חייל (רוני ניסנבוים) ורצנו לשער המוצב. פתחנו את השער. 3 מוקשי נ"ט היו מחוברים לקרש ארוך שהיה מונח לרוחב הכביש לצד השער. המכסים שלהם עפו בהפגזה, והנוקרים בלטו בצורה מפחידה. תפסנו כל אחד בקצה הקרש, והזזנו אותו בזהירות הצידה כדי לפנות דרך לזח"למים הקרבים, וחזרנו לחצר המוצב.
תוך מספר דקות נכנסו שלושת הזחל"מים במהירות לחצר המוצב. מהזח"לם הראשון קפץ בחור ענק עם דרגות סרן על הכתפיים. שאלתיו, מי אתם מלאכים ? והוא השיב לי אני ויניק מ"פ הסיירת, תראה לי איפוא עמדת המפקד. הריאתי לו את הכיוון. חייל נוסף צעק לי מהזחל"ם בשאלה אם יש לנו תחמושת של מא"ג? השבתי לו: "יש תחמושת אין מאג"ים". הוא חייך ואמר "שיגעון , יש לנו מאגים ואין תחמושת". ויניק עלה לעמדה, עשה חפיפה קצרה עם יוני המ"מ, ותפס פיקוד. רוני ניסנבוים חייל מהמוצב "ויניק עמד זקוף בתעלה הכדורים שורקים, והוא מחלק פקודות לאנשים, מחלק לאנשים 'גזרות אש' ומורה לחיילים היכן להתמקם. תמונה בלתי נשכחת" ויניק חזר לחצר המוצב לאחר כמחצית השעה , עשה סיבוב בין שתי העמדות הנוספות מיקם את החיילים וחילק פקודות. הגיעו איתו כ- 30 איש. מארבע לוחמים שמאיישים עמדה גדלה הכמות ל- 14 איש.

הרגשתי תחושת הקלה עצומה. "יש בעל בית". מקבוצה קטנה של לוחמים שמפוזרים בעמדות בלי קשר בינהם ובלי קשר עין, ללא מא"גים, ובלי קשר חוץ, הפכנו ל"גדוד" עכשיו מי יכול לנו!!! גבי המ"פ הגיע למוצב פעם ראשונה ביום א' אחר הצהריים, לזמן קצר. הוא הגיע עם שני זחלמים הביא אספקה, אוכל ותחמושת. בהמשך, הוא הגיע פעם ביום והביא אספקה ופינה את הנפגעים לפי הצורך. האוכל לא היה בשפע וגם לא הסיגריות והיה צריך לארגן ולחלק את האספקה על מנת שתספיק לכולם.

ביום שני אחד מנהגי המילואים, שהגיע עם הסיירת נפצע בליסתו, מירי של צלף. בעודו נישא על האלונקה לזח"לם הפינוי עם פרצוף מרוטש, הוא הפנה מבטו אלי ומלמל לעברי "עכשיו תוכלו לחלק גם את מנת הסיגריות שלי לחברה" ליבי נצבט. ביום כיפור הסורים ניסו לפרוץ לשטחנו עם כוח טנקים בסד"כ של גדוד בליווי ריכוך ארטלרי דרך ציר "צין" שהיה למרגלות המוצב. במידה והיו מצליחים הם היו מנסים כנראה לעלות על המוצב בצורה יותר מסיבית. פלוגת הטנקים שהיתה פרוסה בשטח בלמה את ההתקפה. בסיום הקרב נראו כ15- טנקים סוריים בוערים. למעשה, לאחר היום הראשון הסורים לא ניסו להתקדם עם טנקים פעם נוספת לגיזרה שלנו.

כ- 2 ק"מ מזרחית לנו על ציר "צין" היה עיקול בדרך וסוללת עפר שנבנתה ע"י הסורים. מאחורי הסוללה התרכז כוח סורי שניסה להתקדם מפעם לפעם, בעיקר עם זחל"מים וכלי רכב רכים. אודי הקת"ק ניסה במהלך ימי הלחימה לקבל סיוע ארטילרי מהסוללה שלו, לטובת המוצב. קריאותיו ותחנוניו אליהם בקשר, נמשכו ללא ליאות והפכו פטטים. פגז אחד שהסכימו לירות לטובתינו, יצר את הרשם שהוא למעשה כוון לעברו על מנת להשתיקו ובטעות פוספס. צוות המרגמה 81 במוצב והטנקים לידינו היוו תחליף לא רע בכלל לסיוע האטילרי שבושש להגיע. הם טיווחו את עיקול הדרך וירו לשם בכל פעם שהיה נסיון של רכבים סורים להתקדם. בעמדה 2 המש"ק היה ניסים שורש. העמדה היתה ממוקמת לכיוון דרום מזרח ושלטה על ציר "צין". בכניסה לשכפ"ץ העמדה, היתה עמדת המרגמה. בכל פעם שניסים זיהה תנועה של רכבים בעקול הדרך בציר "צין", הוא היה צועק לרגמים לירות לעבר העיקול. שהיה מטווח באופן קבוע. מספר פגיעות זוהו בבירור וגרמו לקורת רוח רבה. בשאר המיקרים כלי הרכב הסוריים היו נסוגים לאחור.

במהלך שלושת ימי הלחימה, החל מיום א', 7.10 ירה צוות המרגמה (המש"ק פרינץ והרגם גיזסטר), מאות פגזים לנקודות "ש" - "אש סכנה" של המוצב, ולכיוון העיקול. ירי זה אילץ את הסורים להתקדם לכיוון המוצב ברגל, ובכוח לא גדול, בדילוגים לאורך של קילומטר וחצי.
למרגלות המוצב בשטח מת, התרכז הכוח הסורי שניסה לתקוף מפעם לפעם. כפי שציינתי קודם, כוח סורי שהתמקם בבוקר יום א' בתעלות ההרוסות של המוצב הישן, במרחק של כמאה מטר מאיתנו בכוון דרום מזרח צלף עלינו במשך ימי הלחימה. לוחם הסיירת, אודי אלחנני, נהרג מפגיעת צלף. בנוסף נפצעו 3 חיילים נוספים מכוח התגבורת. נסיונות ההתקפה של החי"ר הסורי נמשכו שלושה ימים, מיום א' בבוקר ועד ערבו של יום ג', היו מספר נסיונות כאלו ביום. בדרך כלל לפני כל נסיון התקדמות שלהם, היינו חוטפים מספר פגזי נ"ט. ברגע שהיינו מזהים חיילים סורים עולים מכיוון המדרון המזרחי, שהיה כאמור שטח-מת, החיילים בעמדות היו יורים לעברם, ומונעים מהם להתקדם. ביום השני, מספר חיילים סוריים הגיעו למרחק של כעשרים מטר מכיוון מזרח. הם תפסו מחסה מאחורי בונקר נטוש והחלו לירות לעברנו.

ויניק החליט לעצור את הסיפור באיבו.
הוא לקח עוד שני חיילים, ובסיוע רתק וזריקת רימונים הוא קפץ מהתעלה הסתער לעברם במורד המידרון, באומץ לב וחיילות למופת, וחיסל את השניים הקרובים. צפינו בהם מתוך התעלות בדאגה והערצה. האירוע נמשך דקות מעטות. ויניק חזר לעמדה עם קלצניקוב חדש. המורל במוצב היה טוב. המועקה של היום הראשון, בעקבות הידיעה על נפילת מוצב החרמון, חלפה עם בוא הסיירת. הדאגה והדריכות נשארו כמובן.

ביום שלישי 9.10 בשעות הבוקר הופתענו מאש נק"ל שנורתה לעברנו מכיוון מערב. לאחר התעשתות קצרה התברר, שחוליה סורית עשתה איגוף דרך תצפית האו"ם צפונית לנו והתמקמה על "הסחייטה" - גבעה ששלטה על המוצב מכיוון צפון-מערב. מכל העמדות ירו אש לכיוונם כולל המרגמה 81. החולייה חוסלה. בכל ארבעת ימי הלחימה עם רדת החשיכה השתרר שקט בגיזרה. "הסורים לא אהבו את החושך." ויניק היה יורד לבונקר כל ערב לשעה של מנוחה. הייתי מכין לשנינו מנת אוכל וכוס קפה. יושבים ומשוחחים. שלב הבלימה הסתיים. צה"ל עבר להתקפה.

ביום ד' 10.10 בצהרים שני מטוסי סוחוי חגו באויר וניסו לתקוף שיירה של כוחותינו שנערכה על כביש המערכת למרגלות המוצב. השיירה התארגנה לקראת כניסה פנימה לתוך שטח סוריה דרך ציר "צין", שכידוע הוא ציר "דו - סיטרי". מטוס אחד הופל על ידינו מאש שנורתה מהקרקע. המטוס השני הצליח לפגוע במספר חיילים שהיו בשיירה, ונמלט לאחר מכן. גבי המ"פ, שעמד ליד השיירה נפגע ברגליו, ופונה לבית חולים.

יום ד' אחה"צ נפרדנו בהתרגשות מויניק ואנשי הסיירת שעזבו אותנו לכיוון החרמון.

שלושים שנה עברו.
כל יום כיפור וכל יום זיכרון, וגם בימים אחרים שנושא המלחמה צץ ועולה אני נזכר ומתרגש מחדש מרגע הכניסה של ויניק והסיירת למוצב. דמותו החסונה והסמכותית, קור הרוח והמנהיגות, אומץ ליבו, וההרגשה שהעניק לנו אנשי המוצב - "אני פה, הכל יהיה בסדר" - בלי להגיד זאת במפורש, כל אלה עולים וצפים לנגד עיני.

סרן שמריהו ויניק נהרג בקרב על החרמון. לאחר מותו הוענקה לו דרגת רס"ן, כמו-כן הוענק לו עיטור המופת.

מאמר זה נכתב לזכרו, יהי זכרו ברוך!

מאיר לויתן.
קיסריה,
נובמבר 2003



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה