במשך חמש שעות נלחמנו מתוך תא שירותים קטן, בלי מקום לזוז

סמ"ר (מיל') יוני אסרף, לוחם סיירת הצנחנים, קיבל את עיטור העוז על התושייה שהפגין במלחמת לבנון השנייה

ב-19 ביולי 2006 הגיעו לוחמי סיירת הצנחנים למושב אביבים, הסמוך לגבול עם לבנון. המטרה שהוצבה בפניהם הייתה לפשוט על היישוב שמצדו האחר של הגדר, הכפר השיעי מארון א-ראס. החיילים חיכו בקוצר רוח למשימה, אך כשהבחינו בארטילריה הכבדה שמנחיתה ישראל על היעד, ניקר בלבם חשש: שלא תישאר להם עבודה. "אמרנו לעצמנו: 'וואלה, יורים פה יותר מדי'", נזכר לוחם הסיירת, סמ"ר (מיל') יוני (בנימין) אסרף, אז חייל בסדיר. "פחדנו שאם צה"ל ימשיך לרכך בכזאת אינטנסיביות את הכפר, לא יישאר שום אקשן בשבילנו".
אלא שבתוך שעות ספורות, חששם של הצנחנים התבדה. המציאות לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מהתסריט שצייר לעצמו אסרף: כבר ביום הראשון לפעילות בכפר, נקלעו כמה מחיילי הסיירת לחילופי אש קשים. אסרף תפס את הפיקוד על חבריו, וביחד הם נכנסו לתא שירותים קטן, ומתוכו ניהלו את הלחימה במשך שעות ארוכות. כשהמצב נרגע, יצא המפקד הזמני עם חבריו מהתא, ובעת הריצה לעמדה בה שהה המ"פ, הוא נטל מכשיר קשר מגופת אחד המחבלים -פעולה שאפשרה האזנה לרשת החיזבאללה. כעבור כשלושה שבועות, כשלוחמי הסיירת לחמו בבינת ג'בל, הפגין אסרף תושייה פעם נוספת. כשחברו נפצע באורח אנוש, חסם הלוחם את פתח כניסת הכדור בגופו במשך שעות ארוכות, ובכך נמנע איבוד דם רב. על פעילותו זו בשני ימי הלחימה, הוענק לאסרף עיטור העוז.

לא פראיירים בכלל

את הלילה הראשון על אדמת לבנון, העבירו לוחמי הסיירת בבתים בפאתי מארון א-ראס, אותם תפסו לצורך לינה. שעות החשכה חלפו בשקט, אך הבוקר כבר דאג להכין לחיילים קבלת פנים דרום לבנונית מסורתית. טנק ישראלי שהגיע לכפר ככוח עזר נפגע מטיל נ"ט, וצוות מהסיירת נשלח לחלצו תחת אש כבדה. "אז באמת הבנו שאנחנו לא לבד", אומר אסרף. "הבנו שיש מחבלים, ושיש להם טילים".
חילופי האש שככו בסביבות השעה 11:00, ומפקד סיירת הצנחנים, רס"ן עמית לידור, ניצל את הרגיעה כדי להתקדם עם שני צוותים שלו לעומק הכפר. "עמית קרא לנו לחבור אליו לבתים שבלב מארון א-ראס, ונתן לנו משימה לצאת לסריקות ולמצוא את המחבלים שירו על הטנקים", משחזר אסרף. "החלטנו שהבית הראשון שאנחנו הולכים לפעול בו הוא בית מספר 102, שנמצא בערך 100 מטר מהבית שבו ישב המ"פ. הגענו אליו בריצה, נכנסנו לתוכו, והתחלנו לעשות סריקות על יבש, כדי שלא יגלו אותנו. ראינו גזייה עם כוס קפה, והבנו שמישהו היה פה לא מזמן. עם כל הירי מסביב, היה ברור שלא מדובר באיזה אזרח תמים, אבל לא מצאנו בבית אף אחד, ועמדנו להמשיך לבית אחר, מספר 104.
"בכניסה לבית 104 הייתה דלת ברזל גדולה, שהיינו צריכים לפרוץ. החלטנו לעשות את זה מתוך הבית ששהינו בו. מפקד הצוות אלי קהן, ואיתו המטוליסט, יצאו כדי שיוכלו לירות על הדלת רימונים. הם ירו רימון אחד, שניים, והדלת לא נפתחה. עליתי מול אלי בקשר ואמרתי לו: 'בוא ננסה לירות ירי נק"ל מדויק'. סמ"ר רועי בן שחר, חייל בצוות שהיה עם כוונת טריג'יקון, כיוון על המנעול. אבל ברגע שהוא בא לירות זיהינו מכיוון צפון-מערב מין רוח-אש כזאת, שהתקרבה אלינו במהירות. 'בום', שמענו פיצוץ חזק. הטיל פגע בקיר השמאלי העליון של הבית. עפנו כולנו באוויר ונפלנו על הרצפה.
"מיד זחלנו לחדר השני בבית. היה בו תא שירותים קטן, ונדחפנו לתוכו, כל החמישה. לא היה מקום לזוז. אני עמדתי בכריעה עם ה'נגבון', כדי שגם סמ"ר בניה כהן, שהתמקם מעליי, יוכל להיות יעיל עם הנשק שלו. במשך כל הזמן הזה לא ידענו מה קורה עם אלי ועם המטוליסט. רק אחרי כמה דקות שמעתי אותם מודיעים בקשר שהם בסדר.
"בשלב מסוים עלה אחד החדרים באש, ועשן סמיך מאוד כיסה אותנו. כמעט ולא יכולנו לנשום. העברנו בינינו סמרטוטים רטובים. כל חייל תפס בתורו חיפוי לכיוון מערב, דרך צוהר קטן שהיה בתא. התחלנו לחטוף ירי מדויק מכיוון החלונות שממול. הכדורים חדרו את דלת העץ של השירותים, ופגעו בקיר מאחורינו. לא רצינו שאף מחבל ייכנס לתוך הבית, אז סיפקנו אש כל הזמן. אני הייתי עם ה'נגבון'. הזרמתי אש בכמות יפה, על אוטומט, כמו שצריך. עליתי מול מפקד היחידה בקשר, וניסיתי להסביר לו את תמונת המצב. הבנו שאף אחד לא יכול לבוא לחלץ אותנו, שניאלץ להתמודד עם זה לבד.
"בינתיים התחלנו להרגיש שהירי נהיה יותר ויותר מדויק. לקחתי רימון, ויצאתי בזחילה מהתא לתוך החדר עצמו. קמתי לכריעה, זרקתי אותו מהחלון וישר חזרתי לשירותים. נהיה שקט. לאחר כמה דקות, שוב הרגשנו שמתקרבים אלינו. אז שוב יצאתי מהתא, וזרקתי עוד רימון. בפעם השלישית שהחלטתי לזרוק רימון, כבר היה יותר מדי מסוכן לצאת החוצה, כי הירי היה נורא מדויק. לכן החלטתי לזרוק את הרימון מתוך השירותים. הרימון נפל בתוך החדר עצמו, והתפוצץ. למזלנו, בגלל שהיינו מאחורי קירות התא, לא נפגענו.
"פתאום בניה זיהה מחבל שניסה להיכנס, וירה בו. במקביל, עמית המ"פ דיווח שהוא מזהה אנשים לבושים במדים. אמרתי לו שכולנו בתוך הבית, ושאלה כנראה החיזבאללה - והוא פתח באש. המחבל נפל על איזה טראסה, אבל לא מת. כשהוא קם, סמ"ר טל ברלין, שחיפה מהצוהר של השירותים, נתן בו עוד איזה חמישה-שישה כדורים. כשראינו שיש על הגופה מכשיר קשר, עלה לנו רעיון שאם נצליח לצאת מהבית, נעבור דרכה ונביא אותו לדובר הערבית שהיה בבית עם המ"פ. אבל חילופי האש נמשכו כל הזמן, ובמקביל האש בחדר הלכה והתלקחה. פחדנו שהציוד והתחמושת בחדר השני יתפוצצו. בניה ורועי זחלו לשם, והביאו את הציוד. במזל, הדבר היחיד שנשרף היה האלונקה.
"ניסינו להבין מתי נוכל לחלץ את עצמנו מהבניין. בכל פעם שהתכוונו לצאת, הבנו שיש עדיין מחבלים ויריות, ולכן החלטנו לחכות. אחרי זמן רב, התחילה להתגבר האש בחדר השני וכבר לא יכולנו לנשום. החלטתי שבשלב הזה אנחנו מחלצים את עצמנו. לאחר יותר מחמש שעות בתא השירותים, יצאנו ממנו, ומהבית. בדרך לקחנו מהגופה של המחבל את מכשיר הקשר, וכשהגענו לבית שבו היה המ"פ, נתנו את המכשיר לדובר הערבית של היחידה. הוא זיהה את הפקודות שנאמרו בו, והבין שמדובר במקום כמו מטע זיתים. בעקבות כך, הצלף שלנו הלך לחלון, וזיהה ממולו אנשים מקובצים. הוא פתח באש, וכמה מהם נפלו. היה שם אפילו צלף שלהם ששיחק עם הצלף שלנו במשחק צלפים. הם לא היו פראיירים בכלל".

זאת הייתה קטסטרופה

כעבור כשלושה שבועות בהם הספיקו לוחמי הסיירת לצאת מלבנון, להיכנס אליה, לצאת ועוד פעם להיכנס, הוטלה עליהם משימה גדולה במיוחד: לפשוט על בינת ג'בל. ראשית קיבלו החיילים הוראה לכבוש את בניין "המפלצת" שבמרכז הכפר. "מדובר במבנה שנראה כמו הכנסת, רק פעמיים בגובה", מסביר אסרף. לאחר חילופי אש קשים במקום, ניתקו הצנחנים מגע, ואת הלילה העבירו בבתים מרוחקים. המשימה הבאה הייתה להשתלט על צומת מרכזי בכפר.
"התכוננו כל הלילה, ויצאנו למשימה יחסית מאוחר, בבוקר היום למחרת", מספר אסרף. "כשהגענו, היה עלינו ירי נק"ל וטילים. הבנו שאנחנו חייבים לעוף משם, כי אנחנו לא יעילים והמשימה לא תבוצע. החלטנו לחלץ אחורה. בחילוץ הזה, תוך כדי ריצה, ממש רגע לפני הכניסה לבית שאליו התכוונו להיכנס, סמ"ר מורן כהן חטף כדור   - ופשוט נפל לתוך הבית. אחד החובשים שהגיע, עשה לו חוסם עורקים רוסי בפתח היציאה, שהיה ממש גדול. הוא איבד המון דם.
"תוך כדי, היה כל-כך הרבה ירי, שאסור היה לעמוד, כי כל החלונות חטפו כדורים. זאת הייתה קטסטרופה אחת שלמה. מורן היה מעורפל - איתנו, לא איתנו. בשלב מסוים, מצאנו את פתח הכניסה של הכדור. הוא היה כמו נקודה. מיד חסמתי את הפתח עם האצבע שלי, ובכל הזמן הזה הרופא טיפל בו. היה בלגן מטורף: לא ידענו לאן מחלצים ואיך.
"הקודקודים התאספו, והתחילו לדסקס ביניהם מה לעשות. זה לקח שלוש-ארבע שעות עד שהם הגיעו להחלטה. לבסוף, הם אמרו לנו לחלץ את מורן 350 מטר לכיוון הוואדי, ושיחבור לשם טנק. המרחק הזה הפך לסיוט. זה היה שטח מאוד תלול, עם טראסות, מטעי זיתים, ומעבר כל-כך צר בין הבתים, שכמעט לא אפשר מעבר עם אלונקה. וכמובן שירו מסביב. איך שהגענו לנקודה, עוד גילינו שאנחנו צריכים לפרוץ דלת ברזל. בגלל שלא היה לנו זמן להתעסק עם ציוד הפריצה, פרצנו עם הגוף. ירדנו במדרגות לקומה למטה, ולשם הגיע טנק החילוץ. זה לא עזר: שעתיים וחצי לאחר מכן, נודע לי שמורן נהרג".

גבורה בתורשה

אין איש היודע מהו סוג החומר ממנו קורצו גיבורים, ומהו מצב הצבירה שלו בטבע. אך במקרה של סמ"ר (מיל') יוני אסרף אפשר להניח כי מדובר בתורשה גנטית. סבו של הלוחם בעל עיטור העוז לחם ונפצע בקרבות "היער השחור", במסגרת שירותו כחייל בצבא צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. וגם הוא, ממש כמו נכדו, קיבל בתום המלחמה עיטור על תפקודו.
"סבא תמיד סיפר על המלחמה, אבל לא ידעתי שהוא קיבל מדליה", מספר אסרף. "אחרי שחזרתי הביתה מטקס הענקת העיטורים של מלחמת לבנון השנייה, אמא שלי ביקשה ממני ומסבי להצטלם ביחד עם המדליות שלנו - וככה גיליתי שגם לו הוענקה מדליה. הצילום המשותף גרם לסבא להרגיש טוב. הוא היה גאה".
למרבה הצער, זה היה אחד מתצלומיו האחרונים של הסב הגיבור. בחודש נובמבר האחרון, הוא הלך לעולמו.