מיטווח הברווזים של מצא

במכונית הצבאית, שעשתה את דרכה לכיוון נצרת, באותו הבוקר הסגרירי של חורף 1967, היה מתח רב. רק שניים ישבו בה: קצין צעיר, סג"ם משופם וגבוה, ישב מתוח ליד מפקדו, סגן-אלוף, שאחז בהגה, כאילו, דרך של שגרה היא לו. שברירי שיחה התנפצו מיד. זה לא היה הרגע לפתח שיחת רעים. משהו, שריחף בחלל המכונית הקטנה, עצר בעדם.

מדי פעם העיף מג"ד הצנחנים ותיק-הקרבות מבט בפקודו הנרגש. "המתיחה עובדת יפה!" גיחך אל עצמו בשביעות-רצון, כשחש במתח הגואה אצל הסג"ם.

הכל התחיל יומיים לפני כן, כאשר המ"מ הצעיר התבקש להתייצב אצל שליש היחידה, כדי שזה יוודא את הופעתו הנאה במדי א' בלשכת אלוף פיקוד הצפון.

עתה הם היו בדרך אל לשכתו של דדו, שהיה אז אלוף הפיקוד.

המכונית המשיכה לגמוא מרחק. לפתע המג"ד לא עמד יותר במתח שיצר ברכב הסג"ם הנרגש – "אתה תקבל היום צל"ש אצל דדו", אמר.

הסג"ם הביט בו באי-הבנה – "על מה?"

לאלמגור

סג"ם מצא היה בטקס האחרון להענקת צל"שים לפני מלחמת ששת הימים – יחד עם התותחן פייבל ברג מגדוד 402.

כחודש וחצי לפני כן הייתה מחלקת הנח"ל המוצנח של יצחק מצא, סג"ם, שאך זה מלאה חצי שנה לדרגה, שקיבל בסיימו את בית-הספר לקצינים, במשימה שגרתית בקו הרמה הסורית: ביום היה עליה לאייש עמדות ועמדות תצפית בגזרת אלמגור, ובלילה – פעילות, כרגיל.

אלמגור הייתה למן הקמת המדינה, גזרה חשובה בעימות עם סוריה. לידה עמדו להקים את המוביל הארצי של ישראל בתחילת שנות החמישים – תכנית, שהושעתה בשל לחץ בין-לאומי כבד. כן נודעה גזרת כורזים בשל התקרית המפורסמת בתל מוטילה.

אלמגור היה משק היעד של יצחק מצא.

הקרב על המים

ימיה הראשונים של שנת 1967 לוו במתח רב על רקע החיכוך הגובר בגבול סוריה. שני מוקדים היו לסכסוך: הרצון המופגן של ישראל לעבד את כל שיטחה הריבוני – ממש על המילימטר האחרון, הנושק לקו הגבול, והמגמה הרב-ערבית להטות את מי מקורות הירדן. כל זה כדי להצמיא את ישראל ולסכל את תכנית המוביל הארצי, שהופעל באמצע שנות השישים, כשהוא שואב מים מהכינרת. האירועים בצפון קיבלו אז את הכותרת, "הקרב על המים" – שכן, לו הוטו מקורות הירדן מוטים, לא היה שום ערך למוביל הארצי, והנגב היה גווע בצמא.

כל זה היה על רקע הפעילות הגוברת של פת"ח.

בכרוניקה הביטחונית של אותם הימים נרשמו שני סוגי תקריות: תקריות "קטנות" (בסדר גודל של כמה חיילים ואש נשק קל), כאשר הסורים החדירו חיילים מחופשים לרועים או לכפריים אל שטח ישראל, או, כאשר ניסו למנוע מתושבי יישובי קו העימות לעבד את חלקותיהם, תקריות "גדולות" (שהתפתחו עד "ימי קרב"), אירעו כאשר שני הצדדים הכניסו לעימות טנקים, תותחים ונשק כבד. בתקריות הגדולות השתתף גם חיל האוויר, שהפליא את מכותיו בסורים, אך לאחר מלחמת ששת הימים התברר, שהביצורים הסוריים עמדו גם בכך.

המאבק על הריבונות הכתיב לעבד כל חלקה שנקבעה בתחום ישראל על פי קווי שביתת הנשק משנת 1949, הכניס לסלנג הביטחוני של אז הרבה שמות, שנעלמו ממנו לחלוטין, ביוני 1967 – הבוסטר, 80 הדונם, האף של דה-גול ועוד חלקות, שקנו את מקומן הקבוע בדיווחי דובר צה"ל על תקריות בלתי-פוסקות בגבול הצפון.

צה"ל של ראשית 1967 היה שונה ממה שמוכר לנו כיום – כמות הכוחות, שהייתה בקו, הייתה בסדרי הגודל של אותם הימים, והצבא היה דל יחסית באמצעים. "עמדת התצפית שלנו שונה לחלוטין ממה שמוכר כיום", נזכר יצחק מצא, "אלו היו כמה מוטות עץ, שנקבעו בקרקע, מקוּרים בכמה פחים מגולוונים, שתלולית עפר ערמה עליהם, זה הכל! אין פלא שבירי הראשון עליה, הכל התעופף באוויר ונשארנו חשופים".

פינוי בריצה

עם בוקר חש מצא לעמדה. התצפית מסרה, שהסורים החדירו לשטחינו "רועים", המציתים בזדון את השדות מתחת לתוואי המוביל הישראלי, מול גבעה 62 שבעמק הבטיחה.

"הסתבר שזה היה מארב מתוכנן: ברגע שקיבלנו אישור לפתוח עליהם באש, כדי לסלקם משטחנו וירינו, חטפנו מטח רציני, כולל אש מטנקים T-34 וממשחיתי טנקים SU-100, והעמדה קרסה. חילצנו את המקלע לאחור והמשכנו לירות".

אחד החיילים נפגע, דיווח לאחור ומודיעים שזחל"ם הפינוי בדרך. "הכרתי את השטח, וידעתי שאי אפשר להכניס את הזחל"ם מבלי לחשוף אותו לאש טנקי האויב". יצחק מחליט על פינוי רגלי. אחד החיילים נשאר בעמדה והמשיך לצפות אל המזרח העוין. שאר השלושה עמסו  את הפצוע על אלונקה, והחלו לרוץ עמה, כשלושה קילומטרים ארכה הדרך, כשהסורים רודפים אחר הרצים באש.

למחרת, היה ברור שהסורים לא יחדלו מהצתת השדות על-ידי "רועיהם", רפול, מח"ט הצנחנים, הצטרף למצא בעמדה, ששלטה על אזור התקרית וחסמה את דרכם של מבעירי השדות. אולם, "למעלה" רצו ללמד את הסורים לקח של ממש. לא מספיק, כך חשבו, להשיב באש, צריך לחסל את עניין ההצתות סופית. לשם כך רוכז כוח רציני של טנקים במארב מתוכנן, שהיה אמור לעלות ממדרון אחורי אל עמדות אש מיד כשהסורים יחלו לירות. רפול נשאר עם דדו במוצב החפ"ק.

מצא, שידע על העומד בפניו, קיבל את הפיקוד על עמדת התצפית. יחד עמו היו שלושה מחייליו (אחד מהם, דובי, יקבל אחר מלחמת ששת הימים ציון לשבח מהרמטכ"ל על גבורתו במלחמה ועל קור-רוחו כשהשמיד טנק "סטלין" בירי ררנ"ט בקרב רפיח). "במחלקה שלי היו רק חיילים טובים, כך שלא הייתי צריך לבחור במיוחד. לקחתי איתי שלושה, והסברתי להם את העומד לקרות". בטרם אור ראשון, הם היו בעמדה ועמם מקלע כבד (מק"כ) 0.5, משקפות וציוד אישי. המתח ניסר באוויר.

כולם היו דרוכים – גם הסורים!

כשהופיעו "הרועים", והמשיכו להבעיר אש, ניתנה הרשות לעמדה לירות אליהם כמה צרורות, כדי שינוסו. "בן-רגע פתחו הסורים באש רצחנית. העמדה רוסקה, ושוב נותרנו חשופים. אז החלו הסורים לירות גם פגזים רסיקי-אוויר במטרה לפגוע בנו".

הטנקים שלנו עלו לעמדות אש, אך לשווא. "אחרי המלחמה בדקנו את הנושא, ראינו שהסורים הכינו היטב שיעורי-בית: הם הכניסו את הטנקים שלהם לעמדות תובה עם מדרגה. כך כל טנק היה חשוף מעט מאוד לאש ולתצפית שלנו, והטנקיסטים שלנו נותרו חורקי שיניים". הסורים, לעומתם, ירו מדויק מאוד. "כנראה, הם עבדו עם כרטיסי טווחים, שהוכנו היטב מראש".

מלחמת מקלע בטנק

בתקרית הראשונה למד יצחק לקח רב. "בירי הראשון נקרעו חוטי הטלפון שהוליכו לעמדה, ונותרנו רק עם מכשי- קשר". זה מצב רגיש מאוד כיוון שהאויב האזין לרשתות שלנו, וכל מידע מיותר סייע לו. "היה לי ויכוח אלחוטי עם קצין בכיר בגוש [המפקדה האזורית בהגנה המרחבית], שדרש ממני במפגיע דיווח מדויק על הארטילריה הסורית. ידעתי, שאם יקבל אותו, אני אקבל את הארטילריה עליי, וסירבתי".

"זה היה רגע מביך מאוד- סג"ם צעיר מול קול סמכותי במכשיר-הקשר, שמאחוריו עמד סא"ל ... לא העברתי את הדיווח הזה!"

פרט לוויכוח הזה, היה מצא עסוק למדיי. "זחלתי פנימה אל העמדה,ומשכתי החוצה את המק"כ. דילגנו עם המקלע לעמדת חליפין, וירינו ממנה. שוב חטפנו אש תופת. דילגנו שוב לעמדה אחרת, צפינו אל האויב, וירינו- שוב חטפנו אש תכליתית מאוד". אחרי המלחמה התברר שהמק"כ המדלג הפליא להכות בסורים, למרות הפער הממשי בין הצדדים.

במפקדה מאחור ישבו הכל קשובים למכשיר-קשר, המדלג עם אנשיו של מצא. בלי הרף נמסרו בו פרטים על העמדות הסוריות ועל מקורות האש. הטנקים שלנו ניסו להרים מטרות,ולשתק את מקורות האש אך לשווא: הפעם הסורים היו מוכנים היטב לקרב.

מכשיר-קשר גם פלט מקורות להמשך הירי. "לקחנו את ה-0.5 על החצובה, וקפצנו לעמדה אחרת, תוך שאנחנו קופצים ומדווחים". מיד השיבו הסורים באש רצחנית,והארבעה שהיו נכונים לכך, דילגו שוב.

"חשוב מאוד להכיר את השטח. מיד כשבאתי לשם, יצאתי לארגן לי את השטח. למדתי כל פרט, וכל מקום הכנתי עמדות חליפין. זה אינסטינקט,שאתה חייב לפתח – בכל נקודה עליך לדעת מה הנקודה הבאה שלך: ולא, אתה בצרות", באותם סיורים מקדימים, עם תפיסת הקו, עסק מצא הרבה בסיקל אבנים. "ערמתי פה שניים-שלושה סלעים, שם שתי אבנים, הכל עמדות מאולתרות, אף פעם זה לא יכול להזיק ...". העמדות הללו שימשו את הארבעה בדילוגיהם.

כך, משך כארבע שעות וחצי, דילגו הארבעה – צופים, יורים, מדווחים ומוכנים לחטוף אש-נגד מכל האימה שריכזו הסורים – טנקים, תותחים, משחיתי טנקים וסתם רובאים, שהפעילו את אשם לעבר החוליה, המדלגת עם המקלע שוצף האש.

"התפללתי שיכניסו להם"

בצהריים החליטו אלוף הפיקוד והמח"ט, שאין עוד טעם להמשיך במשחק הזה של דוד נגד גוליית, בשעה שגוליית מסרב לחשוף את רקתו.

מצא קיבל הוראה לנצור אש. "משפסקנו לירות, הסורים נרגעו גם כן". עם חשיכה עזבו הקצין ושלושת חייליו את השטח, כדי להצטרף לפעילות הלילית של מחלקתם. החיים צריכים להימשך.

"אף אחד לא חשב, שעשינו דבר מיוחד. היה לנו אתגר, כמו בכל משימה אחרת, לבצע היטב. לי, כמפקד, היה גם חשוב לדאוג שאנשים יהיו תמיד מוגנים. לדאבוני, לא הצלחנו להכות בסורים. אבל, מילאנו היטב את חלקנו במטווח הברווזים הזה!"

במהלך יום הקרב הזה, נפגעו אוזניו של מצא. "בהמשך השירות היו רק תוספות יוקר על זה".

- ומה עושים משך כל הזמן הנורא הזה?

- צופים למטרות, מדווחים, יורים, מתכוננים לחטוף, ומדלגים.

- ארבע שעות וחצי?

- כן! זה לקח הרבה זמן, אבל כשאתה בתוך זה לא מרגישים שהזמן עובר, כי אתה כל הזמן במתח.

- והתפללת להפסקת-אש?

- לא! התפללתי, שהטנקים שלנו יכניסו להם!

- והיית יכול להמשיך?

- לא ביקשתי לחדול. באותו הזמן יכולתי להמשיך עוד.

- ומה קרה כשקיבלת פקודה לחדול?

- הייתה התפרקות מתח. אבל, הצטערנו מאוד, שלא הצלחנו לדפוק להם את הטנקים.

אווירה טובה

"ברגעי מתח", סבור מצא, "מקבלים אנשים כוח מעל ומעבר למה שיש להם. כשאני משחזר את התמונה (וניסיתי לעשות זאת שנית, וזה לא פשוט), אני לא מבין איך יכולתי להיכנס לעמדה הקורסת בזחילה, למשוך את ה-0.5 עם החצובה, ואחר כך לדלג עמו לאורך מאות מטרים. כשצריכים, כשמוכרחים – יכולים!".

הנוסחה של מצא משלבת חייל מיומן (אם דווקא כשפותחים עליך אש תתחיל לחשוב מה צריך לעשות עכשיו – אתה בצרות גדולות!) עם אווירה טובה של יחידה, עם מסורת היחידה ועם הזדהות מוחלטת עם יעדי הלאום.

"בכל אחד מאיתנו מוטמעים ערכים – בבית, בבית-הספר, בתנועה. בצבא קצת מאוחר מדי להקנות ערכים, בגיל 19-18 לא תוכל לשנות את הערכים של בחור, שלא עשו הרבה כדי לטעת בו דברים חיוביים" – הוא סבור.

"כאשר ללוחם יש מוטיווציה גבוהה, אתה יכול ללמד אותו המון! מאז ועד עתה הגורם הראשון במעלה היה האדם!" לכן, הוא סבור, יש לטפל היטב בחיילים ולטפחם – אף בדרכים לא מקובלות. "אפילו, אם גמולך הוא לפעמים סטירת לחי".

מן העיר אל הכפר

יצחק מצא נולד בשנת 1945. אביו – דור שלישי בארץ – היה באותה העת לוחם בארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). אף שגרו בבני-ברק, לא היו דתיים.

יצחק מצא

בהיותו בן שש, עברה המשפחה מן העיר אל הכפר. אביו היה בין מקימי מושב משגב-דב (על שמו של לוחם האצ"ל דב גרונר, שהועלה לגרדום), סמוך לאשקלון.

בבית ספג אהבת מולדת מהולה בסיפורים אישיים מתולדות המשפחה. את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר החקלאי "עיינות". עם סיום הלימודים התגייס לנח"ל עם גרעין, שיעדו היה מושב אלמגור, שהוקם זמן קצר קודם לכן. הצעיר הגבוה נשלח, במסגרת "אחוזים מאוחרים", לקורס מ"כים בנח"ל המוצנח. משנסללה דרכו אל קורס הקצינים, שלאחריו הוא חזר לגדוד כמפקד מחלקה.

"המסורת של היחידה מכתיבה הרבה", הוא אומר, "החיילים מחכים לתגובתך כמפקד. אם נכשלת, מצבך חמור: חשוב מאוד איך החיילים מביטים עליך. אם, כמפקד, אין החיילים מעריכים אותך, אין לך מה לחפש שם, ואפילו תהיה החייל המקצועי ביותר בשטח!"

"ברגע שמפקד נכשל בעיני חייליו, אין לו מה לחפש כמנהיג – אצל חייליו ובצה"ל".