יאיר רחלי מנהל דו-קיום עם המוות

יוסי מלמן הארץ 30.4.09
יאיר רחלי, תצלום: אריאל שליט

יאיר רחלי, תצלום: אריאל שליט


הוא נפצע קשה במלחמת השחרור, קיבל - בטעות, לדעתו - את אות הגבורה, השתתף במאות מבצעי ריגול, כתב ספרים, ועכשיו, בן 80, סבור יאיר רחלי שהפילוסוף הצרפתי מונטן הטעה אותו . יאיר רחלי בעל עיטור הגבורה ממלחמת העצמאות



יאיר רחלי לא חושב שהוא ראוי להיות גיבור ישראל. זו לא צניעות מעושה. הוא באמת סבור, שלא היה ראוי להימנות עם 12 הלוחמים שעוטרו לאחר מלחמת השחרור בעיטור הגבוה ביותר של צה"ל. הוא מעדיף להתגאות בספרים שכתב. אף שגם בתחום זה יש לו ספקות. "סופר", אומר הגבר בן ה-80, "נשמע גדול עלי".

בימים אלה רואה אור ספרו החמישי "מונטן הטעה אותי" (הוצאת כרמל). כמו ספריו הקודמים, גם הפעם העלילה שואבת את השראתה מחומרי חייו, מהעלילות הרבות שהיו מנת חלקו במסגרת שירותו כלוחם ומפקד ביחידת המבצעים של השב"כ והמוסד.

בתוכה הוא שוזר היגדים פילוסופיים, בחיפוש משמעות החיים. הפעם הוא נעזר בדמותו של איש הרנסנס בן המאה ה-16, הפילוסוף והמסאי הצרפתי מישל דה מונטן. "למונטן התוודעתי בצעירותי, לאחר שזכיתי באות הגבורה ונפצעתי במלחמה", הוא מספר. "ספר הפילוסופיה הראשון שקראתי היה שלו. מחשבתו וכתיבתו השפיעו עמוקות על חיי. הרגשתי שאני ידידו ושאנחנו בראש אחד. אני אוהב אנשים שתוכם כברם, ומונטן הוא אחד כזה".

אחת המסות של מונטן שרחלי הזדהה עמה במיוחד עוסקת בנוכחות המוות בחייהם של בני האדם. "בני אדם פוחדים מהמוות ומשתדלים להימלט מפניו. כשאתה הולך לישון אתה חושש שאתה עלול לא לראות למחרת את אור היום. אך זה לא עוזר, המוות מקנן בך. יש לי ניסיון אישי. כשהייתי בקבוצת יזרעאל יצאתי לחרוש עם פרדה שאסור היה לגעת בצווארה, כי אז היתה משתוללת. בטעות נגעתי בצווארה, והיא החלה לדהור כמטורפת. נגררתי על ידה למרחק רב. חששתי למות. צעקתי הצילו הצילו. איש לא שמע. לפתע אמרתי לעצמי מה יעזרו הצעקות והשתתקתי. הפרדה נעצרה בפתאומיות."מונטן מלמד אותנו שהמוות נמצא תמיד לצדנו, ולכן במקום להסתתר מפניו, לנסות להדחיק את קיומו ולא לחשוב עליו הוא מציע פתרון הפוך. דווקא ככל שתחשוב על המוות כך תתרגל אליו ותשתחרר ממנו".

לא מביט לאחור

יאיר רחלי נולד בחיפה ב-1929, למד במקווה ישראל ועם בני כיתתו הצטרף לפלמ"ח. מפקדו היה פנחס (סיקו) זוסמן, לימים מנכ"ל משרד הביטחון. בינואר 1948 השתתף בפעולת תגמול נגד בית בעיבורי שפרעם, ששימש בלשון אותם ימים "מרכז לכנופיה ערבית". הכוח התגלה, ונורתה לעברו אש חזקה. רחלי התנדב לשתק את האש. הוא התקדם אל הבית, הטיל רימון לעברו והכוח נסוג. כעבור כשנה הופיע להפתעתו בקיבוצו המג"ד אסף שמחוני ובישר לו, שהוחלט להעניק לו את עיטור גיבור ישראל.

"כתבו אז שזחלתי ושילשלתי את הרימון ובכך איפשרתי את נסיגת הכוח", הוא אומר, "אבל האמת שזה לא היה כך בכלל. סתם קיבלתי את העיטור. לא הגיע לי בכלל. לפני מותו דיברתי עם סיקו, והוא הודה לפני: חתמתי על האישור בפזיזות ולא שמתי לב לפרטים". לדעתו, אם כבר - הוא אולי ראוי לשבח על שחילץ עם חברו, בהמשך הקרב ותחת אש כבדה, גופת לוחם. כארבעה חודשים לאחר הקרב בשפרעם, ביום הכרזת המדינה, נפצע רחלי קשה בקרב עם כוחות לבנוניים ברכס מלכיה. הוא ספג כדור, שנותר בבטנו עד היום.

לאחר שהחלים שב לחבריו בקיבוץ יזרעאל, התחתן, ולאחר זמן מה עזב את המשק. ב-1954 עבד כמדריך חינוכי בכפר הירוק, וכשחשש לאבד את פרנסתו פנה לרפי איתן, שאותו הכיר בילדותו, שיצרף אותו ליחידת המבצעים של השב"כ, שאז היתה משותפת גם למוסד. רחלי השתתף כמעט בכל המבצעים של היחידה, בין היתר בחיפושים אחרי הנער יוסל'ה שוחמכר בניו יורק. עיקר פעילות היחידה התרכזה בריגול נגדי: גילוי מרגלים וחשיפת סוכני ביון. לזכותו רשומים מאות מבצעים של מעקב אחרי יעדים ופריצות לשגרירויות זרות בישראל ובחו"ל לצורך השגת מסמכים, או הטמנת מכשירי האזנה.

באחד המבצעים, לאחר שחבריו לאבטחה ההיקפית התרשלו ולא הבחינו כי אחד מאנשי הנציגות שב למשרדו, הוא נאלץ להימלט מהבניין כשהוא מותיר מאחוריו את נעליו. למחרת קיבל אותן בחזרה ממשטרת ישראל, שהתבקשה לחקור את "הפריצה". "ההבדל בין הצלחה לכישלון במבצעים כאלה הוא כחוט השערה", הוא אומר.

באירופה מזלו שיחק לו פחות. באחת הפעולות בשליחות המוסד הוא נתפס על חם בבית שאליו פרצו. לאחר ששהה כחודש במעצר שוחרר בעקבות פנייה של ראשי המוסד אל עמיתיו בארגון הביון של אותה מדינה. הוא המשיך לעבוד ב"משרד" עוד כמה שנים, אך הגיע למסקנה כי מיצה את עצמו. הוא עזב את המוסד, ומאז אינו מביט לאחור. גם בכך הוא מסתייע בידידו הצרפתי. "כמו למונטן יש לי זיכרון חלש. בעיני שנינו זה דווקא יתרון ולא חולשה. מי שזוכר פחות מדבר לעניין ולא סוטה לעוד ועוד נושאים, שבהם הוא נזכר".

לאחר מכן הוא הצטרף לחבר נעורים, בעל סוכנות ביטוח, שממנה פרש לגמלאות לפני כמה שנים. ב-91' החל לכתוב את ספריו, המשלבים בין עלילות חייו לרעיונות פילוסופיים.

כמי שראה כמה פעמים את המוות לנגד עיניו אימץ לעצמו רחלי במשך מרבית חייו את השקפתו של מונטן על המוות. "תמיד התגאתי בכך שאיני מפחד למות. חשבתי על המוות. דיברתי על המוות. ראיתי אותי לפני ולצדי. אך עתה מתברר לי כי מונטן הטעה אותי. חבל לי למות".

כתבת המקור


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה