האחריות שהייתה לי כמפקד צוות גרמה לי לתפקד כמו רובוט

מה היה קורה אילו בצה"ל היו מחליטים לעשות ליום אחד רוטציה בין יחידות הצבא? דמיינו  ששריונרים היו נדרשים להטיס אף–16, שאנשי חיל הים היו מתבקשים לצנוח לחופי פלמחים ושחיילי הנ"מ היו נדרשים להפוך עורם ותותחם לאלו של שומרי הגבולות היבשתיים.

אז זהו, שהתרחיש האחרון ברשימה כבר התקיים פעם - וסמל (מיל') שלמה משה יכול להעיד על כך מקרוב. משה וחבריו לסוללת הנ"מ פעלו בתקרית גבול עם הסורים - לכאורה משימה מובהקת לירוקים. "זה נשמע מוזר מאוד", הוא מודה, "אבל יש לכך הסבר מקורי".

וזה ההסבר: "היה לנו תותח 30 מ"מ מסוג 'איספנו–סוויסה'", מספר משה. "במקור הוא נועד לשימוש נגד מטוסים, אבל עשו לו הסבה לתותח קרקעי. הותקנה בו כוונת מיוחדת, שבעזרתה היינו משחילים פגזים ישר לתוך המוצבים הסוריים. זה היה תותח על שני גלגלים שתפעלו שבעה אנשים: היינו מגיעים למקום, מפרקים את הגלגלים, מציבים את התותח היטב, מניחים שקי חול מסביב, קובעים גזרת אחריות ופותחים באש.

"האמת", ממשיך משה, "בתור חיילי נ"מ בלי הכשרה קרבית של קו ראשון, אלא רק של טירונות שדה, היינו בהלם כשקיבלנו הוראה לעלות לגבול הסורי. לא היינו מוכנים ולא ידענו מה זו מוכנות מול אויב - ופתאום הפכנו להיות קרביים. את הכל למדנו תוך כדי, אפילו מה זה להתגלח בשטח".

אך הדבר המרכזי אותו למדו משה וחבריו לגדוד 81 היה מהו מחיר הקרביות. ב–13 בנובמבר 1964 פתחו הסורים באש כבדה לעבר מוצב תל דן. משה, אז מפקד צוות, פיקד על צוותו חרף חילופי האש העזים, והשמיד תול"ר (תותח ללא רתע) רוסי שהיה חבוי בשטח. הצוות כולו נפגע בהפגזה, אך למרות פציעתו, דאג משה להזעיק פינוי ולא איבד את קור רוחו. על כך הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד הצפון.

משאית נבלעת באדמה

גדוד 81, כמו שאפשר להבין, היה עוף מוזר בלול הצה"לי הקודם. הוא נחשב לכה מוזר ולא שגרתי, שאפילו אריק שרון, אז ראש מטה פיקוד הצפון, היה מקבל את חייליו בחיבה עקבית בכל פעם שעלו לקו הצפוני. "הוא היה קורא לעברנו בשמחה אדירה: 'התותחנים שלי הגיעו' בכל פעם שהיינו מגיעים צפונה", מספר משה. "כך, במשך כשנה וחצי, היינו יורדים ועולים לסירוגין לקו צפון. הכרנו את האזור מולנו מצוין: היית מעיר אותי באמצע הלילה והייתי אומר לך בעל–פה את כרטיס הטווחים מאיתנו לסורים.

"עשרה ימים לפני התקרית, הגיעו לקו שלנו טנקי צנטוריון חדשים מבריטניה, ובדיוק באותו יום התפתחה תקרית קטנה ומקומית. הצנטוריונים החדשים פתחו באש לעבר הסורים, אבל כנראה שכיוון שהם עוד היו בחיתוליהם ולא צברו ניסיון מבצעי, הם ירו לא טוב. מיד נזכרו בנו ואמרו: 'תביאו את התותחנים'.

"כשהגענו, הצבנו שני צוותים בצפון תל דן. הצוות שלי השקיף לכיוון צפון–מזרח, והצוות השני השקיף לכיוון צפון–מערב. מולנו עמדו מוצבי נוחילה, במרחק 700 מטר בקו אווירי. התמקמנו מהר בעזרת חיילי גולני שהיו שם, והסתכלנו קדימה לצד הסורי. בין היתר, ראינו משאית סורית יורדת מהרמה ונבלעת באדמה. הבנו שככל הנראה יש שם סוללת עפר ענקית וביצורים רציניים. השבנו אש מדויקת לצד הסורי, ובמהרה ההיתקלות הזו נגמרה.

"בתום חילופי האש, ירדתי למטה, לחורשה שמדרום למוצב, והמשכתי לכיוון הצריף שממנו היינו מקבלים פירות וירקות טריים בנוסף למנות הקרב. עמד שם חייל ולא נתן לי להיכנס. התברר שבדיוק באותה שעה, נערכה במקום ועדת בדיקה של הגיס סביב השאלה למה הצנטוריונים לא ירו טוב. באותו רגע הבנתי למה קראו לנו מלכתחילה: אנחנו היינו יותר מבצעיים ומשופשפים, לעומת הצנטוריונים שעוד היו חדשים. מלבד זאת, הדיוק שלנו היה מאוד גבוה והיינו מכניסים צרורות של שמונה פגזים, ביניהם גם נפיצים ונתיבים, ישירות לתוך העמדה הסורית ממול.

"חלף שבוע. בערך יום–יומיים לפני התקרית, ב–13 בחודש, ישבנו אצל מפקד הקו בבונקר המרכזי שלו. הוא תדרך אותנו והסביר לכל אחד ממפקדי הצוותים מה הוא מקבל בגזרה. לי הוא אמר שאני מקבל את החלק המזרחי. בגזרה שלי היו שתי עמדות סוריות בולטות, שמתוכן בלטו קנים של שני טנקים גרמניים מסוג 'פאנצר', שכוסו על–ידי סוללות עפר.

"מפקד הקו הראה לי נקודה מסוימת ואמר לי: 'פה הסורים יעלו תול"ר 82 מ"מ'. הייתי המום. זה היה עתידי, לא משהו שאפשר לראות בעיניים. שאלתי אותו: 'סליחה, המפקד, איך אתה יודע? זה אמיתי? אפשר להתבסס על זה?' והוא אמר שזה אמיתי ובדוק, אבל שהוא לא מוסמך לומר מה מקור המידע. רק הרבה שנים לאחר מכן גילינו שזה היה אלי כהן שמסר את הידיעות. ובאמת, כל מה שהוא אמר היה אמיתי לחלוטין. אחד לאחד".

האדמה קפצה באוויר

בצהרי 13 בנובמבר 1964 הגיע אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד (דדו) אלעזר ז"ל, למוצב בתל דן על מנת לערוך סיור במקום. מבחינת הסורים, היה זה הקאזוס–בלי המושלם. "דדו היה דמות שאי–אפשר לשכוח אותה, פשוט איש מדהים", מעיד משה. "הוא הגיע למוצב, ובעוד אנחנו עמדנו בעמדה עם קסדות ואפודים, הוא ישב חשוף בג'יפ פתוח ונסע על שביל הפטרולים אחרי פטרול פתיחת הקו הרגיל. כנראה שזה הרגיז את הסורים, כי ברגע שהוא סיים את הסיור ונשמע ה'תיק–תיק' של החדשות של 13:30 בקול ישראל - מיד שמענו צרור. התקשרתי לחפ"ק ושאלתי מה קורה. הם ענו לי: 'אל תשיבו אש, תנו לאו"ם לשמוע מי ירה ראשון'. העמדות של האו"ם ניצבו לא רחוק משם, בתוך בניינים גבוהים ולבנים, והם היו יכולים לראות ולשמוע היטב מה מתרחש אצלנו. עברה בערך דקה וקיבלתי פקודה: 'פתח באש'.

"ביקשתי מהכוון שלי להסתכל משמאל לשתי העמדות הסוריות עם קני הטנקים הקבועים והנייחים, ולכוון לעבר המקום בו צריך לעלות, לפי מה שאמרו לנו, תול"ר 82 מ"מ רוסי. ואז, בדיוק כפי שאמר מפקד הגזרה, פתאום עלה שם קנה של תול"ר 82 מ"מ. זה היה פשוט בלתי ייאמן. הכוון ראה את התותח בטלסקופ, וברגע שהוא זיהה שהוא מתכונן לירות עלינו, פקדתי 'אש'. אני חושב שהתותחן הסורי, אם הוא בחיים בכלל, לא מבין עד היום מאיפה זה נחת עליו. הוא חטף שם צרור של שמונה פגזי 30 מ"מ שהוריד אותו מיד. ראו את זה בטלסקופ.

"המשכנו לירות במטרות שלנו בגזרה הצפון–מזרחית של נוחילה, בעוד הצוות השני העסיק את הגזרה הצפון–מערבית. בו־זמנית, הצנטוריונים עלו לעמדות הקרב ועזרו לנו וירו לעבר המטרות שנקבעו להם. החלו חילופי אש כבדים. מכיוון הרמה הסורית הצטרפה אש תלול–מסלול של מרגמות 120 מ"מ, שלא יכולנו לתת לה מענה. התחילו ליפול סביבנו פגזי מרגמות וכל האדמה רעדה. המרגמות נפלו לפני העמדה, ממש מתחת לשקי החול ומאחוריה. תוך שניות נפגענו - כל שבעת אנשי הצוות וגם רס"ן לואי בורנשטיין, מג"ד באחד מגדודי הנ"מ שבא לבקר אותנו ונשאר לעזור.

"אני חטפתי רסיסים בפנים, במצח ובמותניים, אבל תפקדתי והודעתי לחפ"ק על הפגיעה. אני חושב שהאחריות שהייתה לי כמפקד צוות היא זו שמנעה ממני להתעלף ולאבד עשתונות, וגרמה לי לתפקד ממש כמו רובוט. ענו לי בקשר שהחילוץ בדרך, ואכן תוך זמן קצר הגיע זחל"ם שתמרן במטרה להיכנס מאחורי העמדה. בזמן שהעמסנו את הפצועים, ראיתי את הפגיעות הקשות של יהודה פורת ושל לואי בורנשטיין, ובאמת שניהם נפטרו תוך זמן קצר.

"התחלנו לנסוע לכיוון חורשת טל, שם היה מין תאג"ד, ושמעתי 'בום'. הרמתי את העיניים וראיתי שהסורים פגעו עם המרגמות בבנייני האו"ם, ככל הנראה בטעות. הייתי מעורפל, ובמהלך הנסיעה כל הזמן טפטפו עלינו מרגמות. האדמה קפצה באוויר משמאל ומימין. אתה מזדעזע כולך, ואז, כמו באיזה סרט הוליוודי עם 'הפי אנד', אתה רואה את מטוסי חיל האוויר עוברים מעליך וצוללים ישירות על הרמה. זה היה מחזה אדיר. זו הייתה התקרית הראשונה מול הסורים שבה הופעלו מטוסי חיל האוויר שלנו. זו הייתה הרגשה נפלאה, מין נקמה כזו.

"הגענו לחורשת טל, שם הייתה יחידת פינוי עורפית של חיל הרפואה. מיד גזרו לי את כל הבגדים, אפילו את התחתונים, והתבדחתי עם החובש: מי יחתום על המדים שגזרת? הוא חייך ואמר: 'אל תדאג, יהיה בסדר'. הגענו עם אמבולנס בנסיעה מהירה לבית–החולים בצפת: הייתי בהכרה מלאה, ירדתי בכוחות עצמי ואפילו סימנתי לחובשים ולאחיות לקחת מאחור את הפצועים קשה.

"אחרי שבוע בבית–החולים, שוחררתי והגעתי בחזרה ליחידה. המג"ד קרא לי ואמר לי: 'אתה בן יחיד, אתה לא עולה יותר לצפון'. ובאמת טוב שהוא נזכר. אבל האמת, הייתי חוזר על זה שוב בלי בעיה גם היום. אני בן של ניצולי שואה, ומאז ילדותי אבי סיפר לי מה עברו היהודים בגולה. פתאום אתה מוצא את עצמך במצב אחר - אתה לוחם. כך שגם אם הייתי נהרג שם, לפחות הייתי מת כמו גבר - עם נשק ביד".