ברגע הפיצוץ, הלב שלי היה בתחתונים. התכוננתי לגרוע מכול

רס"ן רועי נהרי, מפקד הכשרת יסוד בבית–הספר להנדסה קרבית (בהל"ץ) ולשעבר סגן מפקד יהל"ם, התגייס לחיל הכסוף במטרה להפוך למקגיוור. "היום אני ללא ספק מקגיוור", הוא אומר בחיוך - ומודה לחיל שהביאוֹ עד הלום. ככה זה במציאות הצבאית, כשאין דבר העומד בפני הרצון - בייחוד כשהוא מגיע במשקל עשר טונות ועם מנגנון השהיה חשמלי. הרי מה הטעם לנסות להזיז הרים, אם אפשר פשוט לפוצץ אותם?

"חי"רניק מרגיש בנוח על הקרקע, שריונר מרגיש בנוח בתוך טנק ואני מרגיש בנוח בתוך שדה מוקשים, שם אני הכי טוב", מסביר רס"ן נהרי. "אנחנו אנשי הנדסה, ולפוצץ דברים זה מה שאנחנו עושים. אנחנו חיים את זה. כל המקצוע שלנו וכל זכות קיומנו תלויים בזה שאנחנו יודעים לאתר מכשולים ולהתמודד איתם. זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב וזה מה שאני לומד לעשות באימונים ובקורסים. כך שבתוך שדה מוקשים, למשל, אני מרגיש בבית. יותר מזה, כשאני בתוך שדה מוקשים אני רגוע. כשאני על קרקע רגילה, דווקא אז אני מתוח ודרוך לקראת המכשול הבא. זה העניין והמהות של לוחם הנדסה".

תפיסת החיים החריגה הזו של רס"ן נהרי התגלתה במלוא תפארתה במלחמת לבנון השנייה. היה זה בכפר עיינתא ב–14 באוגוסט 2006, עת נפרס תאג"ד לקליטת פצועי חטיבת גולני. מיד עם תחילת הטיפול הרפואי פגע טיל במבנה שבו מוקם התאג"ד, ובעטיו נפצעו הרופא והחובשים. רס"ן נהרי, אז מ"פ בגדוד 603 ("להב") בדרגת סרן, וחובש בהכשרתו האזרחית, טיפל בפצועים באופן אישי ופיקד על חילוצם. לאחר מכן, הוביל את פתיחת הציר למרחב שקיף א–נימל, פעולה שהייתה חיונית מאוד להמשך הלחימה מול האויב. על כך הוענק לו צל"ש מפקד אוגדת געש.

הבית נהיה שטוח

מלחמת לבנון השנייה תפסה את רס"ן נהרי כמ"פ א' בגדוד 603 של ההנדסה הקרבית. כעבור ימים ספורים נשלח כוח מילואים להחליף את הגדוד, שירד להתארגן ולצבור כוח. במקביל, הוכפפה פלוגתו של נהרי לחטיבת השריון 7 כפלוגת ההנדסה החטיבתית. "חברנו לחטיבה 7, כשכבר היה שם ציר תנועה אחד פתוח", משחזר רס"ן נהרי. "כיוון שהייתי במסגרת פלוגתית, קיבלנו בעיקר משימות זוטרות של סריקה, סיוע ושמירה על הציר. בנוסף, קיבלנו משימה להכניס אספקה לגדוד חרב שישב בכפר מארון א–ראס. כך חלפו הימים הראשונים, עד שקיבלנו את המשימה הייעודית הראשונה שלנו: פיצוץ 'בית המחבלים' בכפר.

"'בית המחבלים' היה וילה גדולה מאוד שהייתה ממוקמת על קצה המצוק של מארון א–ראס, ומשם המחבלים היו מטווחים בקלות את כל יישובי הגזרה. המשימה שלנו הייתה לעלות לקצה המצוק ולפוצץ בצורה מאוד הפגנתית את הבית. התארגנו למשימה וארגנו את הכוחות ואת הכלים. ריעננו את התחום המקצועי בכל הקשור לפריסת מערכת חבלה בתוך מבנה, והעמסנו על הפומ"ות שלנו את כל חומר הנפץ שהיה לנו.

"הגענו לבית, סרקנו אותו ביחד עם לוחמי גדוד חרב, והתחלנו בפריסת מערכות החבלה. זה היה בית מאוד גדול. הוא היה יצוק בטון מזוין, והיו לו ארבע קומות וקומת מרתף עמוקה מאוד. מעבר לכך, זו הייתה משימה תודעתית מאוד חשובה, כי הבית הזה היה סמל להפגזות ולהתקפות על גבול הצפון. אמנם הבית היה מסיבי וגדול, אבל למעשה הכול היה פונקציה של כמה חומר נפץ אתה שֹם, ובאילו נקודות תורפה אתה מניח אותו.

"הכנו את המבנה לפיצוץ, לחצנו על הכפתור, והיה שם פיצוץ אדיר. הבית נפל קומה אחר קומה אחר קומה, התיישב על הקרקע ופשוט נהיה שטוח. לא נשאר זכר למבנה. הלוחמים עבדו יפה מאוד והייתי גאה באנשים שלי. המשימה הזו נתנה זריקת מוטיבציה להצליח ביתר המשימות שקיבלנו בהמשך. היה לה אפקט מצוין עליי ועל הלוחמים. מאותה משימה ואילך קיבלנו אך ורק משימות הנדסיות.

"משם המשכנו לפעול עוד כמה ימים באזור מארון א–ראס, בעיקר בעבודות של השמדת תשתיות והריסת בתים, בין אם בפיצוצים ובין עם בעזרת כלי צמ"ה. בין היתר, סייענו בהתבצרות ובבניית ההגנה של אחד הגדודים, כאשר המשימה המרכזית הייתה פתיחת מעברים בשדה מוקשים ופריצת דרך לתנועת כוחות לעומק הגזרה המרכזית.

"המשימה הייתה לפתוח ציר תנועה בטוח ממכשולים לגדוד השריון 75. נדרשנו לפרוץ ציר שיעקוף את בינת ג'בל ממזרח ויגיע לרכס הררי באזור הצפוני של בינת ג'בל שנקרא שקיף א–נימל. התחלנו בפתיחת הציר באמצעות די–9. בחרנו נתיב תנועה פשוט עם אדמה רכה ומישורית, התחברנו לצירים קיימיים וסטינו מהם. רק במקומות שבהם היה חשד למכשולים שלא יכולנו לעקוף, סרקנו עם מגמ"קים (מגלי מוקשים - ט"ז), דקרים או שסימנו את המעברים כמו שהתאמנו.

"הכול עבר חלק פחות או יותר, עד שהגענו לעיינתא, אחד הכפרים צפונית לבינת ג'בל. נכנסנו לחניון ביחד עם כוחות השריון שהיו איתנו, והתחלנו לסייע בהקמת תאג"ד עבור כוחות גולני שהיו פרוסים במרחב. מצאנו מבנה בית–ספר שהיה מספיק גדול ורחב, ופרקנו את המיטות ואת הציוד הרפואי. לפתע שמענו שלושה פיצוצים עזים מתוך המבנה".

הקלישאות עובדות

רס"ן נהרי שהה באותם רגעים במרומי הפומ"ה מחוץ למבנה. בסמיכות אליו התרוצץ מ"פ השריון עידן מורג, לו הוענק לאחר מכן עיטור המופת. עם קול הנפץ הראשון לבש רס"ן נהרי על פניו את מבע קור הרוח והחל לנהל את העניינים בסמכותיות, בעוד שלאיש מפקודיו לא היה מושג שמבטו הבוטח מסתיר חשש גדול.

"ברגע הפיצוץ הלב שלי היה בתחתונים", הוא מספר. "אחד הפחדים הכי גדולים שלי כמפקד היה לאבד חייל, וכששמעתי את שלושת הפיצוצים האלה, התכוננתי בתוכי לגרוע מכול. עם זאת, ניסיתי לא להראות את זה, וכלפי חוץ שידרתי רוגע והפגנתי שליטה. בסיועו של עידן טיפלנו במצב: הוא מיד לקח פיקוד על הדיווח לחטיבה ועל הכוונת הפינוי המוסק, ואני לקחתי פיקוד על פינוי האנשים והטיפול בהם.

"נכנסתי בסערה לתוך המבנה ביחד עם החבר'ה, פינינו ממנו את כל האנשים ווידאנו שלא נשאר בתוכו אף אחד. קודם כל העפנו את כולם ממקום הסכנה, ורק אחר–כך ריכזנו את הפצועים כדי לוודא שמטפלים בכולם. לקחתי איתי חייל שלי, ונכנסנו בהליכה שפופה ובזהירות לסרוק את המבנה. יצאנו שוב החוצה וספרתי אישית את כל החיילים. היו לנו שם שישה חיילים פצועים, בהם הרופא והחוליה הרפואית שלו. בין הפצועים היו שניים שדרשו פינוי מידי כי המצב שלהם החל להידרדר, והיו לנו גם פצוע ראש ופצוע נוסף שהתחיל לאבד דם במהירות.

"כינסנו את ששת הפצועים זה לצד זה, פיזרתי שניים–שלושה חיילים ליד כל אחד מהם, והתחלתי לחלק הוראות. היה לי חייל שעבר חלק מקורס החובשים, וביחד איתו ועם יתר החיילים הגשנו טיפול רפואי בסיסי לפצועים, למרות שאף אחד מאיתנו לא הוכשר כחובש צבאי. העמסנו את הפצועים על הכלים ופינינו אותם למסוק שנחת לא רחוק משם.

"לאחר האירוע הזה נשארנו בשטח עוד כמה שעות, כי נדרשנו להמתין לחשכה ולהמשיך את משימת פתיחת הציר. במצבים כאלה, לא יעזור שום דבר, הקלישאות עובדות: אתה צריך להיות מנהיג. זו הייתה הפעם הראשונה שהפלוגה ספגה נפגעים, אז היה צריך להחזיר את הביטחון ואת המוטיבציה לאנשים. צריך לגעת באנשים אחד–אחד, להסתכל להם בעיניים ולומר: 'חבר'ה, מה שקרה קרה, והתמודדנו עם זה בגבורה. לכולם שלום והם מטופלים בבתי–החולים. אבל עכשיו אנחנו פה ויש לנו משימה לעמוד בה'.

"אני מאמין שאם במצב הזה לא הייתי חשוף ושקוף, לא הייתי מצליח לקחת את החיילים הנותרים שלי קדימה. זה זכור לי כמאבק אישי שלי בשאלה 'איך אני מתמודד כמפקד עם האירוע'. היה לי ברור שאם אני לא מבצע את השיחה הזו מיד, עלולות להתעורר תופעות נסיגה אישיות בחיילים כאלה ואחרים. אז נתתי להם בערך רבע שעה להירגע ואז כינסתי את המפקדים לפקודות להמשך.

"המתנו עד לחשכה, והמשכנו במשימה - להוביל את כל הכלים הלוחמים לכיוון היעד. מדי פעם אני הייתי מוביל, עם הכלי שלי, ומדי פעם הדי–9 פילס את הדרך עם כף בקרקע. לאורך כל הדרך סילקנו מכשולים רבים, כמו בולדרים ומטענים, ויצרנו את הנתיב המהיר והבטוח ביותר. באותו לילה הגענו עד שקיף א–נימל, התמקמנו וכבר אחרי כמה שעות הוכרז על הפסקת אש.

"זה היה די מעצבן. הגענו לעומק 15 קילומטר, והחזרה אחורה לא הייתה יותר קלה מההגעה, כי אסור היה לנו לירות באף אחד או להגיב באש. בשלב מסוים אזרחים התחילו לצאת מהבתים וכל מיני כתבים התחילו להסתובב סביבנו. זה היה מפחיד מאוד, כי לא ידענו מאיפה זה יכול לבוא אלינו.

"זו הייתה חוויה מחזקת מאוד כמו גם מפחידה מאוד, והמזל שלי היה שהיו לי תחתיי לוחמים ומפקדים שהאמנתי בהם לאורך כל הלחימה. הרגשתי שיש על מי לסמוך. היה עם מי לעבוד. גם הפלסים וגם אנשי הצמ"ה שהיו ת"פ שלנו נתנו את כל כולם. וכשאתה מגיע לאווירה כזו בתוך הפלוגה שלך, אז למעשה כבר השגת 80 אחוז מהניצחון".