המצרים שכבו ליד הג'יפים המחוררים. זה היה כמו ב"הסנדק"

למעלה מ–42 שנה חלפו מאז מלחמת ששת הימים, וסמ"ר (מיל') יצחק דותן (דרופייבסקי) מעדיף את השתיקה על פני הדיבור. הוא חלק אמנם את סיפורו מהמלחמה בשנים שאחריה, אבל מאז העדיף הוא מדבר על מה שהיה שם רק לעתים רחוקות. "אני לא נוהג לספר על זה, כי כל מה שהיה במלחמה הוא בשבילי פרק בחיים שהיה ונגמר", הוא מסביר. "אני לא אוהב לדבר על זה, זה מזכיר לי את ההרוגים ואת הפצועים ואת הריח הנורא שהיה שם. מצד שני, אחרי כל השנים האלה, זה מרגיש יותר כאילו שלא היה כלום. כאילו שראיתי הכול באיזה סרט אקשן".

בעקבות השתיקה שגזר על עצמו, אפילו נכדו לא ידע שהיה פעם גיבור מלחמה. "יש לי נכד קטן, והמורה שלו ביקשה מכל הילדים בכיתה לכתוב מי הגיבורים שלהם", מספר דותן. "הוא הלך לאמא שלו שאמרה לו: 'למה אתה הולך רחוק? לך לסבא, כתוב עליו בספרים'. אז הוא בא לפה ולא האמין. הוא לקח את תעודת העיטור, צילם אותה ותלה אותה בכיתה. הוא היה לילד הכי מאושר בעולם".

ולנכד הייתה סיבה טובה להתגאות בסבו, שכן לא כל סבא הוביל בצעירותו "טיולים מאורגנים" באדמת סיני על חשבון המצרים. וכך אירע ב–5 ביוני 1967: דותן, אז בדרגת טוראי, שירת בקרב על מערכי אום–כתף כנהג של ג'יפ סיור. בעת הלחימה נהרג מפקד הג'יפ והסייר השני לקה בהלם. חיילים מצרים שהופיעו לפתע באגף, סיכנו את הצוות הפגוע. דותן לקח את נשקו האישי של הסייר, הרג את החיילים המצרים, ולאחר מכן דאג לפנות את מפקדו ההרוג.

וזה לא נגמר שם. באותו ערב, הוטל על דותן להוביל שיירת תספוקת אל אחת היחידות, והוא עשה זאת בתושייה רבה. למחרת בבוקר נתקלה השיירה בשני ג'יפי סיור מצריים, שאיימו להתקיפה. דותן עצר בקור רוח את הג'יפים, הפעיל לבדו מקלע בינוני והשמיד אותם בזה אחר זה. בעקבות תפקודו בשני האירועים, הוא קיבל את עיטור העוז.

קצב אש רצחני

אל תקופת המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים הגיע דותן מתפקידו האזרחי כטכנאי מקררים. כיאה לעובד מסור בחברת קירור, הוא שמר על קור רוח. "במשך חודש וחצי הייתי בכוננות בצו 8 עם הפלוגה בשטחים ליד ניצנה, אבל לא התרגשתי מזה בכלל", נזכר דותן. "אני הייתי אז נהג ג'יפ בפלוגת סיור 67 של חטיבה 14, ואיך שפרצה המלחמה, מפקד הג'יפ שלי, סמל בשם אריה ליפשיץ ז"ל, נתן פקודה לצאת לדרך. היינו פלוגת הסיור החטיבתית והתפקיד שלנו אז היה למשוך את גדוד 63, גדוד טנקי צנטוריון בפיקודו של נתק'ה ניר, היישר אל מתחם אום–כתף. היינו בערך שלושה–ארבעה ג'יפים, זחל"ם ועוד איזה קומנדקר, ונדרשנו למשוך גדוד שריון שלם לקרב.

"יצאנו לקרב בבוקר 5 ביוני, ונסענו לכיוון גבול מצרים. כבר לקראת הגבול התחילו לירות עלינו ממקלעים וחטפנו אש די חזקה. למרבה המזל, לא הפגיזו אותנו, כנראה כי נכנסנו בהפתעה והמצרים לא הספיקו להגיב בהתאם. אותי זה לא עניין. נסעתי עם הג'יפ קדימה מול כל האש, ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי במרחק של איזה קילומטר וחצי לפני הטנקים. המשכנו לנסוע קדימה, עד שהגענו לאיזה עיקול שהייתה בו ירידה לתוך ואדי.

"לפתע פתחו עלינו באש כבדה ומדויקת. זה היה בסך הכול ג'יפ פשוט, פתוח, בלי זכוכית ובלי כלום -  רק עם תת–מקלע 0.3 מ"מ שהיה מותקן על הכננת מקדימה. לפני הירידה לוואדי, בפסגת ההר, אריה ליפשיץ נהרג. ראיתי שהוא הולך ליפול מהג'יפ, אז צעקתי לקשר שישב מאחורה: 'תפוס אותו, שהוא לא ייפול'. הקשר נכנס לשוק והתחיל לצרוח, אז לא נותרה לי ברירה: ביד אחת החזקתי את ההגה וביד השנייה תפסתי את אריה ומשכתי אותו אליי. עברתי את העיקול בדהרה, נכנסתי לוואדי, ופתאום האוטו נכבה. יצאתי מהג'יפ כדי לדחוף אותו.

"לפתע ראיתי את הג'יפים המצריים שהיו על הגבעה ממול מתחילים לנסוע לכיווני ולהתקרב. הבחנתי שמצרים נוספים רצים אליי. מיד תפסתי את התת–מקלע שהותקן על הג'יפ, סובבתי אותו אליי ופתחתי בקצב אש רצחני. אני חושב שיריתי ארגזי תחמושת שלמים על המצרים האלה, בעיקר כדי שאף אחד מהם לא ירים את הראש ויתקרב אלינו. התוצאה: חוררתי את שני הג'יפים המצריים, והחיילים שכבו מחוסלים לידם - כמו בסצנה מ'הסנדק'.

"השכבתי את אריה בתוך הג'יפ כדי שלא ייפול. הסתכלתי למטה ולא האמנתי למראה עיניי: המכנסיים שלי היו מקופלים בתוך הגומיות וגיליתי שבחילופי האש נכנסנו לי שני כדורים בכל קפל ויצאו בלי לעשות נזק. הייתי בהלם. עליתי בחזרה לג'יפ והמשכתי לנסוע. יצאתי מהערוץ הצר בין שני ההרים והצטרפתי ליתר הג'יפים מהסיירת. פתאום החבר'ה אמרו לי: 'סע ישר עוד חמישה קילומטרים, יש שם מקום שאליו מפנים את הפצועים וההרוגים'. אז נסעתי קדימה לבד עם ההרוג ועם הקשר, שעדיין היה בשוק. הגעתי לתאג"ד ושם פגשתי את קצין הרפואה שטיפל בפצוע ופינה את אריה. בינתיים, התחיל להחשיך, וכבר נשארתי שם כל הלילה".

זה היה פסטורלי

מי שדאג שמא דותן יישאר חסר מעש בעיצומה של המערכה הרוגשת, ככל הנראה לא מכיר היטב את נוהלי האלתור הצבאיים בזמן מלחמה. "בשטח היו דרגים ארוכים של תחמושת, אספקה וציוד, וחיפשו מישהו שיוביל אותם. פתאום, באמצע הלילה, ניגשו אליי כמה חבר'ה מהדרג ואמרו לי: 'אתה סייר - אתה מוביל אותנו'. לא היה להם מושג שאני בסך הכול נהג, ולי לא היה ממש מושג מה פירוש המילה 'דרגים'. חשבתי שאמרו לי 'ברגים'", מספר דותן.

"באופן מקרי למדי, בדיוק ביום שלפני היציאה למלחמה הייתי ליד האוהל של המג"ד ושמעתי את ההרצאה שלו. אחד הדברים שהוא אמר היה שכל מי שיתברבר בשטח, שיעקוב אחרי עמודי החשמל הפרוסים באזור, כי כולם מובילים לאבו–עגילה. זכרתי את זה, וברגע שאמרו לי שאני המוביל של השיירה לאבו–עגילה, ישר אמרתי שאני יודע את הכיוון.

"ארגנו את השיירה וביקשתי שמישהו יצטרף אליי לג'יפ ויישב ליד המקלע, אבל אף אחד לא רצה לשבת שם, כי כל המושב היה רחוץ בדם. היה שם רופא אחד, בדרגת רס"ן, שלא הסכים בשום אופן לעלות לג'יפ, והוויכוח איתו התפתח לתגרה של ממש. בסופו של דבר, נסעתי לבד וכל השיירה התקדמה אחריי.

"כמה שעות לפני כן, החבר'ה שלי מפלוגת הסיור התקרבו למחנה באבו–עגילה, והשומר המצרי בשער שאל אותם מי הם. בזחל"ם הראשון של הסיירת ישב סרן שלא איבד את העשתונות, ואמר בערבית: 'אנחנו סודנים'. המצרי התחיל לפתוח את השער, ואיך שהחבר'ה שלי התקרבו, הוא ראה שבעצם מדובר בישראלי. באותו רגע הם ירו זה על זה, והישראלי הרג את המצרי. הסיירת נכנסה למחנה וכבשה אותו. בינתיים, אני הייתי עם השיירה הלוגיסטית בדרך למוצב.

"פתאום, באמצע הדרך, הופיעו שני ג'יפים מצריים שהפריעו לי למשוך את השיירה. הם זיהו אותה מרחוק ומיד פתחו באש. בהתחלה אפילו לא הייתי בטוח אם מדובר בג'יפים שלנו או לא, כי הכביש היה גבוה באיזה שני מטרים מדיונות החול מסביב. הם כיוונו עלינו אורות חזקים, ואנחנו נסענו לאט עם אורות ערפל, שבקושי אפשר היה לראות, כמו עיני חתול.

"ברגע שהמצרים פתחו עלינו את הפרוז'קטורים, זיהיתי שהם עמדו מצד ימין שלי, וכך היה לי נוח לתפוס את המקלע ביד ימין ולירות עליהם. יריתי, קצת האטתי, וקצרתי אותם. האוטו שלהם נעמד מחורר מקליעים והגופות שלהם נפלו מסביב לג'יפים. הבנתי שאין שם יותר אף אחד, אז המשכתי להוביל את השיירה עד לאבו–עגילה.

"הגענו לאבו–עגילה, וזה היה מחנה גדול, למרות שבפנים לא היה כמעט אף חייל. הכול היה ריק. נכנסתי פנימה עם השיירה, פרקנו, וכמה שעות אחרי זה כבר הגיעו לשם טנקים שלא היו להם תחמושת ודלק. ישר נתַנו אספקה לכל הכוחות. למחרת הלכתי אל המפקדה וביקשתי שיאתרו לי איפה נמצאת פלוגת הסיור של חטיבה 14. אמרו לי לאן לנסוע, ויצאתי לחבור לחבר'ה שלי מהפלס"ר, שבאותו זמן התארגנו ליד המתלה. נסעתי לבדי בסיני והמראות היו קשים: כלי רכב הפוכים, אנשים הרוגים והכול מלא עשן. והריח, הו הריח.

"התפתלתי בין שלדי הרכבים השרופים שהיו על הכביש, וכעבור כמה שעות הצלחתי לחבור לפלוגה שלי במתלה. משם נסענו לבסיס טילים מצרי שהיה לפני תעלת סואץ, כבשנו אותו ולקחנו שלל טילים באורך של כ–12 מטר שכבר היו מוכנים לשיגור. מהנקודה ההיא המשכנו עד לתעלת סואץ וגילינו תעלה צרה, יפה, שקטה ונקייה מאוד. זה היה משהו מיוחד מאוד–מאוד, ראינו המון עצי תמרים והמון גמלים מפוזרים שרצו והשתוללו בצד המצרי. זה היה פסטורלי, שלווה שחבל על הזמן.

"אחרי מלחמת ששת הימים, הוענקו צל"שים ל–51 חיילי צה"ל, כאשר רק 21 מהם נשארו בחיים. כשקיבלתי את הצל"ש, זו הייתה גאווה גדולה להורים, הם היו בשמים. כל היום דיברו על זה ברדיו וכתבו בעיתונים בלי סוף, ולא היה שבוע שלא ראיינו אותי. אפילו ראש עיריית בת ים הזמין אותי אישית לבמה ביום העצמאות כדי להעניק לי את מפתח העיר.

"במשך למעלה מחמש שנים הייתי מפורסם מאוד וראיינו אותי בטבריה, בחיפה ובכל רחבי הארץ. שיגעו אותי. אבל אני לא הסכמתי להיות כוכב רוק. הייתי נגד זה. לא הייתי הטיפוס שאהב להתבלט על חשבון המלחמה, והיום אני בכלל כבר לא חושב על התקופה ההיא. אולי רק קצת פה ושם, כשאני פוגש חברים שלא ראיתי 40 שנה. אבל אחרי זה, מהר מאוד הכול נשכח".