עפתי כמו פיסת נייר. לא ידעתי אם אני חי או מת

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 9.4.10
עמי מורג 2010

עמי מורג 2010


תא"ל (מיל') עמי מורג ניהל תחת אש כבדה את פינויים של אחרוני הפצועים מהקרב על מעוז "חמוטל" במלחמת יום הכיפורים # הוא קיבל על כך את עיטור המופת



אם משפחת מורג הייתה נדרשת להופיע בפרסומת לקוטג' (כן, ההוא עם הבית), הם ככל הנראה היו מאכלסים מבנה בצורת עיטור מופת. האב תא"ל (מיל') עמי, לשעבר קצין השריון הראשי, הניח את מסד הגבורה המשפחתי כאשר זכה בעיטור המופת שלו במלחמת יום הכיפורים, בהיותו מג"ד שריון. 33 שנה לאחר מכן, הוסיף את הטפחות הבן, רס"ן עידן, המיועד אף הוא לכס המג"דיות, כאשר קיבל עיטור מופת משלו כמ"פ שריון במלחמת לבנון השנייה. ואחרי האב והבן, אתם שואלים מה עם רוח הקודש? לעת עתה, נסתפק ברוח הלחימה השריונאית.

סיפורו של האב עמי מתחיל עת שימש מג"ד שריון בסיני. ב–9 באוקטובר 1973 השתתף גדודו בקרבות הבלימה מול איסמעיליה, בקרב על מעוז "חמוטל". במהלך הקרבות השמיד גדודו כ–16 טנקים ומאות לוחמי חי"ר של האויב, בעוד שרבים מלוחמיו נפגעו ו–15 טנקים של הגדוד עלו באש מטילי נ"ט ו"בזוקות", בהם טנק המג"ד. לאחר שקיבל אישור לסגת מ"חמוטל", נשאר מורג אחרון לסריקת השטח. הוא פינה את אחרוני הפצועים תחת אש כבדה של טילים, "בזוקות" וארטילריה, תוך סיכון אישי רב. על כך הוענק לו עיטור המופת.

מה זה הברדק הזה?

באוגוסט 1973 סיים מורג את לימודיו במכללה הבין–זרועית לפיקוד ולמטה (פו"ם), והלך לשמש כמפקד מדור תותחנות בבית–הספר לשריון. בלב הכוננות למלחמה, הורה לו מפקד בית–הספר להקים ולעמוד בחירום בראש גדוד מילואים של טנקי מג"ח. משהוקם הגדוד, החלו ההכנות לתנועה. "בשבת, 6 באוקטובר, ב–9:00 בבוקר, יצאתי לסיור עם עמרם מצנע במעבר הג'ידי כדי לחפש ציר חלופי, למקרה שהמצרים יחסמו את המעבר. בצהריים קראו לנו החוצה. שתי פלוגות שלי כבר נשלחו לקו - אחת לגזרה המרכזית ואחת לדרומית - ולי חיכתה הוראה לעלות לבאר שבע ולגייס את הגדוד שלי", הוא מספר.

"יצאתי ב–12:30 מביר תמדה, וכשהגעתי לאל–עריש הודיע לי המתדלק שהמלחמה פרצה. הגעתי לשדה תימן ועוד לא הגיע אף חייל. היה שם רק המח"ט שלי, חיים ארז. נכנסתי אליו לחדר והוא אמר לי: 'אני לא יודע מה קורה. המודיעין לא הגיע אלינו'. אמרתי לו: 'חיים, זו רעידת אדמה. על מה אתה מדבר?' והוא השיב: 'את המלחמה הזו אנחנו לא גומרים עם פחות מ–2,500 הרוגים. תפסו אותנו עם המכנסיים למטה'.

"החטיבה שלנו הייתה אמורה להיות מבצעית רק ב–1974, ולכן חסר לנו ציוד רב. לגדוד היו רק 21 טנקים. לא היו משקפות וגם לא היו מקלעים. היה לנו רק תותח ו'עוזים'. לקראת אור ראשון של ה–7 בחודש, כבר נסענו לסיני בלי שום מודיעין. בסביבות ג'בל ליבני, 180 קילומטר מהתעלה, ביצענו איפוס קרבי של הכוונות, והכנסנו פגז לקנה. הגעתי לרפידים, ועמדו שם מיכליות תדלוק. מפקד האוגדה, אריק שרון, היה שם ואמר לי: 'סע הכי מהר שאפשר למעוז 'הברגה', תפוס שם עמדות ותעצור את המצרים'.

"נסעתי לשם ותפסנו עמדות על הגבעות ששולטות על מישור התעלה. זה היה לילה. טנקים שלנו היו הפוכים ושרופים בצדי הכביש, וקיבלנו פקודה להתכונן לפרוץ למעוז 'פורקן' כדי לחלץ משם חיילים. לא היו לנו אמצעי ראיית לילה, לא היו משקפות ולא מקלעים, והיה ברור שזו פקודה להתאבדות. למזלי, לקראת הבוקר המבצע בוטל.

"ב–8 בחודש הייתה כוונה לבצע התקפה פיקודית, כאשר אוגדה 143 של שרון, אליה השתייכנו, נפרסה לאורך רכס הגבעות שפונה מערבה, ואוגדה 162 של ברן (האלוף במיל' אברהם אדן) אמורה הייתה לנוע מצפון לדרום ולנקות את כל מישור התעלה. בפועל, במקום שאוגדה 162 תבוא מהאגף הם באו חזיתית. ולא רק זה, אלא שברגע שהם ירדו למישור התעלה, הם התחילו להסתובב ולירות אחד על השני.

"המח"ט גבי עמיר התחיל לצעוק בקשר שטובחים אותם ושנבוא לעזור. כל הטנקים שלי התחילו לזוז, ולפתע המח"ט שלי עצר אותם. שאלתי: 'אתה לא רואה שטובחים אותם?' והוא אמר שכל האוגדה חייבת לרוץ למתלה, 70 קילומטר דרומה, כי הולכת להיות שם בעיה גדולה מאוד. במקביל, המח"ט השני צעק בקשר: 'הורגים אותי פה', אז הורדתי את הקסדה עם הקשר, ונתתי למח"ט שלי, שידברו ביניהם.

"אני הייתי הגדוד הצפוני ביותר של האוגדה, וכשקיבלתי פקודה, סובבתי את הטנקים ודהרתי דרומה לכיוון המתלה. בדרך פגשתי את אריק והייתי חם עליו מאוד. עצרתי את הטנק וקפצתי עליו: 'תגיד לי, מה זה הברדק הזה? למה לא נתת לי לעזור להם? לא ראית שהורגים אותם?' הוא אמר לי: 'עמי, אם אתה לא מגיע למתלה, יש לנו שואה'. הגעתי ראשון למתלה ונשמע רק רעש הגלים. לפתע נחת לידי מסוק עם סגן אלוף הפיקוד שאמר לי: 'עמי, זו הייתה טעות, אין פה כלום. תחזור לג'ידי'. האוגדה עוד לא קיבלה אפילו פקודה להסתובב, ואני כבר הייתי בדרכי צפונה.

"הגעתי לג'ידי, ועמד שם טנק בודד. דפקתי לו על השלדה, ויצא סמג"ד של אחד הגדודים הסדירים. שאלתי אותו מה קורה, והוא אמר לי: 'אין פה כלום. אנחנו מסתדרים', סגר את המדפים ונשאר שם. קיבלתי הוראה לחזור לגזרה המרכזית, לאזור שנקרא 'ציונה'.

"הגעתי לשם בליל ה–8 בחודש, וזיהיתי צנטוריונים שלנו בוערים. על הגבעות שעזבנו היו פתאום טנקים מצריים, והתנהל קרב נגד הצנטוריונים שלנו שנמצאו בשטח נמוך. תפסתי עמדות ונתתי חיפוי בחושך וחטפנו התקפה ארטילרית של זרחן. נהרג לי סמ"פ. ירד החושך ושדה הקרב דמם. נכנסנו לחניון לילה קרבי, בכינו על הסמ"פ והתארגנו. בינתיים הגיע הסמג"ד שלנו ופלוגת החרמ"ש הייתה בדרך. אמרתי לסמג"ד לתפוס פיקוד בחניון לילה, ולארגן את הכוחות. למחרת ניתנה פקודה לצאת להתקפה ולכבוש מחדש את רכס 'חמוטל'".

הכול בער

מורג ניצב בפני אירוניה מקאברית: הוא נדרש לכבוש מחדש את אותו רכס שעזב, למורת רוחו, יממה בלבד קודם כן. כעת המצרים חלשו על האזור, ויחסי הכוחות התערערו באופן משמעותי. על כן, הוא הכין את שתי פלוגות הטנקים שלו להסתערות. "נתתי פקודה לצאת לדרך", משחזר מורג. "טיפסנו על המדרון האחורי של 'חמוטל', ולידי היה רכס גבוה יותר בשם 'מכשיר', שעליו טיפסה חטיבת מילואים אחרת. המשכתי לנסוע עד לשיא הרכס ודיווחתי: 'היעד בידי'.

"ממש באותו רגע חטפתי טיל בטנק שלי, ואני זוכר שעפתי בתוכו. אתה נמצא בתוך כבשן ואתה בעצם חתיכת סמרטוט שמתעופף בפנים כמו פיסת נייר. לא ידעתי אם אני חי או מת. אני לא שוכח את ההרגשה הזו עד היום. ברדיו שמעתי את החבר'ה שלי צורחים. חזרתי לעמדת המפקד והתברר שהנהג נשרף בכל הגוף ולא רואה כלום, וצורח את נשמתו. נתתי לו צעקה: 'סתום ת'פה'. הוא התחיל ליילל: 'אני לא יכול, המפקד'. הטען והתותחן נפצעו בפלג הגוף התחתון, אבל שתקו, ורק הוא צרח. טוב, כוויות זה כואב. דיווחתי לאחד המ"פים: 'נפגעתי. תפוס פיקוד'. ראיתי שהטנק שלי לפחות נוסע. הנהג לא הפסיק לצרוח, אז נתתי הוראה להכניס אותו לבטן הטנק ולשלוח את התותחן לתא הנהג.

"אחרי חמש דקות עליתי חזרה לעמדה שהייתי בה. קראתי בקשר למ"פ, ואף אחד לא ענה. כל הגבעה הייתה מלאה בעשן והטנקים שלי בערו. פתאום הופיעו קולות ברשת הגדודית: 'המפקד שלי נהרג', 'יורים עליי, אני צריך פינוי לאחור', 'המצרים עולים על הטנק'. ואז בדיוק חזר אליי המ"פ, בקושי מדבר. הוא אמר שהוא חטף אר–פי–ג'י בכתף ושהטנק שלו בוער. עליתי מול המח"ט ואמרתי: 'תשמע, אף אחד לא עונה לי. אני מבקש שתשלח מישהו להחליף אותנו'. הוא אמר שהוא שולח.

"מיד נתתי הוראה לכל החיילים לסגת לאחור, ולנסוע אחרי הטנק הבוער של המ"פ. לצדי היו אולי חמישה טנקים שעוד תפקדו. במורד, לכיוון האויב, היו שורות של מחפורות שבתוכן ישבו חיילי קומנדו מצרי שירו עלינו, טיפסו על הטנקים והלכו מכות בידיים עם המט"קים. לא היו לנו מקלעים - אז איך הורגים אותם? אמרתי: 'קדימה לדרוס'. התחלתי לנסוע על השוחות עם הזחלים, ופשוט דרסנו וזרקנו רימונים. המצרים קיפצו מסביב והמשיכו לירות עלינו.

"לפתע ראיתי 16 טנקים מצריים מורידים רשתות בבקעה מאחורינו. הייתי צריך לעזוב הכול, אחרת הם היו משמידים אותי. לא היה לי תותחן, אז כיוונתי בעצמי את התותח, השמדתי טנק, והחבר'ה שראו מה אני עושה, עשו כמוני. במקביל, המשכנו לחטוף טילים מהרכס הגבוה שמדרום לנו. סימנתי לטנקים לרדת מהגבעה. החלטתי לעשות סיבוב כדי לראות אם נשארו ניצולים מהטנקים שהתפוצצו, ומצאתי שלושה חבר'ה שלנו שרצו בין המצרים. העליתי אותם לטנק והם אבטחו מבחוץ.

"הכול בער. אני נוסע ורואה טנק עומד עם צריח מצודד, ומישהו בתא הנהג. התקרבתי אליו, ושאלתי מה קרה. הוא אמר לי שהטנק לא נוסע קדימה, אז אמרתי לו: 'תיסע רוורס, אני אכוון אותך'. פינינו את כל הנפגעים. היו לי 50 נפגעים מ–100 אנשי צוות, בהם שמונה הרוגים. הושבתי את כל מי שנשאר על חולית, והתחלתי לחשוב מה אני אומר להם.

"הם התחילו לצעוק: 'מה זה, איך יוצאים למלחמה בלי מקלעים ובלי משקפות?' אז אמרתי להם: 'נניח שאתם צודקים. אז מה? אתם רוצים שנלך הביתה עכשיו? צריכים לחזור לקו'. הם שתקו ועלו חזרה על הטנקים. נסענו לסדנת חימוש, שם גם מצאנו לטנקים מקלעים. כבר בחצות הייתי בחזרה בקו עם 27 טנקים מכל הסוגים.

"ידעתי שהמורל על הפנים, אז אספתי את כולם, וקראתי לרב האוגדתי. זה היה אמצע הלילה, והוא ישב ודיבר ואנשים בכו. למחרת הגיעו אלינו פסיכולוגים, שאף מפקד לא הסכים לקבל, ואני החלטתי לאמץ אותם. כינסתי את כל החיילים ואמרתי להם: 'השמידו את הגדוד, אבל הנה אנחנו חוזרים. אנחנו לא גיבורים, אנחנו פשוט היחידים'. כעבור כמה ימים כבר מצאתי את עצמי בחווה הסינית, שוב נלחם על חיי".



attachment 9.4.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה