הלכתי באפלה עם פנס. הרגשתי שהוטל עליי להוביל את הצבא

16 שנה מחייו כקצין הנדסה הקדיש אל"ם (מיל') אברהם (ברימו) כהן ללבנון. הוא פגש בה בראשונה ב–1978 במבצע "ליטני", זמן קצר לאחר שתועד כצוער שתפס את המחבלת בפיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף. במלחמת שלום הגליל כבר פילס את הדרך לביירות בתור מ"פ בגדוד צמ"ה ואחר־כך כסמג"ד 605 - אבל ההיכרות עם ארץ הארזים לא הסתיימה שם.

במחצית השנייה של שנות ה–80 מונה כהן לקצין ההנדסה של עוצבת לבנון. במסגרת זו, הוא הקים יחידות הנדסה הן באוגדה והן בצד"ל, ויחד איתן החל לסלול ולבנות את רצועת הביטחון, בה שהה צה"ל עד מאי 2000. "כשיצאנו מרצועת הביטחון, זה היה רגע עצוב מאוד", מעיד כהן. "16 שנה נתתי שם, ומאוד התביישתי לעזוב את לבנון בדילוג לאחור. אני מסכים לחלוטין שזה לא היה המקום שלנו בלבנון, ושהיינו חייבים לצאת משם - אבל לא בצורה שבה זה התנהל".

מאז הספיק כהן לסיים את דרכו בשורות צה"ל, ואף זכה לפטור משירות מילואים, אך החשבון בינו לבין הגזרה הצפונית נותר פתוח. ואכן, ההיסטוריה זימנה את כהן פעם נוספת אל הזירה הלבנונית - הפעם במסגרת מלחמה חדשה וטכנולוגית מתמיד, אליה הגיע על דעת עצמו.

בימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה  התנדב כהן, אז קצין מילואים בן 50 בדרגת סא"ל, לתרום מניסיונו בתחומי ההנדסה השונים. הוא נשלח לייעץ ולסייע לאוגדה 162 במשימתה: פריצת צירים במרחב טייבה–קנטרה. מאוחר יותר התנדב לחבור למפקד גדוד ההנדסה להב בגזרה המזרחית, וסייע בפריצת הציר לכפר טייבה.

במהלך פריצת הציר וכיבוש הכפר, נפגעו דחפורים וטנקים. כהן היה בין הראשונים שחשו לחלץ ולסייע לנפגעים. משסיים גדוד זה את פעילותו בגזרה, חבר הקצין בדימוס לגדוד המחץ והיה שותף לפריצת הציר לסלוקי ומשם לרנדוריה. הוא הלך ברגל עם ראשוני הכוחות שסרקו את הנתיב לסלוקי, מצא מִלכודים ומצבורי תחמושת של האויב, ולקח חלק בסימון נתיב ההתקדמות במעלה הסלוקי. על כל אלה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

תפסיקו עם התירוצים

מאז עזיבתו את הצבא ב–2002, עבד כהן במשרד הביטחון. כך היה גם ביום חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל, ב–12 ביולי 2006. בבוקרו של אותו יום החלה להתגלגל השמועה שמדובר בפיגוע חטיפה בנקודה 105, וכהן כבר לא יכול היה לרסן את התרגשותו. "אמרתי לעצמי: '105 זה הגזרה שלי'", הוא משחזר. "כבר באותו לילה התקשרתי לפיקוד צפון ואמרתי להם: 'חבר'ה, אני מכיר טוב את הגזרה. יש משהו שאני יכול לתרום?' הם ענו שכרגע לא נכנסים, ושאם יצטרכו, יקראו לי.

"המשכתי לעבוד במשרד הביטחון ומצאתי את עצמי יושב מדי ערב על הכורסה, רואה טלוויזיה והתחיל כבר לגרד לי בכפות הידיים. אירחנו בבית מספר משפחות מהצפון, ובשבוע השני כבר לא יכולתי יותר לשבת בבית ולהתאפק. אז התקשרתי שוב ואמרתי: 'חבר'ה, תיקחו אותי, יש לי הרבה ניסיון'. כשענו לי: 'אתה אזרח, לא צריך אותך' הגיע הרגע שהחלטתי לעלות לפיקוד על דעת עצמי. הגעתי לשם, מפקד ההנדסה הפיקודי ראה אותי ושאל: 'ברימו, מה אתה עושה פה?' עניתי לו: 'באתי לעזור'. אמרו לי: 'אבל אתה לא איש מילואים'. אמרתי: 'אני מבקש מכם להפסיק עם התירוצים האלה - באתי לעזור וזהו'.

"בשלושת הימים הראשונים הייתי בפיקוד, בצוות שנקרא 'היום שאחרי', ותכנן מהלכים לטווח רחוק. במקביל, כוח שריון מאוגדה 162 נתקע ב'מכון המים', מוצב צה"ל מתקופת רצועת הביטחון שהשקיף על הכפר א–טייבה, חמישה קילומטרים צפונית למטולה. במשך ארבעה ימים לא הצליחו להגיע אליהם. באחת המצגות שלנו נכח מפקד פיקוד צפון דאז, האלוף אודי אדם, שצעק: 'איך ייתכן שארבעה ימים הכוח נשאר תקוע? תרדו למטה ותטפלו בזה'. הרגשתי פגיעה אישית: אני איש הנדסה, אני צריך לעשות תמרון ולא מצליחים? מיד ירדתי למפקדת 162, ניגשתי לסמאו"ג ואמרתי: 'מה הבעיה? למה לא הולך?' אז הוא אמר לי: 'ברימו, תגיד מה אתה רוצה'. הוא ארגן את כל מה שביקשתי ובישרתי לו: 'ב–20:00 נכנסים'.

"קבענו בשער במטולה. הכוח שבא לאבטח אותי הגיע מקו בשטחים, ואני ידעתי ששיטת הלחימה בסמטאות שונה בתכלית מלחימה מול חיזבאללה. לכן העדפתי לא להיכנס איתם. במקומם, נכנסתי עם כוח לוגיסטי מצומצם ואמרו לי שבדרך אפגוש טרקטורים וטנקים שיחברו אליי. התחלנו לנסוע, ואחרי קילומטר וחצי בערך הגענו לנקודת המפגש עם הצמ"ה והטנקים. לפתע, התברר שמ"פ השריון היה חניך שלי בקורס מ"פים. לכן כשאמרתי לו: 'שניים לפנים, כמו שעשינו בנבי מוסא', הוא הבין בדיוק למה אני מתכוון.

"אמרתי לו: 'תישאר פה עם הכוח, ורק תוודא שלא חוטפים אותי' - ואני הלכתי לבד ברגל. כל הכוח מאחורה ואני הולך לתוך האפלה בלילה, עם פנס אחד קטן ודקר. בדרך שבחרתי מצאתי שדה מוקשים ובור מיקוש, ולמרות שהייתי בודד באפלה, הרגשתי בטוח עם עצמי. הרגשתי שיש לי משימה, שהוטל עליי להוביל את הצבא. כשהתחלתי לטפס לכיוון 'מכון המים', אחד החיילים אמר לי בקשר: 'אני בא להיות איתך, זה לא מכובד שתלך לבד'. החבר'ה נתנו בי את האמון, וזה חימם לי את הלב. ב–03:00 בלילה הגענו לכוח השריון התקוע, והבאנו להם את כל הציוד. לא האמנתי שבגיל 50 עדיין היה לי את הכושר לצעוד את כל הקילומטרים האלה, לפתוח ציר לבדי, ולהוביל את כל הכוח.

הרגשה זיפתית

אחרי מספר ימים עם כוח השריון, שב כהן לבסיס פיקוד הצפון. הפעם, הוא היה אופטימי בדבר תרומתו למצב. "חזרתי לפיקוד והייתה תחושה שגרמתי שינוי", הוא מספר. "כשהגעתי לפיקוד, סגנו של אלוף הפיקוד, האלוף (מיל') אייל בן ראובן, תכנן מהלך מלחמתי לפרוץ לגזרה המערבית דרך ואדי הסלוקי, וקראו לי להתייעצות.

"התנהל ויכוח ביני לבין כמה קצינים איך לחצות את הסלוקי. היו שאמרו: 'בואו נעבור מדרום לקנטרה', ואני אמרתי: 'לא, בואו נלך מצפון לקנטרה'. כשהייתי בלבנון בשירות הקבע שלי, היה אירוע בו נשרפו חמישה חיילים מגולני מדרום לקנטרה, ולקח הרבה זמן להגיע אליהם. אז אמרתי שנפרוץ מצפון, וביקשתי שמונה שעות לתכנן. אמרו לי: 'קח בחשבון שיש שם שמורות טבע'. עכשיו, בשביל אזרח 'שמורות טבע' זה עצים, תפוזים, ענבים. אז אמרתי בצחוק: 'נגיע לשמורת טבע - נקטוף ענבים, ניקח אבטיח ונמשיך הלאה'. ישבתי במשך כמה שעות עם מתנדב נוסף, ויחד עשינו תוכנית פריצה מא–טייבה עד פאתי רנדוריה.

"הבעיה הייתה שכל מי שנוסע ממזרח למערב לבנון, נראה מהכפרים פארון ורנדוריה. ישבנו בפיקוד ותכננו כל מיני צירים מאגפים. המשימה העיקרית שלי הייתה לגרום לטנקים לחצות את הסלוקי בבטחה ולהמשיך לדהור מערבה. זה היה צריך להיות מבצע מיני–אוגדתי, שלפיו כוחות חי"ר ישתלטו על הכפרים וחטיבת הטנקים תטפס למעלה באש. בינתיים, הגיע מג"ד 605, סא"ל אושרי לוגסי, ואמרתי לו: 'אושרי, אני מביא טרקטורים ואנשי מילואים מאגד ההנדסה של פיקוד הצפון שיילכו אחריי באש ובמים'.

"הפעם, להבדיל מהמבצע הראשון שבו השתתפתי, זה היה מבצע מסודר. בבוקר יום שלישי 8 באוגוסט יצאנו ברגל מקיבוץ מרגליות. הלכתי בראש ומאחוריי נסעו הטרקטורים. אמרתי לאושרי: 'עם כוח כזה אני הולך איתך עד ביירות'. הרגשתי שאני בקייטנה. עם העוצמה והביטחון שהיו איתי, הייתי רגוע. התוכנית הייתה לגמור את פריצת הציר לסלוקי ב–04:00 בבוקר, אבל אני סיימתי את הפריצה כבר ב–21:00 בערב - כשבדרך כמובן נכנסנו לשמורת טבע ופוצצנו אותה. שמו לנו מטענים, ירו עלינו טילים, ואפילו צה"ל ירה עלינו בטעות. ביום רביעי בלילה הגענו לסלוקי, ומה אומרים לי? 'תיסוג לאחור'. הרגשה זיפתית.

"נסוגנו לאחור והתחבאנו באיזה ואדי: ירו עלינו טילים וזו הייתה הרגשה לא נעימה. נסענו לאחור, יצאנו מהמתחם, והייתי ממורמר מאוד. הגעתי עד לרמטכ"ל דן חלוץ ושאלתי: למה הפסקנו את המהלך? לא רציתי לצאת החוצה, כי ידעתי שאם אצא משם אני משאיר את השטח הפקר. האויב כבר יידע מאיפה צה"ל מתכנן לבוא והוא יעשה לו מארב. אני זוכר שאפילו הוצאנו מברק סיכום, ובו המלצתי לא לחזור על הדרך הזאת. אמרתי שעדיף ללכת מדרום לקנטרה, למרות שזה ייקח לנו הרבה יותר זמן.

"ביום שישי 11 באוגוסט חזרתי הביתה והתכוננתי ללכת עם הבן שלי לבית–הכנסת. פתאום התקשרו אליי מהפיקוד ואמרו לי: 'ברימו, הלילה הזה נכנסים על הציר שפרצת'. מיד תפסתי את האוטו ונסעתי צפונה. בלילה שבין שישי לשבת נכנסתי יחד עם המפעילים של גדוד 605 וכוחות שריון גדולים. זו הייתה הפעם השלישית שנכנסתי ללבנון במלחמה - וזו גם הייתה הפעם הקשה ביותר.

"פגעו בנו קשה. אבל זה היה מתבקש, הרי התחלנו לנסוע על אותו ציר ולמחבלים היו שלושה לילות להציב שם מארבים עם טילים. מהרגע שנכנסנו לטווח, טילים עפו על ימין ועל שמאל. אני מיד זינקתי מהכלי ועסקתי בפינוי. הטנקים פגועים, הטרקטור פגוע, טרקטור אחר הפוך, הרוגים מההנדסה, הרוגים מהשריון. בלגן לא נורמלי. ביום שבת, איך שהגענו לכפרים, פתאום הודיעו שיש הפסקת אש. מאז ועד יום ראשון התעסקנו רק בחילוץ הכוח מאזור פארון–ראנדוריה. זו הייתה הרגשה זיפתית. מבחינתי, מלחמת לבנון השנייה הוחמצה".