פצע פתוח

שנים חיכה אביו של הטנקיסט ערמן לשמוע פרטים על נפילת בנו שלומי, בעל עיטור הגבורה, בחזית הדרומית של המלחמה הנוראה ההיא, עד שבוקר אחד לפני 14 שנים צילצל הטלפון בביתו. מצדו השני של הקו אמר לו קצין השריון אלי דוד:
 "אני חושב שאני וחברי היינו בכוח שפגע בבנך".
היום, בביתו שבכפר חסידים, אומר אלי דוד: "כשקראי בעיתון כתבה על מותו של שלומי ערמן הבנתי שכנראה השתתפתי באירוע הזה. אני מאלה שמאמין באמת, ובטעויות שקורות. מאלה שלא מפחדים יותר מדי. החלטתי לבוא אל ההורים ולספר להם מה שאני יודע".

 זה סיפור על גיהינום. סיפור קטן בתוך מלחמה גדולה. סיפור על שתי קבוצות ניצולים ששרדו מהתופת, ובתוך הכאוס הגדול, ובתוך האימה הגדולה, קרתה הטרגדיה. ארבעה צוותי טנקים מגדוד השריון במילואים של אסף יגורי, שניצלו ממארב קומנדו מצרי באזור רומאני ביום השני למלחמה, המתינו בלילה להמשך המלחמה בקומנדו המצרי. אלא שמולם הגיחו חמישה ניצולים מגדוד השריון הסדיר ‭,9‬ ובראשם הסמל שלומי ערמן, שהוביל את חבריו ממעוז אורקל שעל התעלה במשך יום שלם באדמת הביצה גדושת המארבים. יום שלם נסו על נפשם, בטנק וברגל, מותשים מרעב ומצמא, נורו וירו. כשהגיעו מותשים קרוב לקו כוחותינו, מרחק עשרות מטרים בודדים, נתקלו בלוחמי השריון אחוזי החרדה, שחשבו אותם למצרים והמטירו עליהם אש גיהינום, כדברי הקצין דוד. שניים נהרגו מהירי: המפקד שלומי ערמן ונהג הטנק רמי גולדברג. שלושה נפצעו.

 שלושים שנה רודפת התקרית הנוראה הזו את כל משתתפיה ובני משפחותיהם. תחושות של בלבול וזעם וחרדות, סיוטי לילה ורגשות אשם ויצר נקם. חלקם נהרגו במהלך המלחמה, נפלו בשבי, נפצעו. הגדודים שאליהם השתייכו בתחילת הקרבות הוכחדו כמעט לחלוטין. הקצין דוד, היום בכיר בחברת החשמל, סוציולוג ופסיכולוג של אירגונים, אומר שהתקרית הקטנה ההיא היא אולי מודל לטראומת המלחמה כולה.

 כשהלכנו בעקבות הסיפור הזה ומשתתפיו מצאנו אנשים שבורים, חלקם עדיין חווים את הקרב הנורא ההוא משל אירע אתמול, ולא לפני שלושים שנה. חלקם הדחיקו את האירוע ומחקו אותו מזיכרונם כלא היה. שלושת ניצולי התקרית טוענים כי במשך עשר דקות עברו חקירת אימות על-ידי השריונאים, ובסופה, לאחר שלא האמינו להם, נורו. גם כמה מאנשי המילואים של סיירת מטכ"ל, שחילצו את הנפגעים, זוכרים שהפצועים סיפרו על שיחה מקדימה. לעומתם, שני קציני השריון שהיו בכוח היורה אינם זוכרים דיאלוג כזה: לדבריהם, הם היו משוכנעים כי מדובר באנשי קומנדו מצרים, ולכן ירו ללא היסוס. המציאות, כפי שנצרבה בתודעת המשתתפים בתקרית, שונה מאדם לאדם.

שמונה שעות בביצות, תחת אש 
שלומי ערמן התגייס לצה"ל ב-4 באוגוסט 1971. הוא היה תלמיד מצטיין, בוגר בית-הספר הריאלי בחיפה, נער ביישן ונחבא אל הכלים, טוב מזג וחברותי. עבר מסלול שריון, הגיע לתפקיד מפקד טנק והוצב בגדוד 9 הסדיר, הגדוד של סא"ל יום-טוב תמיר. אורי הקמן היה מפקד הפלוגה, מירון אלתגר היה הסמ"פ (אלתגר הוכרז מאוחר יותר כנעדר‭.(‬ שבועיים לפני המלחמה ירדה המחלקה של שלומי לאורקל, מעוז צפוני על שפת התעלה, שהורכב משלושה מוצבים. זה אזור קשה לתנועה, מוקף ביצות טובעניות, והגישה אליו היתה על כבישי פלסטיק מיוחדים שסללו אנשי חיל ההנדסה. מיפקדת החטיבה, בפיקודו של אמנון רשף, ישבה בבלוזה.

 בשעה 2, כשפרצה המלחמה, ספג המעוז אש תופת. המ"מ יצחק רוט נפגע מיד. ערמן, סמל המחלקה, נטל את הפיקוד. במוצב היו שלושה טנקים תקינים. התקבלה הודעה בקשר שחיילים מצרים עולים רגלית מכיוון התעלה אל המעוז. ערמן פקד על סגן מפקד המעוז לנהל לוחמת חי"ר, והוא עצמו פיקד על הטנקים. בשלב מסוים פקד לנצור את האש. הטנק של הקצין שמעון שפרינגר פרץ למתחם המוצב, בוער, בניסיון לתפוס מחסה. ערמן קפץ מהטנק שלו, כיבה את האש בעזרת התותחן וזינק אל הטנק הבוער בניסיון לחלץ את המ"מ. כשראה שהוא הרוג, שב אל הטנק שלו כדי לפקד על המשך הקרב.

 כל אותו לילה, בין שבת לראשון, ניהלו אנשי המוצב קרב נואש נגד אלפי חי"רניקים מצרים שעלו עליו. חלקו כבר נכבש. התחמושת הלכה ואזלה. התותח בטנק של ערמן התקלקל, והוא עבר לטנק אחר. בשלב מסוים הורה לנטוש את המוצב. יצאה שיירה קטנה, וערמן בראשה. שיירה הנסה על נפשה, מוקפת כוחות גדולים ומנהלת קרב הירואי של השמדת טנקים והריגת עשרות מצרים. בשלב מסוים נפגע הטנק של ערמן, והצוות נטש. הכוח התפצל, ובסופו של דבר נותרו חמישה: שלמה ערמן; רמי גולדברג, נהג טנק מקיבוץ שפיים; ראובן רוסקיס, תותחן מהרצליה; משה לוי, טען-קשר מתל אביב, ויצחק לוי, תצפיתן מילואימניק מבת-ים.

 שמונה שעות הוביל אותם ערמן בתוך שטח ביצות ודיונות. הכיוון הכללי היה תעוז יורם, מוצב עורפי שישב על ציר הרוחב לתעלה. לעתים נאלצו לזחול על ארבע. בצדי הדרך ארב הקומנדו המצרי. עם רדת החשיכה היו עייפים, מותשים, פצועים. יצחק לוי הלך ונחלש, ונתמך בידי האחרים. הוא כבר איבד תקווה, אבל ערמן עודד אותו, הבטיח שאו-טו-טו הם מגיעים לכוחותינו.

 בשלב הזה גדוד 9 כבר לא היה קיים. "התמונה הכללית לא היתה ברורה לערמן", אומר תא"ל (מיל‭('‬ יום-טוב תמיר, שהיה מפקד הגדוד. "הוא בעצם לא ידע שהגדוד איננו. הוא הוביל אותם בדייקנות ובניווט מעולה לכיוון התעוז, עד שהגיעו סמוך לטנקים הישראלים, שהיו מורכבים מאנשי המילואים של גדוד אסף. הם היו אחרי הטראומה של רומאני".

 "גדוד אסף", הוא גדוד השריון 113 של אסף יגורי, גויס בשבת בבוקר, שעות ספורות לפני פרוץ המלחמה. יצחק בריק (אלוף במיל‭('‬ היה אז סרן מילואימניק, מפקד פלוגה מ' של הגדוד. משה (מושיק) ויתקין היה מפקד פלוגה ל‭.'‬ אלי דוד, איש כפר חסידים, היה מפקד מחלקה צעיר, חודשים ספורים לאחר נישואיו. בתוך כל הבלגן והאי-ודאות החלו אנשי המילואים של הגדוד להתאסף בימ"ח החטיבה בבאר-טוביה. בריק זוכר בעיקר בלגן: "אנשים הגיעו מכל קצוות הארץ. התחלנו לזווד את הטנקים‭...‬ לא היה עם מי לעבוד, לא היו צוותים אורגניים, כי האנשים הגיעו בזמנים שונים וממקומות שונים". זיווד הטנקים לא היה מלא, ובכל זאת, בשעות הערב החלו יוצאים הטנקים הראשונים. "אמרו לנו, תרדו דרומה, ושם ליד בלוזה כבר יחכה לכם מישהו".

 עם שני טנקים וזחל"ם אחד, וצוותים שאנשיהם לא מכירים זה את זה, יצא גדוד המילואים הראשון של צה"ל למלחמה. ביום ראשון ב-6 בבוקר, קרוב לאזור רומאני, הורה בריק לכוח הקטן לרדת מהמובילים. "אני מוריד במהירות את הטנקים מהמובילים. מובן שאינני יודע שאני נמצא לא יותר משני קילומטרים ממארב קומנדו מצרי, הממוקם כמגן נ"ט משני צדי הציר בין רומאני לבלוזה. אני מתחיל תנועה בשדרה מבצעית, הטנק שלי ראשון, אחריו עוד אחד, זחל"ם החרמ"ש שלישי - אנחנו נוסעים ישר לתוך המארב. פתאום אני שומע פיצוץ אדיר מאחורי. אני מסתובב ורואה שהזחל"ם נפגע מאר-פי-ג'י. מתחילה אש תופת משני הצדדים. אנחנו מסתערים, ואז מתרוממים מולנו מתוך החולות אנשי קומנדו. אנחנו נוסעים לכיוונם, יורים ודורסים חלק מהם, הם זורקים רימונים ומנסים לטפס מאחור על הטנקים שלנו. מפקד הטנק שלידי נפגע ונותן פקודת חילוץ לאחור. אני וצוות הטנק שלי מוצאים את עצמנו לבד בתוך עשרות אנשי קומנדו שמתרוצצים על הדיונה ויורים עלינו מתוך המחפורות‭...‬ להבה שפורצת מאחורי טיל שחולף לידי שורפת לי את הפנים. אני מתחיל לבעור, קופץ מהטנק על החול ומתחיל להתגלגל כדי לכבות את עצמי. בשלב הזה נופל לי האסימון - אני מבין שאנחנו הולכים למלחמה קשה, בטח לא לששת הימים".

 בינתיים הגיע למקום המ"מ אלי דוד. "ראיתי מחזה שכל החיים שלי לא הכרתי: זחל"ם עשן, ועל מכסה המנוע גופות של שני חיילים שלנו עולות באש. זה היה שוק אדיר‭."‬ הגדוד איבד במארב 11 לוחמים.

 לקראת ערב התפרס הגדוד בכמה אזורים. דוד הגיע לחניון לילה בסמוך לתעוז "יורם‭,"‬ מרחק קצר מגדר התעוז. היו שם ארבעה טנקים: הטנק של ויתקין המ"פ, הטנק של דוד, הטנק של מפקד המחלקה אהוד אהרונסון מקיבוץ נען וטנק רביעי שצוותו אינו ידוע. אלי דוד: "באותו לילה עדיין לא ראיתי מסגרת, מבחינתי המסגרת האורגנית של הגדוד חזרה רק למחרת. מה שאני זוכר זה שהגענו לתעוז, ואמרו לנו: אתם נכנסים עכשיו לחניון לילה. אמרו לנו בצורה מפורשת שמערבית וצפונית למקום שלנו אין כוחות ישראליים. שום תנועה. כל דבר זה מצרים. יש כאן מאות מצרים. גדודי קומנדו מצוידים לתלפיות".

 לרס"ן ישי קציר, מפקח כוח המילואים של סיירת מטכ"ל, גרסה קצת שונה. הכוח שלו הגיע לתעוז שעות ספורות לפני כן כדי לאיישו לאחר שחייליו נטשו אותו בבהלה, מותירים על האש מחבת שמן רותח עם צ'יפס שרוף. המטכ"ליסטים היו אמורים להמתין שם למשימות מיוחדות שיטיל עליהם פיקוד הדרום. קציר אירגן את אנשיו בתעוז וקיבל את הכוח של גדוד 113 כתגבור. "היתה אפשרות שיגיעו חיילים שלנו מכיוון התעלה‭,"‬ הוא אומר. "הטנקיסטים מגדוד 113 הגיעו אלינו בערב, אחרי המארב המצרי, והיו מאוד נסערים. הם התפרסו בחניון לילה מחוץ לתעוז, קרוב לגדר. בתדרוך אמרתי להם שיש אפשרות שחבר'ה שלנו עושים את דרכם מהתעלה לעברנו, ושיהיו זהירים בפתיחה באש. זה נאמר להם במפורש. הם היו כל-כך נסערים, שהיו ביניהם כאלה שאמרו שהם לא יקחו שום צ'אנסים אחרי מה שעשו להם".

"דקה וחצי של אש גיהנום" 
סמוך ל-1 לפנות בוקר מגיע הכוח של ערמן למרחק עשרות מטרים בלבד מחניון הטנקים של המ"פ ויתקין. הקצין אהוד אהרונסון זוכר שהבחין בחיילים המתקרבים: "השומר של הטנק זיהה שורה של חיילים צועדים. אנשים צועדים לכיווננו. לא היו לנו אמצעים לראיית לילה. בקושי משקפת. אבל היה לילה עם ירח, והדיונות היו לבנות, ככה שהצלחנו להבחין בהם. ברגע שהם התקרבו פתחנו באש. אחרי כמה צרורות שמענו צעקות בעברית. הפסקנו את האש. בשלב הזה קיבלנו הוראה לעזוב את המקום ולהתקדם לתעלה כדי לירות פגזים באוויר, להסיח את המצרים מקבוצה חיילים שנמלטת ממעוז מילאנו".

 עשיתם ניסיון לברר על מי יריתם?

"היתה הוראה מפורשת שכל מי שבא מכיוון ההוא הוא מצרי, וצריך לפתוח עליו באש".

 מי נתן את פקודת האש?

"אני חושב שויתקין".

 הניצולים מתעקשים שהגיעו לקרבת הטנקים שלכם ודיברו איתכם.

"לא. לא היתה מילה וחצי מילה. אנחנו היינו בדממה מוחלטת. המגע הראשון, הדיבור הראשון, היה כשפתחנו באש. רצינו לרדת לטפל בהם, אבל אז קיבלנו פקודה לנוע מהמקום לטובת סיוע לחיילי מוצב מילאנו".

 "דקה וחצי ירינו‭,"‬ נזכר קצין הטנקים אלי דוד. "דקה וחצי רצופות. ודקה וחצי זה הרבה זמן של אש תופת. זה גיהינום. פשוט גיהינום. אני ישנתי והתעוררתי לשמע הירי, ורק בסוף הירי הזה הבנו‭...‬ כל ארבעת הטנקים ירו אש תופת. זה נורא מנקודת המבט של הצד השני‭...‬ ואז כשהמטח נגמר, כשמכת האש הראשונה פסקה, שומעים קולות בעברית‭...‬ את זה אני זוכר. פצועים, זעקות. רצינו לגשת אליהם. ופתאום באה פקודה: תעזבו. שינוי משימה. אנחנו אומרים, אבל יש פה פצועים. אומרים לנו, תעזבו את זה‭...‬ ככה שאנחנו לא ירדנו מהכלים לראות מה קרה עם האנשים, אבל אני ידעתי ושמעתי בקשר שהחבר'ה מוציאים מהתעוז נ"נ לפנות את הפצועים".

 לא שמעת לפני הירי דו-שיח עם הכוח שהגיע?

"לא. אני ישנתי בטנק והתעוררתי לקול היריות. מה שכן, אני זוכר קריאה ששמעתי בקשר הפנימי של מישהו מהכוח שלנו, וזה היה לאחר הירי, לאחר ששמענו את כל זעקות הפצועים בעברית. מישהו צעק: 'זה לא נכון, הם מרמים אותנו! הם מצרים, לא ישראלים!'".

 ראובן רוסקיס, תותחן בכוח שנפגע והיום חוקר בכיר במשטרה, מעריך שחילופי הדברים עם הטנקיסטים נמשכו לפחות עשר דקות. הוא בטוח בכך. "מהעבודה שלי אני מכיר תופעה שאנשים מדחיקים ומוחקים חלקים שלמים מהעבר‭,"‬ הוא אומר.

 מי מכם ניהל את השיחה איתם?

"כולם, בעיקר שלומי".

 על-פי יצחק לוי, כך נשמע הדיאלוג בינם לבין הטנקיסטים שליד התעוז:

 "שלומי צעק: 'הי טנקיסטים, אנחנו חבר'ה מהמעוזים‭.'‬

- מאיפה אתם?

- מאורקל. תתקשרו ל'כוסית‭,'‬ ל'קסטה' ול'לבן‭,'‬ תגידו להם ש‭1-‬ של לפתן הגיע שלם לכוחותינו יחד עם איש מילואים.

- מאיפה אתם בארץ?

- מחיפה, מתל-אביב, משפיים, מבית-אלפא.

- איפה קולנוע מוגרבי?

- באלנבי פינת בן-יהודה.

- מי מכם מחיפה?

- אני, אמר שלומי, שהתגורר בנווה-שאנן.

- מה יש שם?

- טכניון.

- מאיזו פלוגה אתם?

- פלוגה ל‭.'‬

- אין דבר כזה פלוגה ל‭.'‬

 בשלב הזה הטנקים הותנעו, ופגז נשלח לכיוון שלנו‭."‬

 רוסקיס: "עמדנו בשורה. היה הדף אדיר, ואני עפתי. נכנסנו לתלולית. ראיתי את יצחק לידי. התחפרנו. רמי גולדברג חטף את הפגז בבטן. ראיתי את המשקפיים של ערמן עפים, הוא קיבל צרור. כשהגענו לתעוז יורם אמרתי לרופא, 'אתה חייב להציל אותו'".

 נתן סלמה מקדימה, שהיה טען-קשר בכוח היורה, זוכר היטב את צעקות הפצועים בעברית. "שמעתי קולות בעברית וידעתי שפגענו בחיילים שלנו. רצינו ללכת לראות מה קורה איתם, לחלץ אותם. אבל היתה הנחתה מלמעלה שאנחנו חייבים לרוץ מיד לסייע לכוח שהסתבך. לא נתנו אפילו לראות מה קרה. לי היתה טראומה מהסיפור הזה, לחבר'ה היתה טראומה. במשך שנה-שנתיים זה צץ לי בחלומות".

 דורון זלצברג, היום מזכיר קיבוץ עינת, היה מילואימניק של סיירת מטכ"ל בתעוז. "מיד אחרי הירי הביאו אותם לתעוז. ראיתי שם את סורקיס, הוא זיהה אותי. הכרנו שנים קודם לכן בקיבוץ, כשהוא היה אצלנו בחברת הנוער. הוא היה בהלם. סיפר שהם שרדו סדרת מארבים של המצרים ועברו דרך חתחתים עד שהגיעו, וכשהגיעו לפני הטנקים שלנו הם נתנו להם סימנים וגם שרו שירים ישראליים".

 אלי דוד: "לי די ברור מה קרה שם. מישהו מאיתנו היה אמור להיות בשמירה. אין לי מושג מי כי אחרי זה לא דיברנו על העניין. ההגיון אומר שמישהו מאיתנו, המפקדים, גם היה צריך להיות ער. יכול להיות שנרדמנו. מכיון שישנתי לא שמעתי את הדיאלוג, אבל מבחינה פסיכולוגית ברור לי מה קרה. אנחנו ידענו שמצפון וממערב לא יכול להיות כוח ישראלי. ההנחה היתה שמי שמגיע הוא קומנדו. ואז ברור שהדיאלוג מתנהל מתוך חוסר אמון. הקונספציה היא שמנסים להטעות אותנו, ובעצם אתה מתחיל לשאול שאלות כדי להכשיל. ברגע שהם ענו 'פלוגה ל'', האנשים על הטנקים חשבו שהם משקרים, כי הרי אנחנו היינו ל‭.'‬ אף אחד לא חשב על האפשרות שזו פלוגה ל' מגדוד אחר".

 אל"מ ד"ר רון לוי, אז רס"ן בסיירת מטכ"ל והפסיכולוג של חיל המודיעין, היה גם הוא בתעוז. "אני זוכר שהגיעו החבר'ה שניצלו מהתקרית הזו. המצב היה מבולבל לגמרי, והם היו במצב טראומטי. מה שקרה זו טעות טראגית, בין אם החבר'ה דיברו ובין אם לא. הנושא מאוד טעון. שני הצדדים הגיעו לאירוע הגורלי הזה נסערים. החבר'ה שהגיעו מהתעלה הלכו שמונה שעות בניווטים, בדרך-לא-דרך. הם היו גמורים. גם הטנקיסטים היו במצב לא קל. מילואימניקים שיומיים לפני כן ישבו בבית ולא חשבו בכלל על מלחמה, מוצאים את עצמם בתוך מספר שעות בלב התופת. הם היו תחת רשמי המארב הקטלני ברומאני. גם אם היה טנקיסט שדיבר עם האנשים של ערמן, יכול להיות שחבר שלו בטנק אחר בדיוק התעורר מטושטש, שמע דיבורים, לא הבין, ראה מולו דמויות ולחץ על ההדק. וכל האחרים הצטרפו אליו. אתם חושבים שהזיכרון אחרי טראומה כזו מדויק? הוא מתעתע בנו במצבים כאלו. הוא חלש מאוד כשמדובר בטראומה. הטראומה של הבחורים שנפגעו איומה, אבל לפעמים, הטראומה של הצד היורה לא פחות גדולה. לאקט ההרג מתוספת הידיעה שמדובר בכוחותינו, ויש אנשים שנוטלים על עצמם אשמה. איך שלא מסתכלים על זה, זה אירוע נורא".

 "לא יכולתי להכיל את הכאב" 
הנפגעים פונו לתאג"ד החטיבתי בבלוזה. אנשי חניון הלילה של מפקד הפלוגה ויתקין המשיכו לתוך הקרב הנורא על גשר פירדאן. עוד באותו היום נהרג ויתקין, ואלי דוד נפצע ונחלץ בעור שיניו. המג"ד אסף יגורי נפל בשבי. 80 מאנשי הגדוד נהרגו, 120 נפצעו, רבים נפלו בשבי, והגדוד כמעט והושמד כולו. גם גדוד 9 חדל להתקיים. 64 מאנשיו נהרגו, מאות נפצעו. שישה נפלו בשבי.

 "וכל השנים‭,"‬ אומר הקצין דוד, "לא דיברנו על התקרית הנוראה ההיא. אני, בתור בחור צעיר, לא יכולתי להכיל את העוצמה של הכאב והרגשות על האובדן. לא ידעתי איך להתנהג והתנתקתי מכולם, ורק אחרי שנים, כשאני סוחב איתי את ההתנהגות הבלתי הולמת של ההתמודדות עם השכול, אזרתי אומץ והלכתי להיפגש עם ההורים שלו. המפגש איתם היה תרפיה עבורי לא פחות מאשר עבורם".

 אבל עם הניצולים סירבת להיפגש.

"נכון. ההורים שאלו אותי אם אהיה מוכן להיפגש עם ניצולים. נמנעתי. לא ידעתי איך הם יתמודדו עם המפגש איתי. הכל טעון, ולכו תדעו מה יקרה שם. אולי יתנפלו עלי, ואף אחד לא יוכל לקחת אחריות על זה".

 הזמן שחלף לא השקיט את כאבו של יצחק לוי. לפנות ערב היום השני למלחמה נאסף על-ידי המט"ק ערמן, וכל הלילה ההוא הלך בעקבותיו, נלחם בידיים חשופות במצרים, נפצע אך נחלץ. שעות היטלטלו עד שרוחו נשברה וביקש שיותירו אותו מאחור בשטח, אבל ערמן התעקש ועודד אותו להמשיך. בסוף, הוא רועד, נפגעו בידי כוח הטנקים הישראלי.

 הוא איש שבור ומצולק, שעבר כבר את השישים, סב לנכדים. אירועי הלילה ההוא שינו את חייו, וגם עכשיו, בחלוף 30 שנה, הוא זועם ונוטר. חייו הוקדשו לחקירת האירועים. שוב ושוב פנה אל מנהיגים ושועי ארץ כדי שיבדקו מה קרה שם, למה ירו עליהם הטנקים של צה"ל. מתוך קטלוג מסודר הוא שולף מכתב שכתב לשר הביטחון דאז, שמעון פרס: "נענו בהליכה זקופה על ציר יורם, התקרבנו אל הטנקים שזיהינו אותם ככוח צה"ל, התקרבנו מרחק 20-15 מטר מהם, ואף אחד לא הבחין בנו. קראנו להם. הוצאנו אותם מתוך הטנקים אל הצריח והתחלנו מדברים איתם. אותה שיחה נמשכה בין 10 ל-15 דקות, והחלו לחקור אותנו חקירת שתי וערב: מאין אתם ומאיפה אתם באים? איזו חטיבה? איזה גדוד? ואיזו פלוגה? וקיבלו תשובות מדויקות לכל השאלות האלו, וביקשנו אותם להתקשר אל אותם שמות הקוד של הפיקוד, כגון 'כוסית‭,'‬ 'קסטה‭,'‬ 'לבן‭,'‬ ותודיעו להם ש-1 של לפתן הגיע שלם נוסף לאיש מילואים. החלו לשאול אותנו לשמותינו, למקום מגורינו, ושוב אותה החקירה הקודמת, ולאחר ששמעו בפעם השנייה פלוגה ל‭,'‬ תשובתם היתה: פלוגה ל' - אין פלוגה ל‭.'‬ ירו עלינו פגז ממרחק‭20-15 ‬ מטר, והחלו יורים עלינו ממקלעים של 05-03, ולפי הנקישות הבחנתי בהחלפת ארבעה ארגזי פעולה, שהם 880 כדור‭...‬ שניים נהרגו, ערמן שלמה וגולדברג רמי, ונוסף לכך שני פצועים, משה לוי שנפצע קשה מאותו ירי קטלני, ואני, לוי יצחק..."

 יצחק לוי מעולם לא קיבל תשובה למכתב.

מקור הכתבה