זה היה כמו בסרטים: האונייה שוקעת, יוצאות בועות והחרטום יורד

נוסעי הספינה "מרמרה" לא המציאו את הגלגל. גם לא את גלגל הים. עימותים ימיים התנהלו כאן עוד מימי בחרותה של המדינה - רק שאז הם לא הסתתרו מאחורי מסכה של משט שלום. לפני 43 שנה, אח"י "אילת" הייתה האונייה הכי מפורסמת בגזרת הלוחמה הימית, ולא מסיבות טובות. טיבועה על–ידי ספינת טילים מצרית גבתה את חייהם של 47 חיילים, לוותה בביקורת כבדה כלפי אגף המודיעין וחיל הים - והותירה צונאמי עז בנפשם של הלוחמים שנותרו בחיים.

עבור רס"ן (מיל') יצחק צורן (צפרמן), קצין האלקטרוניקה של האונייה בזמנו, ולימים מנכ"ל חברת "אלישרא", הטביעה הפכה לחוויה מכוננת. מיד לאחר שחרורו מצה"ל, בחר המהנדס הצעיר לעסוק בפיתוח מערכות הגנה ימיות. מערכות אלו, המשמשות את ספינות הטילים של חיל הים עד עצם היום הזה, אפילו הובילו אותו לקבל את פרס ביטחון ישראל. לכך מתווסף עיטור המופת שהוענק לו על פעילותו בעת טביעתה של אח"י "אילת", כשהיה סגן צעיר.

ב–21 באוקטובר 1967, עם הטבעתה של הספינה, ריכז צורן את החיילים שבמים וארגן את הפצועים - תוך כדי שחייה. הוא אף הלביש את חגורת ההצלה שלו על אחד הפצועים, ונשאר בעצמו ללא חגורה. במשך שש שעות רצופות, בתנאי ים קשים, בחושך, במים מכוסים בדלק וללא אמצעי התמצאות בשטח, שחה צורן ללא הפוגה וחיפש במים ניצולים בודדים, שלא היו מסוגלים להגיע לרפסודות ההצלה בכוחות עצמם. הוא הביאם לרפסודות וכך הציל רבים שנותרו באפיסת כוחות. לבסוף, נאסף צורן על–ידי ספינת חיל הים, רק לאחר שווידא כי כל האנשים שבסביבתו חולצו. על כך הוענק לו עיטור המופת.

פשוט מחזה נורא

לאחר מלחמת ששת הימים, בילו ספינות חיל הים את מרבית זמנן בביצוע פטרולים באזור חופי מצרים וימת ברדוויל. בחודש יולי 1967, במהלך פטרול של אח"י "אילת" ושני כלי שיט נוספים בסמוך לחוף המצרי, יצאו מפורט סעיד שתי ספינות טורפדו מקומיות - ונעו לעבר הכוח הישראלי. במקום התפתח קרב ימי שזכה לשם "קרב רומני", ובסופו טרפד חיל הים את הספינות המצריות, ושב הביתה עם מטאטא על התורן - הסימן הימי להטבעה.

הפטרולים המשיכו, חודש יולי חלף - ויחד איתו גם המזל. ב–21 באוקטובר 1967 המטאטא כבר עבר לתורן המצרי. "זה היה בסביבות השעה 17:30, ערב נעים", מספר צורן. "פטרלנו באזור פורט סעיד והראות הייתה טובה. עמדתי על גשר הפיקוד ליד מפקד הספינה, יצחק שושן, והסתכלנו עם משקפות על פורט סעיד. ראינו אותה מהים כמו את חיפה. לפתע הבחנתי בשני נורים שעולים לאוויר מתוך הנמל של פורט סעיד. יצחק ישר צעק: 'טילים באוויר', הפעיל את האזעקה וכל הסיפור התחיל.

"כולם רצו לעמדות הקרב, ואני ירדתי לבטן האונייה, שם היו לוחות החשמל המרכזיים ומקורות הכוח: טורבינות חשמליות וגנרטורי דיזל. תוך כדי שאני יורד למטה בריצה, הטיל הראשון פגע בארובה, מרחק של חמישה מטרים ממני. אלה היו טילים כבדים עם ראש נפץ של כ–500 קילוגרם חומר נפץ. ואני הייתי ממש בסמוך. אני משתגע איך לא נהרגתי.

"עפתי מההדף, התרוממתי והמשכתי לרוץ במהירות. הגעתי לבטן האונייה וראיתי שמתחיל להיות שקט. כל המכשירים החשמליים הסתובבו לאט, הם איבדו את הכוח. הטורבינות והגנרטורים הפסיקו לפעול. לא היה חשמל על האונייה. המצב לא היה טוב. בנוסף, בגלל שזו הייתה הפלגה מבצעית, שטנו בדממת קשר, כך שהחוף לא ידע כלום על מה שקורה לנו.

"ניסיתי לארגן שידורים מהאונייה החוצה, אבל לשווא. בינתיים, הטכנאים שלי, שהיו איתי בבטן האונייה, התחילו לברוח לסיפון העליון והייתי צריך להחזיק אותם בכוח על–ידי. המשכתי לנסות ליצור קשר עם הפיקוד, עד שראיתי שמפה לא ניוושע, והחלטתי לעלות גם אני לסיפון.

"הגעתי למעלה וזה לא היה מחזה יפה: האונייה נפגעה משני הטילים והחלק האמצעי שלה, כולל אזור המכונה, היה שקוע מתחת למים. מסביב היו מוטלים הקורבנות. נהרגו שם 47 איש ועשרות נפצעו. אני זוכר איך הסתכלתי לצדדים, סקרתי את המצב וראיתי שבאחד מתותחי הנ"מ שכב מישהו שחור כמו גוש פחם. זה היה פשוט מחזה נורא.

"לפתע, אחד הקצינים שלנו לקח מ"ק 10 שהיה מיועד ליצירת קשר עם כוחות היבשה, ועבר כמה תדרים עד שהגיע לתדר של יחידת חי"ר שהייתה באזור החוף. הוא דיבר עם מפקד היחידה, דיווח על מצב האונייה וביקש שיעבירו את המידע בדחיפות למפקד חיל הים. רק כעבור שעה מתחילת האירוע, האינפורמציה הגיעה למפקדת החיל. רק אז סוף–סוף המערכת הצבאית התחילה לפעול.

"הבעיה הייתה שאח"י 'אילת' בשלב הזה כבר הייתה אונייה טובעת. בינתיים, סטי"ל מצרי שני יצא מנמל פורט סעיד, גילה מחדש את האונייה שלנו, שבקושי שרדה מעל פני המים, וירה עוד שני טילים: הראשון נחת בים, וגלי ההדף שלו פגעו פגיעות פנימיות במלחים שהיו במים. השני פגע בפיצוץ גדול בירכתי האונייה וחולל שריפה. האונייה כבר לא הייתה במצב שהיא יכולה לשרוד והתחילה לטבוע. לאט–לאט היא התמלאה מים בצורה לא סימטרית ונטתה על צדה. בנקודה מסוימת ניתנה ההוראה המפורשת לנטוש את האונייה. זה היה די סוריאליסטי".

כתם הנפט והאחות

צורן נותר בין האחרונים על סיפון האונייה ונטש אותה אך ורק לאחר שווידא שכל היתר פונו ממנה. כשהגיע השלב בו נדרש לזנק אל המים, הסיפון כבר נטה בזווית חדה למדי והשיק לפני הים. לצורן לא נותר אלא להסתער ישר אל המים. "רצתי מהר על הדופן שהייתה שקועה, ובקצה שלה היה איזה מן סנפיר", נזכר צורן. "אמרתי לעצמי שאני חייב לבעוט בדופן הסיפון ולהעיף את עצמי קדימה, אחרת אני מתרסק.

"רצתי בכל הכוח, בעטתי בדופן ברגע המתאים והצלחתי לעוף קדימה בלי לפגוע בסנפיר, אבל שברתי את הרגל. באותו שלב ירדו למים כמה סירות הצלה, כדי לחלץ את הפצועים שהיו בים, ואז התחיל סיפור של כמה שעות. קרוב ל–150 איש היו שקועים במים וזה היה כמו שרואים בסרטים: האונייה שוקעת, יוצאות בועות והחרטום לאט–לאט יורד וטובע. קלאסי. במי הים היו הקברניט וקצין פצוע בדרגת רס"ן - ואני שמרתי על שניהם. כשראיתי שהרס"ן במצוקה, נתתי לו את חגורת ההצלה שלי, והלבשתי אותה עליו בתוך המים.

"האונייה פלטה כתם דלק ענק, ולמעשה שחינו בתוך נפט. לא נעים. חלק מהאנשים במים היו פצועים - שגם זה לא נעים, בעיקר כי למי שפצוע בתנאים כאלה אין הרבה סיכוי לשרוד. מעבר לזה, הבעיה המרכזית הייתה שבין אלה שלא נפצעו היו כאלה שלא ידעו לשחות, והחלו לטבוע. הם התחילו לפרפר במים והיה צריך להציל אותם. אני מיד שחיתי לכל מי שראיתי שטובע, מכה במים וצועק.

"הגעתי לראשון ואמרתי לו: 'אל תדאג, אני הולך להציל אותך'. אני בא, תופס אותו והוא פשוט סוגר עליי ומרוב לחץ מטביע גם אותי. זה היה פחד מוות. מה עושים? באינסטינקט משכתי אותו אחריי לתוך המים, הטבעתי אותו קצת ורק אז הוא עזב אותי. אחרי שהוא נרגע, שאלתי אותו: 'מי אתה? מאיזה מחלקה? מה המספר האישי?' והודעתי לו: 'אני בא לקחת אותך. אל תסתובב אליי. אני אקח אותך מהגב'. אז תפסתי אותו מאחורה בחולצה ופשוט גררתי אותו לסירת ההצלה. ככה, במשך כמה שעות, גררתי עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ופתאום הפכתי להיות מומחה באיך להחזיר אותם להתנהג כמו בני–אדם ולהשאיר אותם רגועים. זה היה בשבילי מין קורס מצילים מזורז.

"בינתיים, הגיעו מטוסי חיל האוויר וזרקו למים סירות הצלה מתנפחות. הבעיה הייתה שנשבה רוח חזקה, והסירות התחילו לברוח לנו. תפסנו אולי אחת מהן. מעל הכול ריחף הפחד הגדול והנורא שהמצרים יגיעו לפני כוחותינו ויאספו אותנו לשבי. זה היה הכי מפחיד, וזה רק עניין של מזל שזה לא קרה. בסופו של דבר התארגנו במים בכמה קבוצות מסביב לסירה שבה היו הפצועים, וככה העברנו כמה שעות בלב ים עד שחילצו אותנו באמת. בשלב מסוים גם התחילו להגיע מסוקים.

"למען האמת זה היה חסר ערך ממשי. מדובר היה במסוק 'סיקורסקי' קטן שיכול היה להוציא כמה אנשים בודדים בכל נגלה, ואילו במים היו קרוב ל–150 איש. וכך, רק אחרי כארבע שעות וחצי הגיעה סוף–סוף ספינת טורפדו של חיל הים הישראלי שיצאה מאשדוד, ועליה העלו את כל האנשים הנותרים. עליה עליתי גם אני, וזה כבר היה בסביבות השעה 2:00 בלילה.

"לאחר הפלגה בת כמה שעות פינו אותנו לבתי–החולים ושם גיליתי שכתם הנפט ששחיתי בו צבע אותי בשחור. זה היה כמו שמן או יותר גרוע. זה פשוט לא ירד. עד שלפתע אחות נחמדה לקחה אותי לאיזה מקום מרווח עם אמבטיה, ואמרה לי: 'בוא, אני ארחץ אותך'. לפחות זה היה תענוג".