לא דמיינתי שאני בא לנתח. חשבתי שאני הולך לראות סרט

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 23.7.10
אריה דורסט ב 2010

אריה דורסט ב 2010


רס"ן (מיל') פרופ' אריה דורסט (סגן באירוע) נקלע במקרה לזירת תאונה, ניתח פצוע בעזרת אולר ופנס כיס - והציל את חייו # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד פיקוד הצפון



להציל חיים - זה, כנראה, הדבר הראשון שקופץ לראש כששומעים את הטייטל "רופא". הבעיה היא שעם הזמן, צירוף המילים ההירואי פשוט הפך לקלישאה. "כשניגשתי למבחנים ללימודי רפואה חברים שלי אמרו לי: 'אל תספר להם שאתה הולך להציל פה אנשים - רופאים לא אוהבים לשמוע את השטות הזאת כי הם יודעים שזה לא נכון'", מגלה רס"ן (מיל') פרופ' אריה דורסט, מוותיקי הכירורגים בארץ, שניהל במשך 20 שנה את המחלקה הכירורגית ב"הדסה" עין–כרם, ועומד כיום בראש המחלקה הכירורגית ב"ביקור חולים" בירושלים. "כשהגיע היום של ריאיון הקבלה הגדול והמפחיד, פשוט אמרתי להם שאבא שלי רופא, וסגרתי עניין. חוץ מזה, גם ציינתי שיש לי יכולת להיות רופא".

דורסט צדק. תשע שנים לאחר אותו ריאיון, בעת ששירת במסגרת העתודה כרופא גדוד 51 של גולני, הוא הוכיח את יכולותיו המקצועיות - ובגדול. ב–6 בפברואר 1961 נקלע ד"ר דורסט, אז עדיין סגן, לזירת קרבות בה אירעה תאונת דרכים. כיוון שלא היה ברשותו מכשור מתאים, ביצע דורסט באחד הפצועים ניתוח מאולתר, באמצעות אולר פשוט ופנס כיס. בכך הציל את חייו של הפצוע - פעולה עליה קיבל את צל"ש אלוף פיקוד הצפון.

משהו חריג התרחש

בתחילת שנות ה–60 עבר גדוד 51 של חטיבת גולני לגזרה חדשה: צמח. אם יש משהו בו האזור ידוע כיום, הרי שזה בעיקר פסטיבל ליל האהבה השנתי שמתקיים במקום. אלא שלפני שגרר אליו עשרות רומנטיקנים למופעי שקיעה, משך צמח בעיקר פצצות ממוצא סורי. "המפקדה שלי הייתה ממוקמת בתחנת המשטרה האזורית", מספר דורסט. "אחת הבעיות הגדולות הייתה שהסורים ישבו בשטח מעלינו, וכתוצאה מכך היינו נתונים לירי ולהפגזות. על הגדוד שלי הוטל לשמור על האזור ולסייר לאורך הקו, ובין קיבוץ האון ותל קציר הסמוכים הייתה גבעה שקראנו לה ה'שולחן'. היא הייתה ממוקמת בשטח הפקר. הוא לא היה סורי ולא ישראלי, אבל כל אחד טען שזה השטח שלו.

"אנחנו ישבנו מערבית ל'שולחן' והסורים היו ממוקמים על הגבעה ממזרח לו. מדי פעם היה עולה על הגבעה קומנדו סורי, והחבר'ה שלנו היו מתחילים לתקוף כדי להדוף אותו משם. הזחל"מים שלנו היו מטפסים על ה'שולחן' מהצד הישראלי בשעות בין ערביים, בסביבות חמש–שש בערב, כשהחושך היה מתחיל לרדת, כדי לתקוע דגל ולהראות שהוא שייך לנו. וכך, בכל פעם חבר'ה מהגדוד היו עולים על הגבעה, הסורים היו רואים אותם ופותחים באש. הזחל"מים היו עונים באש, חוזרים חזרה לבסיס ונגמר העניין. זו היה כמעט תרגיל יומי.

"מכיוון שתמיד היה מדובר בסד"כים קטנים, הרופא לא היה משתתף בפעולות האלה - רק החובש. יום אחד, מפקד הפלוגה שהייתה צריכה לטפס על ה'שולחן' בא אליי ושאל אותי מה דעתי ללכת לראות סרט בטבריה. אמרתי לו:  'רעיון נהדר'. השעה הייתה חמש, והוא אמר לי: 'אתה יודע מה? בוא נעלה על הג'יפ שלי ונקפוץ קודם לראות ששני הזחל"מים שעולים עכשיו על ה'שולחן' מסתדרים. אם הכול יהיה בסדר, ניסע לקולנוע בטבריה'.

"עלינו על הג'יפ והגענו לאזור הגבעה. ה'שולחן' ניצב לפנינו. כבר היה קצת חשוך באותה שעה, ושמענו בבירור את הזחל"מים נוסעים לצד השני. הם לא נסעו במעלה הגבעה, אלא במורד שפונה לכיוון הסורי. פתאום נשמע רעש חזק, אבל לא של פצצות ולא של יריות. הבנו שמשהו חריג מתרחש שם. נשמעו צעקות אימים. התקרבנו למקום בדחיפות, ומה התברר? שבאחד הזחל"מים - שנסעו כמובן בלי אורות כדי שהסורים לא יבחינו בהם - הנהג איבד שליטה והרכב הידרדר והתהפך.

"הזחל"ם השני מיד נעצר, ואני והמ"פ הגענו בבהלה. רעש. חושך. לא רואים שום דבר. לפתע שמתי לב שבשטח מפוזרים 12-10 חיילים. מכיוון שזחל"ם הוא כלי רכב פתוח, כל החיילים נשפכו על הגבעה. הראשון שראיתי שם היה הקצין. הוא שכב מת".

איך בכלל העזתי?

אחרי שקבע את מותו של המ"מ, התפנה דורסט לעבור חייל–חייל ולהעניק להם טיפול מאולתר במקום. החיילים השתנקו מכאב, והחשכה ששררה הקשתה על הרופא הגדודי לאתר את מיקום הפציעות. "טיפלתי בפצוע שסבל משברים ברגליים, ולאחר מכן התחלתי לעבור בין החיילים", מספר דורסט. "לפתע נתקלתי בבחור שהפנים שלו התנפחו לגמרי. ראיתי שהוא נחנק. העיניים כמעט יצאו לו מהמקום והוא פיתח מה שנקרא 'חזה אוויר'. כלומר, השברים מהם סבל בצלעות פגעו בריאותיו, וכתוצאה מכך האוויר שהתנקז לחזה לא השתחרר.

"האוויר יצר לחץ גדול על איבריו הפנימיים. במקרה כזה, צריך למצוא בהקדם האפשרי דרך לשחרר אותו, כי כל נשימה גורמת ללחץ על הריאה. מכיוון שכל נשימה מכניסה יותר אוויר, הריאה הולכת ונלחצת, הלב מסתובב - והבן–אדם עלול למות. כדי למנוע זאת, יש לבצע חור בחזה, להחדיר לתוכו צינורית ולנקז את האוויר החוצה - כך שהלחץ הפנימי ישתחרר. אמנם לא מדובר באופרציה מסובכת, אבל זה רק בתנאי שיש לך ציוד מתאים - ולי לא היה שום דבר. חשבתי לעצמי: 'מה אני כבר יכול לעשות פה בשטח? הרי אני בבגדי א'. בכלל לא דמיינתי שאני בא לנתח, חשבתי שאני הולך לראות סרט'. לא ידעתי מה לעשות.

"היה שם בחור מאוד נחמד - החובש הפלוגתי. צעקתי לו: 'אני צריך לעשות חור כדי לשחרר את הלחץ. הבעיה היא שאין לי פה כלום'. העניין הוא שגם לו לא היה שום ציוד מקצועי, רק ציוד בסיסי של חובש. הוא חיפש ומצא פנס כיס ואולר גדול כזה, שקיבלנו מהוועד למען החייל. הוא נתן לי את שניהם ואמר: 'אולי תוכל לעשות עם זה משהו'.

"הארתי על הפצוע עם הפנס, ובאמצעות הסכין של האולר ניקבתי לו חור בחזה. אלא שכדי לנקז ממנו את האוויר, הייתי זקוק גם לצינורית. פתאום אחד החיילים בא אליי בריצה ונתן לי צינורית גומי - זו הייתה אחת מצינוריות הבנזין של הזחל"ם. בלי לשאול שאלות מיותרות, הכנסתי אותה דרך החור בחזה. לפתע נשמע רעש שסימן שכל הלחץ השתחרר. מצבו של החייל השתפר.

"בינתיים, הגיעו למקום קומנדקרים ואמבולנסים שהזעיק מפקד הפלוגה. כתוצאה מהרעש הגדול שנוצר, הסורים לא היו יכולים שלא לשים לב שמשהו קורה. הם זרקו כמה פצצות תאורה והתחילו לירות עלינו. החבר'ה מהזחל"ם השני השיבו אש, ואני בינתיים אספתי את הנפגעים והעברתי אותם לרכבי הפינוי.

"המצב היה כזה: המ"מ לא היה בין החיים, חייל אחד היה פצוע די קשה בבטן, אחר סבל משברים ברגליים ואליהם התווסף הפצוע שהכנסתי לו את הצינורית. החיילים פונו, ואני התלוויתי לחייל שסבל מ'חזה אוויר'. נכנסתי איתו ישר לחדר המיון, ותפסתי לשיחה את הכירורג התורן. ביחד החלפנו את הציוד המאולתר בציוד נורמלי, והכנסנו לפצוע צינור תקין. הוא ניצל, נשאר בחיים, ולימים אביו הזמין אותי להיות אורח הכבוד בסעודה מפוארת שנערכה לרגל סיום השיקום שלו.

"אני מוכרח לציין שכל האירוע היה מצב מעניין פסיכולוגית. במשך תקופה ארוכה תהיתי עם עצמי איך בכלל העזתי לעשות את זה. הרי זו חוצפה. יכולתי להכניס לו את הסכין הזאת, לדקור לו את הלב ולהרוג אותו במקום. אבל כנראה שככה מרגישים חיילים בקרב. הרי אם לחיילים בקרב לא היה את הלחץ שגורם להם להילחם ולהעז - הם לא היו יכולים לנצח. כשאתה נמצא במצבים נפשיים מסוימים - שהם במידה רבה כמו פסיכוזה - אתה נדחף לעשות דברים שאולי אסור היה לך לעשות. זו החלטה שמגיעה מבפנים, לא כזאת שיש בה שיקול דעת".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה