מההתנתקות ועד מלחמת לבנון השנייה. הסיפור שלא סופר, על חייו ומותו של החייל עמי משולמי
|
עמי משולמי
באוגוסט 2005 היה החייל עמי משולמי יעד מבצעי של שייטת 13: הסכנה שיפתח באש נגד החיילים המפנים את גוש קטיף, נראתה ממשית. באוגוסט 2006, היה החייל עמי משולמי בטנק הראשון שנשלח לקרב בסלוקי בדרום לבנון, שם נהרג. כרוניקה של שנה טרגית
זמן קצר לפני כניסת השבת, בשעות אחר הצהריים של יום שישי, ה-11 באוגוסט 2006, טילפן עמי (עמשא) משולמי בפעם האחרונה לאשתו יונת. הוא ידע כי מאוחר יותר באותו יום, הוא עתיד להיכנס עם הטנק שלו לדרום לבנון. משולמי היה נרגש. עד אותו רגע עברה עליו שנה קשה, מטלטלת. פחות משנה קודם לכן, באוגוסט 2005, הוא פונה עם הוריו מבית משפחתו בהתנחלות נצרים, בשלב האחרון של הנסיגה מרצועת עזה, ההתנתקות. התבטאויות קיצוניות שלו נגד ההתנתקות, לצד העובדה שלא שב ליחידתו והמשיך להסתובב בנצרים עם נשקו האישי שאותו סירב להחזיר, הפכו אותו ליעד מודיעיני של זרועות הביטחון. צוות של השייטת נערך להשתלט עליו, במבצע שבוטל ברגע האחרון, כשהמשטרה עצרה אותו.  התצלום האחרון של עמי משולמי, בדרך ללבנון. קיבל צל"ש לאחר מותו בשנה שלאחר הפינוי, ליוו את משולמי לבטים קשים באשר להמשך השירות הצבאי. הם לא נפתרו גם כשב-12 ביולי פרצה מלחמת לבנון השנייה, מהלך שעליו החליטה ממשלה שממנה הסתייג קשות. יונת כבר היתה בסוף הריונה, ועמי התלבט אם עליו להיות עמה. אבל בשיחה האחרונה נשמע נחוש להילחם, מצפה לרגע שבו ייקרא צוות הטנק שלו ללחימה משמעותית. "הוא היה מבסוט שסוף-סוף נכנסים באמת. הוא התכונן למשהו גדול", מספרת יונת בביתה בחוות יישוב הדעת, מאחז ליד שילה. פחות מיממה לאחר שיחת הטלפון עם אשתו, נהרג עמי מפגיעת טיל בטנק שלו במעלה נחל הסלוקי, בקרב העקוב מדם והשנוי במחלוקת שסיים את המלחמה בלבנון. הוא מת מות גיבורים: על חלקו בקרב, בחילוץ טנקים פגועים תחת אש נ"ט רצחנית של חיזבאללה, קיבל ציון לשבח ממפקד האוגדה. שלושה שבועות לאחר מותו, נולדה בתו, טוהר אביגיל. בחור צעיר, בקושי בן 20, מצא עצמו בלב שני האירועים הגדולים והטראומטיים במחציתו השנייה של העשור האחרון. המסע הפנימי שעבר במשך שנה, ובו שב מהגרעין הקשה של ההתנגדות להתנתקות, אל חיק המדינה, הסתיים במותו. במידת מה, סיפורו של משולמי הוא הסיפור של הציונות הדתית בשנה הטעונה שבין ההתנתקות למלחמה. ההתנתקות היתה קו שבר שהפריד בין נערים שחלמו, העריצו ונשמו צבא, למדים. סרבנות הפינוי המובהקת אמנם נרשמה רק בשוליים, אבל משהו השתנה: האמון נסדק. הריסת הבתים והעימות האלים עם המשטרה במאחז עמונה בגדה המערבית, בפברואר 2006, העצימו את השבר. המחנה הדתי-לאומי התחבט בשאלה מה צריך להיות היחס הנכון לצבא: האם להמשיך להשתלב - כגישת הרב אלי סדן מ"אם המכינות" בהתנחלות עלי - או "להתגייס כדי להגן על העם והארץ, לא להיות עבדים נרצעים"? כגישת הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת ההסדר בהר ברכה. מלחמת לבנון השנייה העמידה את הדילמה הזאת במבחן המציאות, אולי מהר מכפי שמישהו ציפה. על הפרק עמדה תוכנית ההתכנסות של ראש הממשלה אהוד אולמרט - פינוי חד-צדדי של חלקים נרחבים מהגדה המערבית, כהמשך והשלמה של ההתנתקות שהוביל קודמו אריאל שרון. בעיצומה של המלחמה, אמר אולמרט בראיון לתקשורת הזרה כי הישגיה הצבאיים של ישראל בלבנון ייתנו תנופה להתכנסות. האמירה טילטלה את הציבור הדתי. ארבעה ימים לאחר ההתבטאות של אולמרט נהרג סמ"ר (מיל') יהודה גרינפלד מההתנחלות מעלה מכמש, מפגיעת קטיושה בשטח ההתכנסות של יחידתו ליד כפר גלעדי. על קברו נשאה אחותו שושי הספד נוקב: "בשיחת הטלפון האחרונה אמרתי לך: 'אל תלך להיות בשר תותחים, אולמרט אומר שהמבצע הוא מנוף להתכנסות. תחזור הביתה, יש לך הזדמנות היסטורית לסרב כדי שהפוגרום של גוש קטיף לא יחזור בבית שלך, במכמש'". ניצחון אינו מושג בקלות עמשא משולמי נולד במארס 86', הילד ה-12 מתוך 17, תשע בנות ושמונה בנים. כשנולד הילד ה-16 במשפחה, זכתה אמו, רחל, | |||||||||||||
במשפחה עודדו את הילדים לשרת בתפקידים משמעותיים בצבא. ידידיה עצמו הוא טייס מסוק "בלקהוק". "אבא שלנו התגייס לצבא בגיל מאוחר, כשהיו לו כבר כמה ילדים, לחצי שנת שירות. זה היה חשוב לו", מסביר ידידיה. "לא חינכו אותנו למיליטנטיות, אלא לגישה של 'עזרת ישראל מיד צר'. יש הרבה מצוות שכרוכות בשירות בצבא: הגנה על עם ישראל, סיוע להתבססות העם בארצו, שמירה על ירושת הארץ, שותפות אמיתית עם כלל עם ישראל. זו המשימה". בתקופת הסכמי אוסלו הגיעו ההורים למסקנה שמושב בית מאיר אינו משרת מספיק את המטרות הערכיות של התמסרות למען המדינה, שלפיהן חינכו את ילדיהם. עמי היה אז בן תשע. "הורי חיפשו משימות, אתגרים. המשימה ההתיישבותית היתה הראשונה במעלה. נצרים זה מקום שהיה בחזית, ולכן הם בחרו לגור שם", אומר ידידיה. נצרים היתה ההתנחלות המבודדת ביותר ברצועת עזה - בלב הרצועה, מדרום לעיר עזה, מוקפת מאות אלפי פלסטינים. ב-95', אחרי הסכם אוסלו ב', הפכה נצרים למובלעת צבאית, כשרק ציר גישה צר מוביל את תושביה למעבר קרני שעל הקו הירוק. בציבור הישראלי החלו להישמע ביתר שאת, קולות המפקפקים בהיגיון קיומה של ההתנחלות - כמה מאות בודדות של תושבים, שגדוד שלם נדרש להגן עליהם. מותם של צנחני מילואים בהגנה על היישוב, העצים את הוויכוח. במשפחת משולמי היו מודעים למחלוקת הציבורית. "אבא חזר ואמר הרבה פעמים, שיש מיני ייסורים, אך העיקר בעולם זה המעשים", אומר ידידיה. "אתה לא נמדד בכמה תורה למדת, אלא בתוכן ובהשקעה. לכן אחד מאחי בנה את ביתו בנצרים עד היום האחרון. לא צריך לעשות בלי תכלית, אבל בהתיישבות, כל נשימה זו תכלית". בבחירות 2003 עמדה ההתנחלות במוקד מערכת הבחירות. יו"ר מפלגת העבודה והמועמד מטעמה לראשות הממשלה, עמרם מצנע, סיפר שהציע לראש הממשלה המכהן שרון לסגת מנצרים, אך זה השיב לו, כי "דין נצרים כדין תל אביב". פחות משנה מאוחר יותר, שרון החליט בעצמו לפנות את ההתנחלות. העמדה של שרון לא הטרידה את המשפחה. "זה לא היה חידוש בשבילנו", אומר ידידיה. "אם הניצחון שלנו היה מושג בקלות, זו לא היתה חוכמה. יש פה חזון של סדר אלוקי, שעם ישראל שב לארצו, ויש התנגדות קשה לכך. לא הרגשנו אז כאילו נפל דבר בישראל - יישובים פונו גם לפני כן. המציאות שלנו היתה להתיישב פה נגד כוחות העולם". בחור חריף בני משפחתו של עמי משולמי, מספרים שכבר מילדות ניכר בו שהוא שונה מאחיו. האנרגיה, השובבות והעוצמה, שבלטו בשנה שקדמה למותו, בין ההתנתקות למלחמה, ניכרו כבר מקטנות. "כילד הוא היה עם הרבה עוז. אדם לא שגרתי עם כוחות עצומים. ידו בכל, עובד ונוסע", מספר ידידיה. "כשהיה ילד בנצרים, בגיל 10, הוא נפל באתר בנייה על יתד ברזל, שחדרה לרגלו. בידיו שלו הוציא אותה מגופו. זה לא היה ילד רגיל". מערכת החינוך הדתית השמרנית התקשתה לעכל את אופיו. שנתיים למד בישיבה התיכונית במצפה רמון, המדגישה חינוך סביבתי, ובכיתה י"א פרש סופית מהלימודים. הוא הצטרף אל אחיו ידידיה, שהחל אז בהרחבת משקו החקלאי, "משק אלומות", מאחז הנמצא באחת הגבעות הסמוכות לאיתמר, באזור שכם. "נפשו חיפשה מרחבים. יצירה. הוא רצה לחיות את החיים במובן החיובי. הוא עבד פה במשק, עשה מסגרות. הוא בנה פה חלק גדול. איש מוכשר", אומר ידידיה. ההכרזה על ההתנתקות, בראשית 2004, תפסה את ידידיה ועמי בעיצומה של העבודה במשק. לראשונה הם הבינו שהבית בנצרים שבו גרו הוריהם ושישה מאחיהם, אכן עשוי להיות מפונה. גם היום, מתקשה ידידיה לבטא את שמו של אריאל שרון. הוא מכנה אותו "האיש". "על ההבטחה 'דין נצרים כדין תל אביב' נאמר בספר תהלים 'אל תבטחו בנדיבים'. אין לנו אכזבה מבשר ודם. לא הטלנו ספק ברצינות הכוונות של שרון. הבנו שבדרך הטבע, אף אחד לא יכול לעצור את ההתנתקות, אבל בחרנו להתייחס לזה מתוך הבנה שיש מנהל לעולם שיכול לגרום לפינוי לקרות ויכול שלא. היו לנו רגשות של צער עמוק, כמו הצער שחשנו בהמשך על האובדן של עמי. הסיסמה שלנו, אנשי הגוש, היתה: 'מאמין וזורע'. אמונה זה לא משהו אמורפי שאתה מאמין שיהיה בסדר. נלחמים ונאבקים. יש כמה רבדים למאבק. הרבדים שעברו במשפחה היו לנשום | |||||||||||||
שנת 2004 היתה עמוסת אירועים בחייו של עמי. בתחילתה נולדה תוכנית ההתנתקות שהסעירה את נפשו, בסיומה המתין לו הגיוס לצבא, ובתווך הוא הכיר את יונת, שהיתה אז בת 17. במהרה הם החליטו להתחתן. "אחרי הפעם הראשונה שנפגשנו, היה ברור לי שזה האיש שלי ושאני רוצה לחיות איתו כל החיים", סיפרה לאחר נפילתו לעיתון "חדשות בנימין". "הוא הקרין ביטחון עצמי, ידע מה הוא רוצה ולא התבייש להגיד. הוא היה עדין וילדותי, אך היתה בו גם קשיחות והוא היה חולה צבא. עמי רצה להתחתן, ואני שהלכתי שבי אחריו, נעניתי". הם דחו מעט את החתונה לבקשת המשפחות, ובנובמבר התגייס עמי לחטיבת שריון 401, "עקבות הברזל". באותו שלב כבר היה ברור שלצבא יהיה תפקיד מרכזי בפינוי הרצועה, והוא דיבר על כך רבות עם ידידיה. "השיתוף של הצבא בפינוי גרם לו לקרע רציני", מספר האח. "מהזווית של המשפחה, עצם הגיוס בכלל לא היתה שאלה - זו מצווה. אמנם מצווה מסובכת, אבל השאלה לא היתה אם אתה מתגייס לצבא, אלא איך בתוך הצבא, אתה עושה הכי טוב לשם שמים". אלוף משנה (מיל') מוטי כידור פיקד אז על החטיבה. "נתקלתי בעמי לראשונה בשטח האימונים בנבי מוסא במדבר יהודה, כשהוא היה חייל בצמ"פ (צוות-מחלקה-פלוגה, שלב בהכשרת השריונאים)", הוא מספר. כידור ראיין את משולמי, כשעמד כמח"ט בראש ועדת חריגים העוסקת ביציאה לקורסי פיקוד. "לוועדות הללו נשלחים חיילים משני סוגים", מסביר כידור, "כאלה שיש להם נתונים בסיסיים מתאימים, אבל מפקדיהם טוענים שהם אינם כשירים לצאת לפיקוד, או ההפך - כאלה שהנתונים שלהם גבוליים, אבל המפקדים חושבים שצריך לאשר להם לצאת לקורס". משולמי היה חייל מהסוג הראשון. "הוא היה בחור מבריק, אבל המפקדים הישירים שלו אמרו שלא צריך להוציא אותו לקורס מפקדי טנקים", מוסיף כידור. "מבחינת הצבא, היו לו כל הנתונים לצאת. ראיינתי אותו ופגשתי בחור חריף, חבל לך על הזמן. הבנתי שהוא עשה צרות למפקדים שלו בזמן ההכשרה, שאל הרבה שאלות, הקשה עליהם". גם ההתנתקות נכנסה לתמונה. "עמי הסביר לי שהוא לא רוצה לצאת לקורס בגלל ההתנתקות, אמר שיהיה לו קשה לתפקד כמפקד במציאות כזו. קיבלתי את עמדתו. אמרנו שנחליט שוב אחריה". השייטת מתכוננת עמי ויונת התחתנו ביוני 2005, ולאחר מכן עברו להתגורר בהתנחלות עפרה, ליד רמאללה. כחודש לאחר מכן, הוא הבין סופית שהפינוי יתרחש. "זה היה בימי המחאה בכפר מימון. ניסינו להגיע למשפחתו בנצרים, ועיכבו אותנו שעות בכניסה. שם התחלנו להבין", אומרת יונת. "הגירוש היה מכלול של רגשות. זה היה שבר גדול. עבור עמי, הצבא היה קדוש, מצווה דתית. הוא אהב את העשייה בצבא. הוא השקיע הרבה שעות כדי לעשות את המצווה, והצטיין בכל דבר. הוא גדל במקום של גבורה יהודית וכשהגיע לצבא, זה היה צבא שמפנה יישובים ולא מבצע את המשימה האמיתית שלו". "עמי לא הסכים להשתתף בשמירות ליד היישובים שהיו מיועדים לפינוי בצפון השומרון", מוסיף אחיו. "לי היה קשה ללבוש מדים באותה תקופה - בשביל עמי זה היה בלתי אפשרי. הוא אמר שלא ישתתף במשימות הפינוי, ותהה אם להמשיך בכלל לשרת". כשבוע לפני הפינוי, בהתאם להחלטה שהתקבלה במטכ"ל, שוחרר עמי לחופשה מיחידתו יחד עם שאר החיילים שבאו מההתנחלויות המיועדות לפינוי. המטרה היתה שהחיילים יסייעו להוריהם לארוז, ואולי אף ימתנו את מי שמבקש להתעמת באופן חריף עם הכוחות המפנים. "עמי דיבר בזעם, בלי חשבון, נגד הפינוי", מספר אחיו. יונת אומרת ש"עמי התנגד לכך שנצא מחובקים. היה ברור שמרצונו לא ייצא. הוא לא תיכנן לנקוט טרור, אך לא הסכים לצאת בשקט". גם בצבא הבינו שיש להם עסק עם מקרה מיוחד, שעלול לצאת משליטתם. "המג"ד של עמי, סא"ל אפי דפרין, התייעץ איתי זמן קצר לפני שפונתה נצרים, אם לשחרר אותו לחופשה הזאת", מספר המח"ט כידור. "אפי חשש שעמי יסרב לחזור. החלטנו להוציא אותו, אבל כשהגיע הזמן לשוב, הוא באמת לא חזר במועד. אפי אמר לי: 'אתה רואה? הזהרתי אותך'. בינתיים, הגיע גם אלינו מידע על חשש ממעשים קיצוניים שלו. אבל אני זוכר שאמרתי למג"ד, שלדעתי עמי לא יעשה שום דבר מסוכן". המידע שהגיע מהחטיבה היהודית בשב"כ, גרס שעמי משמיע התבטאויות קיצוניות, כולל איום בשימוש בנשק כדי להגן על בית הוריו. כמו בכמה מקרים דומים, הצבא והמשטרה החלו לתכנן כיצד להשתלט עליו בכוח. הרגישות היתה גבוהה, משום שמדובר היה בחייל בשירות סדיר, שנושא את נשקו האישי. הכוונה היתה להשתלט עליו מבלי לפגוע בו או באנשים סביבו. אף שבני משפחתו ומפקדיו של משולמי אומרים בדיעבד שאינם מאמינים שהיה מסוגל לעשות שימוש בנשק במצב כזה, במפקדה שטיפלה בפינוי צפון הרצועה התייחסו למקרה ברצינות המרבית. "הוכן מבצע השתלטות, כמו שעושים, להבדיל, במקרה של מבוקש פלסטיני בגדה", אומר קצין בכיר שהיה מעורב בפינוי הרצועה. "נאסף מודיעין, גובשה תוכנית והמשימה אף הוטלה על צוות מהקומנדו הימי. חששנו מזה במיוחד משום שהוא היה חייל בסדיר". זה לא היה מקרה יחיד שבו צה"ל התכונן להשתלטות צבאית על מתנגדים לפינוי. בכמה מקומות נתקלו חיילי צה"ל בפעילים שהתבצרו, אבל המפקדה שטיפלה באירועים הללו, ועמה צוות המשא-ומתן המטכ"לי, הצליחו בדרך כלל לפרק את המוקשים בלא אלימות. דוגמה בולטת היתה המקרה של ההיסטוריון אריה יצחקי, שהתבצר עם נשקו בהתנחלות הקטנה שירת הים על חוף גוש קטיף. לבסוף, הצליחו אנשי צוות המשא-ומתן לשכנע אותו להתפנות בלי אלימות. פינוי גוש קטיף הושלם כמעט לחלוטין, ונצרים נותרה האחרונה בתור. משולמי, חייל חמוש שלא חזר מחופשתו, שהה בה רוב הזמן. "בא אלי מפקד הגדוד שהגן על נצרים, וביקש שעמי ייתן את הנשק שלו", מספר ידידיה, "אבל עמי לא הסכים לכך, כחייל". במוצאי שבת שלפני מועד הפינוי, יצא עמי מרצועת עזה. למחרת, יום ראשון 21 באוגוסט, בדרכו חזרה לרצועה, הוא נעצר על ידי המשטרה על הדרך למעבר קרני, בקרבת קיבוץ סעד, ונשקו נלקח ממנו. "היתה החלטה לעצור אותו ועשו לו מארב", ממשיך האח. "זה היה מעליב. לא דיברנו אחר כך ישירות על המעצר, אבל אין לי ספק שניטרלו אותו בצורה מכוערת. אני מדמיין אותו מסתובב בתא המעצר כמו אריה ובוכה. אני אומר את זה ומצטמרר". "לא רצינו פספוסים", מספר הקצין הבכיר. "עד אז לא היה שום מקרה של שימוש בנשק ובטח לא רצינו שזה יקרה בנצרים, היישוב האחרון שיפונה. ברגע האחרון, יום לפני הפינוי, רכז מודיעין במשטרה הבין שעמי מתכוון להגיע למחסום קרני. לא כל כך ברור לי מה קרה שם. אולי הרכז הצליח לשכנע את עמי לבוא למחסום, אולי עלה על המידע בדרך אחרת. יכול להיות, וזו רק סברה, שלעמי נמאס מכל העניין והוא רצה לסיים את זה. בכל מקרה, זה נגמר במעצר משטרתי פשוט וכולם נשמו לרווחה". יונת זוכרת את המעצר כנקודה הקשה בחיי בעלה. "הוא הוציא עבור אחותו את הרכב מנצרים, ואז נעצר. כמה דקות לפני כן, בא מישהו מהצבא ושאל איפה הנשק. הוא נפגע מזה אישית. לקחו ממנו את האפשרות להיות עם המשפחה שלו ביום שזה קורה. זה היה הזוי. אמרו לו במעצר שהוא ראש הצבא הכתום, הפכו אותו למסוכן". למחרת המעצר, נצרים פונתה. הוריו של משולמי עזבו את ביתם בנצרים, ולאחר גלגולים קבעו את ביתם בהתנחלות מבואות יריחו. עמי שוחרר ממעצרו אחרי מספר ימים. זועם ומתוסכל, הוא התייצב ביחידה וקיבל כמה ימי חופש לסייע להוריו. "היו לו התלבטויות אם לחזור לצבא. הוא אמר את זה להורים ולי", מספר ידידיה. "התשובה היתה ידועה, אבל הוא התייסר בקול. הכאב של עמי על החורבן היה עצום. אבל מה שהכריע את הכף זה החשבון הארוך עם שונאי ישראל, עם התרבות שנלחמת בנו. המאבק מתבטא בהולדת ילדים ובניית בתים. אחד מהדלקים שמניעים אותנו זה החורבן". זמן קצר לאחר מכן חזר משולמי לשירות פעיל בפלוגה שלו. מפקדיו נמנעו מלטפל בפרשה באופן משמעתי. שיפוץ הגשרים הסיפור של עמשא משולמי אינו יחיד מסוגו, אף שהנסיבות הדרמטיות שבהן מת, מעצימות את משמעותו. צעירים שמשפחותיהם פונו בהתנתקות משרתים כיום ברבות מיחידות העלית של צה"ל. גיוסם של יותר ממאה בני נוער, שהיו מעורבים בתקרית האלימה ביותר של ההתנתקות, על גג בית הכנסת של ההתנחלות כפר דרום, עוכב, ונגד חלקם נוהלו הליכים פליליים, אבל רבים מהם התגייסו לבסוף לצה"ל. פה ושם, במסעות ברחבי הצבא, אפשר להיתקל בחיילים וקצינים המספרים על חלקם בהתנגדות לפינוי. גם הלוחם מגולני שהרג את המחבל שביצע את אחד מפיגועי הטרקטור בירושלים בקיץ 2008, היה "מעוכב גיוס" בשל התנגשות עם הצבא והמשטרה בזמן ההתנתקות. הרמטכ"ל אז, דן חלוץ, הוביל תחילה קו נוקשה יחסית, שגרס כי יש צורך בטיפול חריף, לעתים בערוץ הפלילי, כנגד מי שהיו מעורבים בהתנגדות קשה ובעיקר אלימה (שעמי משולמי עצמו, כאמור, נמנע ממנה). חלוץ דרש לבטל את ההסדר של מערכת הביטחון עם ישיבות שרבניהן קראו לתלמידיהם לסרב פקודה בהתנתקות, ולמנוע גיוס של צעירים שנקטו אלימות. אבל דרישותיו התמוססו עד מהרה מול הסתייגותו של שר הביטחון אז, שאול מופז (רק כעבור ארבע שנים וחצי היה זה שר ביטחון אחר, אהוד ברק, שהחליט על הוצאת ישיבת הר ברכה מההסדר, על רקע דומה). במקביל, צימצמו בתי המשפט, ואחריהם גם צה"ל, את הרשימה של פסולי הגיוס. ביחס לבני נוער ולחיילים תושבי הגוש שעברו את טראומת הפינוי, עבר הצבא מיד לקו סלחני של איחוי הקרעים. ברוב המקרים, גישתו השתלבה ברצון דומה של צעירי הגוש. בחודשים שלאחר ההתנתקות, נקטו הן צה"ל והן מרבית הרבנים וראשי המתנחלים מהלכים שונים במטרה להפיג את השלכותיה של המתיחות. חלוץ אף מינה את תא"ל (כיום אלוף) טל רוסו לשמש כ"פרויקטור", שתפקידו לבנות מחדש גשרים אל הציבור הדתי-לאומי. בשיחה עמו, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נשמע רוסו אופטימי. השבר אכן גדול, העריך, אבל הרצון העז של מרבית הצעירים ה"כתומים" לתרום לצבא ולמדינה - יכריע. ארבע שנים מאוחר יותר, נדמה שההערכות של רוסו התממשו במלואן. גם המלחמה תרמה לכך: דווקא הכשלים הקשים שהתגלו, לצד התחושה המחודשת של איום ביטחוני ממשי, חידדו את הבנתם של הקצינים והחיילים ממחנה זה, בנחיצות הגדולה של שירותם. המח"ט כידור מספר ש"אחת לכמה זמן, אחרי ההתנתקות, המג"ד של עמי היה זורק לי עדכונים לגביו. הוא נזקק מדי פעם לסיוע שלנו, על רקע כל מיני בעיות אחרי ההתנתקות: גם קשיי ההיקלטות מחדש של המשפחה שלו, גם העובדה שהתחתן בגיל צעיר וציפה לילדה". בפברואר 2006 עמד משולמי מול נקודת שבר נוספת, כמעט שידור חוזר, מבחינתו, של ההתנתקות: הריסת הבתים במאחז עמונה - למעשה שלוחה של עפרה, שבה התגורר. ביומיים שקדמו להריסת הבתים הוא שהה בביתו, ואירח קרובי משפחה וחברים שבאו למחות על ההרס. בבוקר אותו יום, נסע ליחידה וראה את המראות בטלוויזיה. "אחותו שהיתה באחד הבתים בעמונה התקשרה אליו ושאלה, 'איך אתה יכול להיות חייל בצבא?'" מספרת יונת, "הוא התקשר אלי ואמר לי: 'אני הולך לקב"ן, ומחזיר את הנשק'". בסופו של דבר, נשאר. "הוא לא היה מסוגל לעזוב את הצבא", היא מוסיפה, "כי הוא הרגיש שצריך אנשים כמוהו. עמונה מבחינתו היתה נקודה קשה במובן זה שכוחות הביטחון איבדו את הדרך שלהם, וזה עירער משהו אצלו". תפסיקו להקפיד מלחמת לבנון השנייה פרצה כשיונת היתה בחודש השמיני להריונה. עמי, טען-קשר בחטיבה 401, שהה עם הגדוד שלו בפעילות מבצעית באזור יריחו. אחרי שבועיים הוקפץ לגבול לבנון. הוויכוח הפנימי בציונות הדתית לא פסח עליו. "מישהו אמר: 'במלחמה תפסיקו להקפיד', דהיינו לשים את כל הלבטים בצד", אומר ידידיה. "את האמת, לא התחשק לנו לבוא, אבל צריך. לי היה ברור שאני בא בכוח מלא. עמי שאל אם יש דילמה וקיבל ממני תשובה שאין דילמה. יש לי ביקורת על השימוש הציני בחיילים במלחמה, אבל לנו לא היתה דילמה. עם האמת הזאת הולכים להילחם. לא נלחמתי בשביל אולמרט אלא בשביל עם ישראל". "לעמי היתה תחושה שלמלחמה אין יעד", מספרת יונת, שלאחר נפילתו נישאה בשנית וילדה בת שנייה, נהורא. "הוא חשב שלמפקדים אין תשובות לשאלות, שמשפיל לשבת על הגדר כשיורים טילים על יישובי הצפון והצבא לא עושה כלום. ביום ההלוויה של גרינפלד, הוא בדיוק קיבל חופשה. המ"פ אמר לו: 'תהיה עם אשתך', והוא התלבט אם להישאר איתי. היתה לו תחושה שהצבא לא עושה מה שצריך. הוא החליט לחזור. הוא שאל את עצמו מי ייכנס במקומו ואמר שאם כבר נכנסים, אז שיהיו החיילים הטובים". גדוד 9 שבו שירת משולמי, נכנס למלחמה בסוף יולי, כשהטנקים נטלו חלק בסדרת פשיטות בשטח לבנון, שבהמשך הפכו לשהייה ארוכה באזור הכפרים מרכבה וחולה בגזרה המרכזית. ביום רביעי, 9 באוגוסט, יצא מפקד הגדוד אפי דפרין מלבנון בפעם הראשונה לאחר 12 ימים רצופים. את היומיים הבאים בילו דפרין ולוחמיו בהמתנה להנחיה מלמעלה, לצאת לשלב הבא של המלחמה, כיבוש השטח שעד לנהר הליטני. גדוד 9 אמור היה להיות הגדוד הראשון שיצלח את ואדי נחל הסלוקי, בדרכו לליטני. הממשלה והקבינט התלבטו במשך יומיים. את ההחלטה הסופית קיבל ראש הממשלה אולמרט בשעות אחר הצהריים של יום שישי, 11 באוגוסט, כשלוש שעות לפני שהושגה הסכמה סופית על נוסח החלטה 1701 של האו"ם שהביאה לסיום הלחימה, וכתשע שעות לפני ההצבעה לאישור ההחלטה במועצת הביטחון. ב-4 אחרי הצהריים, הודיעו לדפרין ממפקדת החטיבה באופן סופי, כי המבצע לסלוקי לא ייצא לפועל באותו היום. כתחליף, נדרש הגדוד להיערך למבצע סריקות בכפר עדייסה, סמוך לגבול. אולם לאחר שעתיים, לקראת 6 בערב, באה הוראה סותרת: חזרה לסלוקי, לתוכנית המקורית. ההתארגנות היתה חפוזה והצריכה שינוי מנטלי לא פשוט. פחות משעתיים קודם לכן, היו הקצינים והחיילים משוכנעים שהמבצע הגדול, שעורר אצלם לא מעט חששות, נכנס להקפאה של יום נוסף לפחות. לוחמי הגדוד אכלו ארוחת שבת מזורזת. עמי משולמי התבקש לעשות את הקידוש. האישור המאוחר ליציאה גרר עיכוב צפוי בתנועת הכוחות. ב-9 בערב, כששרת החוץ ציפי לבני הודיעה לשרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס, שישראל מסכימה לנוסח הסופי של החלטה 1701, טנקי המרכבה של גדוד 9 עדיין נערכו מתחת למוצב פרג, בשטח ישראל. הגדוד נכנס ללבנון רק אחרי חצות. ב-3 לפנות בוקר, מיד לאחר ההצבעה באו"ם, עלה גדוד 931 של חטיבת הנח"ל לכפר רנדוריה, והחל בחילופי אש עם אנשי חיזבאללה שהתבצרו בכפר המשקיף על המעבר הצר והעמוק של הסלוקי. הטנקים של גדוד 9, שהמתינו בצדו המזרחי של הנחל, עדיין לא נכנסו ללחימה. כשהתקבל האישור לחצות את הסלוקי, בשעות הבוקר המאוחרות של יום שבת, 12 באוגוסט, היה משולמי בטנק הראשון בטור, הטנק של המ"פ סרן שי ברנשטיין. המג"ד דפרין הורה לברנשטיין להתחיל בתנועה, והטנקים התקרבו אל המשפך הרחב המחבר בין ואדי סמוך לבין הסלוקי עצמו. בניגוד לנתיב ההתקדמות עד אותה נקודה, המעבר נעשה בשטח נמוך, חשוף לשמש, הנשלט ונצפה היטב מבתי הכפרים הסמוכים פרון ורנדוריה. דפרין ביקש מסך עשן ארטילרי שיסתיר אותו מעין האויב בעת החצייה. הפגזים נורו, אך העשן התפוגג דקות ספורות לאחר שהטור החל בתנועה. צה"ל כמעט שלא תירגל שימוש במסך עשן בחמש השנים שקדמו למלחמה, ובשעת המבחן, המיסוך לא הופעל כהלכה. הטנקים נותרו חשופים, מטפסים בשטח שבו קל לפגוע בהם. עקידת יצחק הטנקים נעו במרווחים של כעשרים מטר. ברנשטיין דיווח לדפרין כי שלושת הטנקים הראשונים עברו בהצלחה והחלו בתנועה במעלה ההר. כשעמד דפרין לחצות, נפגע הטנק שלו מטיל נ"ט והמג"ד נפצע קשה ואיבד את הכרתו. פקודיו היו משוכנעים שנהרג. ברנשטיין המשיך להוביל את הטור, תחת ירי הטילים. אי הבנה שנוצרה בעת גיבוש תוכנית המבצע בדרגים שמעליו, הביאה לכך שבחר בנתיב שונה, חשוף יותר מזה שיועד לו. במעלה הדרך נתקל טנק המ"פ בבית שקרס כתוצאה מהפצצה מוקדמת של חיל האוויר, וחסם את המשך הכביש. ברנשטיין ועמו טנק נוסף, שהקנה שלו נפגע קודם לכן מטיל, ירדו מהכביש ימינה כדי לחפש דרך חליפית. בינתיים, קרס הכביש מאחוריו כשמטען התפוצץ מתחת לטנק השלישי בטור. שאר הכוח נותר מנותק, מטפס על ההר, מאחוריהם. הטנק השני, של המ"מ חיים גלפנד, שביקש לשוב לאחור כדי לסייע לטנק השלישי, הידרדר בעצמו לתוך הוואדי ופרס זחל. בתוך הטנק היו שמונה אנשים, ארבעת אנשי הצוות וארבעה לוחמי חי"ר במילואים. עתה נדרש הטנק הראשון של המ"פ ברנשטיין, ובו משולמי, לשוב ולחלץ את גלפנד. המ"מ גלפנד ראה את המ"פ ברנשטיין יורד ברגל מהטנק שלו ובא לסייע בתיקון הזחל. שניהם עסקו בכך, תחת אש חיזבאללה. כשעמדו לסיים, פגעו שני טילי נ"ט סמוך אליהם. שי רץ בחזרה לטנק שלו כדי לוודא שהצוות מזהה את מקורות הירי. במקביל, פגעו שני טילים בטנקים נוספים מהפלוגה, שהחלו לעלות באש והחיילים נטשו אותם. בקשר שמעו את המ"פ מדווח: "הטנקים שלי נפגעים!" - ואז השתתקה רשת הקשר הפלוגתית. גלפנד, שרץ אל הטנק של ברנשטיין, ראה את מפקדו מוטל במרחק של כעשרים מטר מן הטנק. שני טילים פגעו בטנק כשראשו של שי היה מחוץ לצריח, והוא נהרג במקום. שלושת אנשי הצוות האחרים, משולמי, התותחן עידו גרבובסקי והנהג אדם אזולאי נלכדו בתוך הטנק. במאמץ גדול חילצו גלפנד וחיילי המילואים את משולמי וגרבובסקי, שמתו מפצעיהם תוך דקות אחדות. אזולאי, שנפצע קל, חולץ בחיים והחלים מאוחר יותר מפצעיו. בקרב הסלוקי ובכפרים הסמוכים רנדוריה ופרון נהרגו 11 קצינים ולוחמים, מחטיבה 401 ומחטיבת הנח"ל. לאחר המלחמה זכו ארבעת אנשי צוות שי בציון לשבח ממפקד אוגדה 162, תא"ל גיא צור. "סמ"ר משולמי", נאמר בתעודה שקיבלה משפחתו, זכה בצל"ש על גילוי "אומץ לב, דבקות במשימה, מקצועיות ורעות. הוא התעקש להיות לוחם בפלוגה אף שנתוניו האישיים איפשרו לו לשרת בעורף... שעה ארוכה לחם הטנק בגבורה, הצוות תיפקד באופן עצמאי בעת שהמ"פ ברנשטיין היה עסוק בלחימה ובחילוץ טנק המ"מ (גלפנד) שנתקע בסמוך. סמ"ר עמשא ז"ל סרק באופן עצמאי, איתר מטרות, דיווח למ"פ על ממצאיו ותיפקד כאיש צוות אמיץ". משולמי, נכתב, "הפגין אחוות לוחמים, קור רוח, עצמאות ואומץ לב... נוכח פני האויב ותחת אש, גם כשהבין שטנקי הפלוגה הסמוכים נפגעים". אחרי מותו של עמי משולמי, הוציאה המשפחה חוברת לזכרו. אחיו בנה לזכרו בשיפולי הר ברכה, כמה עשרות מטרים מהכניסה לשכם, בריכות המנקזות מי מעיין, במקום המושך אליו מבקרים רבים מההתנחלויות. ידידיה אומר: "אני באופן אישי שואב כוחות ממורשתו. החברים כותבים שהדמות של עמי זה החייל האמיתי של עם ישראל. המקרה שלו ושכמותו זה סיפור עקידת יצחק. כי הוא מסר את כולו, מסירות נפש".* תיאור הקרבות במלחמת לבנון השנייה לקוח מספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף, "קורי עכביש" (הוצאת ידיעות אחרונות) נביאים ראשונים השם עמשא מוזכר לראשונה בתנ"ך בספר שמואל ב', פרק י"ז: עמשא בן יתר הישראלי היה אחיינו של דוד המלך. כאשר בנו של דוד, אבשלום, יצא למרוד באביו, הצטרף אליו עמשא ואף מונה למפקד צבאו, במקום יואב בן צרויה שנותר נאמן לדוד. צבא המלך הביס את צבאו של עמשא, אולם יואב לא נשמע לפקודת דוד לחוס על חיי אבשלום והרגו, לאחר שנלכד בעץ האלה. דוד הנסער - "בני בני אבשלום, מי יתן מותי תחתיך, אבשלום בני בני" - הדיח את יואב, ומינה תחתיו דווקא את עמשא, מפקד המורדים: "ולעמשא תאמרו, הלוא עצמי ובשרי אתה". בהמשך נקרא עמשא להכרית מרד אחר נגד דוד, של שבע בן בכרי ("אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי"). אולם גם יואב נשלח אחרי המורד, ובמרוצתו נתקל בעמשא. "השלום אתה אחי", שאל יואב את עמשא, ואף אחז בזקנו כמתכוון לנשק לו. אלא שיואב הטעה את עמשא. הוא שלף את חרבו, "ויכהו בה אל החומש... ולא שנה לו, וימות". מחוות גלעד לבינת ג'בייל סיפורו של עמי משולמי מזכיר את סיפורו של חייל נוסף שנהרג במלחמת לבנון השנייה, סגן עמיחי מרחביה מההתנחלות עלי. באוקטובר 2002, הגיע מרחביה יחד עם מאות בני נוער נוספים למחות על הריסת המאחז חוות גלעד בשומרון. הצלמת מירי צחי תיעדה את מרחביה נחנק על ידי שוטר יס"מ, ולאחר מכן שוכב על הארץ מעולף. שנה אחרי האירוע, התגייס מרחביה לגדוד 51 של גולני והמשיך לקורס קצינים. כקצין צעיר בתקופת ההתנתקות, הוא שלח מכתב מחאה לרמטכ"ל, דן חלוץ. "אני כותב את הדברים בשעה של כאב עמוק ותחושה של משבר אמון עם יסוד הצדק והמוסר שעומד מאחורי פקודות הצבא. תמונות היום הקשות של אלפי אחים יהודים, שמגורשים מאדמתם ונגזלים מרכושם, מגעילה בכתם מוסרי את מדי הצבא. החלטת הגירוש עברה בצורה לא מוסרית ודמוקרטית... אני מתבייש בצבא ומאוכזב מהמפקדים המסתתרים מאחורי מלים ריקות של חובת ציות ומשמעת, בשעה שהם פועלים למטרה מושחתת ולא מוסרית". בתגובה, הוא הושעה לשנה מפיקוד מבצעי. מרחביה המתין לתום ההשעיה, ולאחריה הוביל את מחלקתו בקרב בבינת ג'בייל, שם נהרג. מקור הכתבה | |||||||||||||
הוספת תגובה