"הקרב בג'נין"

יואב לימור
"הקרב בג'נין"


הקרב בג'נין לא נופל מסיפורי הגבורה שעליהם גדלנו בשבוע שעבר, במארב מתוכנן במחנה הפליטים ג'נין, נמחקה להם מחלקה שלמה.



גדלנו על סיפורי גבורה. על המיתוסים הגדולים ממלחמות צה"ל. מה שהיה כאן לא נופל מאף אחד מהם, כך אומרים חיילי הפלוגה המסייעת בגדוד המילואים, ששכל בשבוע שעבר 13 מאנשיו בקרבות במחנה הפליטים ג'נין.
נפגשנו ביום שישי, בבית שנתפס בלב המחנה. מסביב הרס וחורבן, זוהמה וריחות של ביוב. התנאים קשים, על גבול הבלתי-נסבלים. חלקם לא יצאו הביתה כבר שבועיים. אחרים לא ראו מקלחת יותר משבוע. הם לא מקטרים. זו המשימה, אמרו, ומישהו צריך לעשות אותה. שלא יבלבלו את המוח עם העניין של מילואימניקים פחות טובים. עובדה: "לחמנו כתף אל כתף עם הסדירים, ולא נפלנו מהם בכלום", אומר סגן מפקד הגדוד, רב-סרן (מיל') אבי אטיאס. "כל אחד מהם היה יכול להיקלע לאותה סיטואציית תופת, של זירת מטענים וירי, ולשלם מחיר כבד. זה קרה לנו".

בשיחה עם 'מעריב' הם מדברים בכאב על המחיר, ובגאווה על הגבורה. "מי שיבדוק את הקרבות שלנו, אחד לאחד, יצדיע לנו", הם אומרים. "אנשים צריכים לקבל צל"ש על איך שתיפקדו תחת אש". למשל דרור בר, מפקד מחלקה 8, שנמחקה כמעט לחלוטין בקרב. "דרור בכלל לא נפגע במכת האש הראשונה", מספר רועי מגבעת-חיים מאוחד. שמענו אותו בקשר מנהל את החילוץ במשך דקות ארוכות, מנהל את פינוי הפצועים. בכל פעם הוא רץ פנימה, ומשך עוד מישהו החוצה, ואז נכנס שוב לתוך התופת. באיזשהו שלב ראיתי את זאב (אילוז, מפקד מחלקת המרגמות - י.ל), רץ קדימה ומושך מישהו החוצה. רצתי יחד איתו. מסביב היה חושך מוחלט, ולא ידענו את מי אנחנו לוקחים. רק אחרי דקה ראיתי שמי ששוכב על האלונקה זה דרור. קפאתי. חשבתי לעצמי שלבן-אדם היו כל האפשרויות לצאת מכאן חי לגמרי, והוא העדיף לדאוג לחיילים שלו".

דן, סגן מפקד החטיבה: "היינו הכי מוסריים בעולם"

רועי אומר שאז הם ראו עוד מישהו שוכב על הקרקע. הם חשבו שזה הרוג נוסף, והעדיפו להמתין עם פינויו ולהתרכז בחילוץ הפצועים. "פתאום ראינו שהוא זז",הוא משחזר. "רצנו אליו, וראינו שזה ראובן, אחד החיילים בכוח הראשוני שנפגע. הוא סימן לנו שיש לו רימון ביד, וביקש שננטרל אותו. אתה מבין? האיש שכב שם עם רימון חי, כדי להתפוצץ יחד עם המחבל שיבוא לחטוף או להרוג אותו. הוא היה פצוע אנוש, וחייו ניצלו בזכות שניאור, החובש ששם לו ח"ע (חוסם עורקים) על הרגל, וגרר אותו החוצה".

עופר מירושלים, מפקד מחלקת הרתק, היה הראשון שהגיע למקום ההיתקלות. שני חיילים שלו, מנשה חבה ועמית פוסידן, נהרגו במהלך החילוץ. "אני זוכר את התמונה ההירואית הזו כמו סרט בהילוך איטי", הוא אומר. "במקום שבו שכבו ההרוגים והפצועים, מנשה ועמית נכנסו פנימה לתוך התופת בלי להניד עפעף, בלי להסס לשנייה. מכל עבר שרקו הכדורים, אין איפה להסתתר, והם משיבים אש ומחפשים את מי אפשר להציל".

הם מדברים בשביל לפרוק, וגם בשביל להנציח. דורון מרעננה מדבר על "עוז רוחם של אנשים פשוטים, שביומיום נראים כמו פקידים אפורים ותחת אש התגלו כגיבורים. אני לא יודע מאיפה הם הביאו את הכוחות לאסוף את השברים, להתגבר על הפחד ולצאת, תחת אש, ועוד להרוג חמישה מחבלים. אלה אנשים עם לב של אריה, שנפצעו ולא דיברו, סירבו להתפנות, ורק כשהגיעו לחובש גילית איזה חורים יש להם".

המסייעת בטוחה שיצאה מנצחת מהקרב. המחיר היה כבד, אבל המטרה הושגה. אפשר היה למנוע את הפגיעה הקשה, לו צה"ל היה בוחר להיות הומני פחות, ולתקוף את המחנה בארטילריה ופצצות ממטוסים. "אם אצלנו יש נפגעים, ואצלם עדיין בחיים, זה רק בגלל שהיינו הכי מוסריים בעולם", אומר סגן מפקד החטיבה, סגן-אלוף(מיל') דן שווורצפוקס. רני מכפר-סבא אומר ש"הכי פשוט היה להיכנס לכל בית עם רימון. היתה לנו מספיק תחמושת, וכך אף-אחד לא היה נפגע. לא עשינו את זה בגלל החשש מפגיעה באזרחים. אחר-כך אומרים שטבחנו ובזזנו. עודד (גולומב, מפקד הפלוגה שנהרג - י.ל) התעקש בכל כניסה לבית שלא נהרוס ציוד לחינם, שנוציא את החרסינות לפני שמזיזים ארון. חיילים שנכנסו לבית מצאו ילדים שהמחבלים כלאו בפנים, כדי שישמשו כמגן אנושי, ונתנו להם את השוקולד ממנות הקרב. שילמנו מחיר יקר כדי לשמור על ההומניות".

עמיחי, מפקד מחלקת הצלפים: "נמשיך לבוא ולהיות גאים"

הצד השני, הם אומרים, היה ההפך המוחלט. "חיות-אדם", הם קוראים למחבלים. רועי אומר שזה לא מחנה פליטים, אלא בית-חרושת ענק לטרור. "כדי להגיע למקום ההיתקלות עברנו דרך קירות של בתים, ובכל מקום ראינו ערימות מוכנות של מטענים, וגם חגורות מכנסיים רחבות במיוחד, שלא צריך לדמיין למה הן הוכנו. אלה אנשים שאין להם שום ערך לחיים, ששונאים כל דבר שהוא דמוקרטי ואנושי. אפשר רק להילחם בהם, ועד שלא נמצא את הכוח להכריע אותם, לא יהיה כאן שלום. הייתי איש שמאל כל חיי, וזו המלחמה הכי מוסרית שאפשר לדמיין".

כולם מסכימים. רני אומר שאחרי שראה בכל בית תמונות של שאהידים, וגם של השייח' נסראללה ושל סדאם חוסיין, הוא הרגיש "כמו בארץ אוייב, בליבה של מאורת נחשים ענקית". עמיחי, מפקד מחלקת הצלפים, עזב אשה ותינוק בן 14 יום,ובא לג'נין, "בדמעות ובחשש שלא אחזור הביתה". הוא מדבר על הסמליות בכך שחבריו נהרגו דווקא ביום השואה: "לפני 60 שנה העם שלנו כמעט הוכחד, והתפקיד העיקרי שלנו, ושל צה"ל כולו, זה לדאוג שכזה דבר לא יקרה שוב. אנחנו חזקים ויודעים למה אנחנו פה, ונמשיך לבוא ולהיות גאים במה שאנחנו עושים".

בפלוגה שלהם, כמו גם בחטיבה כולה, לא היה אפילו סרבן אחד. יותר מ-100 אחוז התייצבות, פלוס כמה חיילים שפשוט התייצבו בשטחי הכינוס והודיעו שהם מצטרפים. אחד מהם היה קובי אזולאי, שהצטרף למחלקת הפינוי. חיים ערב מספר שמרגע שדווח על ההיתקלות, קובי היה על קוצים. "הוא רק רצה לצאת ולחלץ. אמר לנו להמתין, וקובי צועק שיתנו כבר לצאת. כשהגענו לשם הוא קפץ עוד לפני שהנגמ"ש עצר, ורץ קדימה".

קובי נהרג מירי צלף. "זה היה אחד הרגעים הקשים בשבילנו", אומר גדעון סלמה, המ"מ. "וגם הרגע שצימרמן (אייל, שהיה קשר הכוח - י.ל) נפגע. כל האירוע שמענו אותו מדווח בקשר, ופתאום השתררה דממה נוראית. ערב קודם הם ישבו אצלנו. דיברנו וצחקנו. צימרמן היה מסמר השיחה. ואז אתה שומע אותו אומר בקשר: 'נתקלנו. תביאו לפה בולדוזרים, תביאו את כל הצבא', ואחרי כמה שניות הוא אומר 'איי, נפגעתי', ואז שקט. זה נורא".

מימדי האסון התבררו להם רק במקום עצמו. בכל שנייה הגיע עוד נגמ"ש, ועליו עוד הרוג. "זה היה סיוט שלא נגמר", אומר עדי רובין. הסיוט רק התעצם, כאשר התברר ששלוש גופות חסרות. המילואימניקים, יחד עם כוח משייטת 13, רצו פנימה לחפש. בחפ"ק התרשמו במיוחד מאלוף-משנה ר', מפקד השייטת, ש"בלי לדבר טס לשטח, והוביל את החילוץ". דן הסמח"ט אומר ששיתוף-הפעולה הזה היה מרשים, מיוחד. "זה הוכיח שאנחנו ביחד, יחידה מובחרת עם מילואימניקים, במוות ובחיים".

לכן הם מתקשים להבין את הטענות שלא היתה סיבה לשלוח אותם לשם. "יש מחיר מיום הלחימה הראשון, והוכח שסדירים ומילואימניקים משלמים אותו באופן שווה", אומר דן. "אחר-כך מה שקובע הוא איכות המפקדים ובגרות האנשים". בזה, אומרים חיילי הפלוגה, הם עולים על הסדירים: "אולי אין לנו ציוד הכי מתקדם, אבל ישלנו ערך מוסף אדיר שמכסה על הפער", אומר רן מעתלית. "אנחנו יותר בוגרים ושקולים, עובדים לאט ומסודר. לאנשים כאן יש המון ניסיון צבאי ואזרחי, והם לא רצים ישר קדימה, אלא מתוך מחשבה ותכנון. בכל זאת, יש לנו משפחות בבית, וכלאחד צריך לשמור על העורף הפרטי שלו".

אבנר מקיבוץ שעלבים אומר שהם לא באו לשם כדי לשרוף עשרות קילומטרים: "בכל הפרמטרים המקצועיים לא נפלנו מהסדירים בכלום. לא בלחימה ולא בטוהר הנשק. עודד המ"פ מאוד צידד בהסכמי השלום, ואני לא. נהגנו להתווכח, אבל ברגע שהגענו הנה, השארנו את הדעות הפוליטיות מאחור. אחרי שעודד נהרג ביקרתי בקיבוץ שלו, ניר דוד, שזה שני מטר מכאן. אבא שלו סיפר שמישהו מהקיבוץ נהרג במלחמת העצמאות, ומישהו נהרג בששת הימים, ועכשיו זה עודד. הוא אמר שברור לו שזו המלחמה על הבית".


אבי, סגן מפקד הגדוד: "כולם היו כאלה"

וזה ברור לכולם. אבל עכשיו, אחרי שניצחו את מחנה הפליטים, הם נלחמים על השיקום הפרטי שלהם: על בנייתה מחדש של מחלקה 8, על שיקומה של הפלוגה כולה. אלי פאוז, שהיה הסגן של גולומב ונפצע בעצמו בתחילת הקרבות, מונה כמ"פ במהלך הלחימה. מגבה אותו אטיאס, הסמג"ד, שהיה מ"פ לפני עודד. אטיאס לא רצה לדבר, ואחר-כך התרצה. "רק בשביל הפלוגה", הסביר.
הוא מדבר לאט, בשקט. דבריו מדודים. רק כשהוא מגיע לעודד, מופיעות דמעות בעיניו. הם היו חברים קרובים, של כדורעף בכל יום שישי על החוף. "אדם נדיר",אומר אטיאס. "הם כולם היו כאלה".
למשל, החיילים שהשתתפו בחילוץ ההרוגים, ותוך כדי קרב, תחת ירי ורימונים שעפו מכל עבר, גילו באחד הבתים משפחה עם ילדים, שכבר שלושה ימים לא ראו מים. "החיילים הורידו מימיות ונתנו להם לשתות", הוא מספר. "גם ברגעים הכי קשים ידענו להפריד בין אזרחים למחבלים. חבל שהצד השני לא יודע לעשות את זה".

אטיאס הוא סיפור בפני עצמו: באזרחות הוא מהנדס מים שעובד ב'מקורות', ואחד מתפקידיו הוא לנהל את המחלקה שאחראית על יישום הסכמי אוסלו, ובמלים אחרות - לפקח על אספקת המים לערים הפלשתיניות, בהן ג'נין. תוך כדי הקרבות הוא שוחח עם חבריו לעבודה, וביקש שיפעלו לחידוש אספקת המים למחנה הפליטים. "יש לנו קידוח שנפגע בקבטיה, ועוד קידוח שנפגע בגינת", אמר להם. הוא יודע שאיש בצד השני לא יעריך את מעשיו, אבל זה משנה לו. "זה בשבילי. בשבילנו", הוא אומר, ומספר שהחליט באותו בוקר לתת כסף (ולהתרים את מי שעוד רוצה), כדי להשאירו למשפחה שבביתה התמקם החפ"ק של מפקד הגדוד.
הבית במצב רע, המראות והריחות קשים. אטיאס סבור שמגיע להם הפיצוי, גם אם סביר להניח שהם תומכים במחבלים. בדיוק כמו כל משפחה אחרת בג'נין, שתולה בביתה תמונות של שאהידים.
לכן הוא גם בטוח שהמלחמה הזו היתה חיונית. עובדה, כולם הגיעו. מרן ריבלין, הבן של השר, ועד לחייל שעובד בתור שוטף כלים במפעל בדרום הארץ. הם לא חשבו שזה יהיה כל-כך קשה. נכון, היו הסיפורים על הפיגועים שיצאו מג'נין, והתדרוכים המוקדמים על ההתנגדות הצפויה, אבל התקווה היתה שזה יעבור בקלות.

אטיאס ידע שיהיו נפגעים, הוא אומר, אבל לא חשב שכל-כך הרבה. גם תחת התופת, הוא עדיין חשב שיהיה בסדר, למרות שהבין שכל זירת מטענים שצלח בשלום יכלה להיגמר אחרת. הוא בטוח שזה קרה להם לא בגלל שהם מילואימניקים. גם לשייטת היו 12 הרוגים בפעולה בדרום לבנון. כאן, הוא אומר, היה קשה בהרבה. אלפי מטענים וכמות עצומה של ירי. וגרוע מכל - השנאה. הידיעה שכל מטען שהופעל עליהם כאן כוון בעצם לבתיהם בתל-אביב, ושאף אחד במחנה, חוץ מהם, לא ממש רוצה בשלום. מהסיבה הזו הם שלמים עם עצמם שבאו, ומבטיחים שיבואו שוב.

דווקא כאן, בלב המקום העויין ביותר ברשות הפלשתינית, אפשר למצוא את הציונות של פעם, נטולת הציניות. זה אולי נשמע ארכאי, אבל כך הם מדברים. כולם. כשנלחמים על המדינה", אומר רועי, "עוזבים את הכל. אשה או חברה, ילדים או "עסק, ובאים. בלי לשאול שאלות ובלי להציב תנאים". כולם מסביב מסכימים. "על האובדן של חיי אדם ועל מה שעברנו כאן אי-אפשר לפצות", אומר עידן מקיבוץ אילון. "אבל אם יש דבר אחד שיצדיק את הכל, שיגרום לי לחשוב שזה היה שווה, זה שבסופו של דבר יהיה שלום".

מפקד הפלוגה המסייעת שנהרג בקרב היה רס"ן עודד גולומב ז"ל

צל"ש יחידתי - פלוגה מסייעת גדוד נחשון חטיבה 5 מילואים

מקור הכתבה - אתר גדס"ר 5



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה