הרסיס עף קרוב לעיניים, ממש כמו בסרטים. חשבתי שזה הסוף

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 26.11.2010
יבגני פופקוב 2010

יבגני פופקוב 2010


סמ"ר (מיל') יבגני פופקוב, לוחם פלס"ר 401, חילץ פצועים מעומק שדה הקרב בעת מלחמת לבנון השנייה # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד אוגדה 162



ב–12 ביולי 2006 התכנסו כל צוותי הלוחמים של פלס"ר 401 לשיחה שגרתית. מפקד החטיבה דאז, אל"ם (מיל') מוטי כידור, התייצב מולם, והודיע כי בתקופה האחרונה החל תהליך חפיפה למפקד היחידה החדש. הוא שאל את חייליו לגבי שביעות רצונם מפעילותם, דן איתם על תוכניות אימונים עתידיות, ופרט בפניהם את הדרישות השגרתיות.

תוך שהוא מדבר, הגיע למקום נהג החפ"ק שלו בפנים מתוחות. הנהג העביר פתק קטן למפקדו, ובן רגע החדיר לשיחה השלווה רוחות קרב מהצפון. "אף אחד לא הבין למה השיחה נעצרה, והתחלנו להחליף מבטים תוהים אחד עם השני", נזכר סמ"ר (מיל') יבגני פופקוב, קלע חוד בצוות 2 של הפלס"ר. "מפקד היחידה, רס"ן שלומי צן, ערך שיחה פרטית עם המח"ט, ואחריה בישר לנו מיד שאירעה תקרית בצפון. אף אחד אז לא דיבר עדיין במונחים של מלחמה, אבל הוא הודיע כי בתוך שעה ינחתו שני מסוקי בלק–הוק ויטיסו אותנו ליישובים הגובלים עם לבנון. התחלנו מיד בהתארגנות מהירה לקראת יציאה לקרב. לפי התכנון, היינו צריכים לצאת יום אחרי זה הביתה, אבל השיחה השגרתית הזאת עם המח"ט הפכה לשיחה לפני יציאה למלחמה. זה שינוי פאוזה שקצת קשה לעכל בהתחלה".

עם נחיתת הפלס"רניקים בצפון הארץ, הובילו אותם ג'יפים אל מוצבים בקרבת מקום. מהר מאוד, מעיד היום פופקוב, הם הבינו כי מדובר ביותר מהפרעה שולית ללו"ז המתוכנן. בימים הבאים כבר נקראו לבצע מארבים רבים בלבנון, ואלה הלכו והתרבו. בתוך רצף האירועים עמוס התקלות, אשר נע לא פעם על הגבול הדק שבין הרואיות לטרגיות, הוכיח פופקוב, אז סמל צעיר, אומץ לב רב. על הפגנת רוח לחימה, נחישות ויוזמה תחת אש, הוענק לו צל"ש מטעם מפקד אוגדה 162.

השעה הגורלית

רגעי ההזנקה הלחוצים לקראת הלחימה הפתיעו את הלוחמים, מספר פופקוב, אבל הוא וחבריו נדרשו להשאיר את סימני השאלה הרבים מאחור ופשוט לפעול. "המ"פ שלנו הודיע שבתוך כשעה המסוקים יגיעו ושעלינו להתכונן במהירות האפשרית כדי להגיע בזמן ולהגיב ביעילות המרבית", הוא מספר. "התארגנו במהירות, וכשהגיעו הבלק–הוקים, הלוחמים הוותיקים והמנוסים יותר, ואני ביניהם, נכנסו אליהם בחופזה. ישבנו במסוקים דחוסים כמו סרדינים, כשכל אחד כורע בתנוחה משונה. נשיאת עזרי הציוד הכבדים הקשתה עלינו מאוד - מכשירים נשברו בגלל הצפיפות הבלתי אפשרית, והיו בינינו גם כאלו שספגו מכות יבשות.

"נחתנו במנחת הקרוב לגבול עם לבנון ונסענו משם למוצב ריק באזור, בו ישב עד אז גדוד חרב. במשך כמה ימים ביצענו מארבים קילומטרים ספורים בתוך שטח לבנון, ואחריהם היינו חוזרים לתוך תחומי הארץ. באחת הפעמים ישבנו יומיים בשטח לבנוני סמוך לגבול, ואז אירעה תקרית דו"צ שעד היום הפרטים על אודותיה לא ברורים לי עד הסוף. לפי מה שהבנתי, חייל מהצוות שלנו זיהה בטעות חיילים אחרים בתור מחבלים, ופתח באש לעבר הבית בו ישבו. כתוצאה מהירי השגוי נפצעו שלושה לוחמים באורח קל, ובמזל לא היו הרוגים. פגיעה בסטייה של מטרים ספורים הייתה נגמרת באופן אחר.

"כעבור כמה ימים הגענו לכפר גלעדי, אותו מקום בו נחתה אותה קטיושה שהרגה במקום 12 מילואימניקים. האיומים באותו הזמן היו בלתי פוסקים, והאווירה הייתה מתוחה מאוד, אך זאת הייתה רק הכנה לקראת מה שציפה לנו בהמשך. שבוע לפני סוף המלחמה הודיעו לנו שאנחנו נכנסים ללבנון בכוח גדול, ושנהיה תחת פיקוד חטיבת הנח"ל. המטרה שהוצבה לנו הייתה להגיע אל נהר הליטאני, לחצות אותו, לעבור גם את ואדי סלוקי ואז ולכבוש את נבאטיה, כפר גדול שממנו בוצעו שיגורים רבים לעבר ישראל. הבנו שמדובר בשעה גורלית.

"צוּותנו לגדודי 931 ו–932 של הנח"ל, והתחלנו לנוע לקראת היעד. כעבור מספר ימים, ב–10 באוגוסט, חלפנו על פני הכפר מרכבה. בדיוק כשעברנו לידו, אירעה בחזית הקדמית של הכוח היתקלות קשה, שכתוצאה ממנה נהרגו שלושה לוחמי נח"ל ונפצעו חיילים נוספים. שאר הלוחמים פתחו באש לעבר שני המחבלים והרגו אותם.

"אנחנו לא היינו מעורבים בהיתקלות, משום שהציוות שלנו היה להיות מאחור. בעיניי זו הייתה טעות נוראה - אנחנו יותר ערוכים לאירועים מסוג זה, מתוקף ההכשרה לה זכינו במסלול הפלס"ר שעברנו. בכל מקרה, כך הוחלט, ולנו לא נותרה ברירה אלא למלא את התפקיד באופן הכי טוב שניתן גם במיקום הלא אופטימלי שלנו, ולהמשיך הלאה".

מלאי בלתי נגמר

פופקוב ושאר הלוחמים המשיכו בדרכם צפונה, והכוח הגדול - אשר מנה לוחמי שריון, נח"ל, גולני והנדסה - שם פעמיו אל עבר הכפר ע'נדוריה. "ב–12 באוגוסט, ב–5 לפנות בוקר, עלו קרני השמש הראשונות, ומיד נפתחה לעברנו אש", משחזר פופקוב. "במקום בו פעלנו היו שני רכסים גדולים, ובאמצע היה סלול ואדי שהתפצל לשני צירים, שהם בעצם שטח השמדה לכל דבר. לוחמי הנח"ל התקדמו בציר הימני, ופתאום ראינו קצינים בעלי כומתות ירוקות מתחילים לרוץ ממקום למקום באמוק. נפתחה לעברם אש מנשק קל וממקלעים, ונורו עליהם טילי נ"ט רבים כל–כך, עד שהתחלנו להאמין שיש לחיזבאללה מלאי בלתי נגמר.

"צוות אחד, אליו הצטרף גם רס"ן צן, עלה לרכס בו היה מטע זיתים כדי לקבל פקודות ממח"ט הנח"ל, אך בן רגע אש תופת מכל אמל"ח אפשרי כיסתה את האזור בו הם שהו. מחצית מחיילי הצוות, כשמונה אנשים, נפצעו קשה. חיילי הנח"ל החלו לפנות את הפצועים, ואנחנו נדרשנו לאבטח את הנאפ"ל (נקודת איסוף פצועים פלוגתית), שם הענקנו עזרה ראשונה לפצועים והזעקנו מסוקים כדי שיבואו לחלץ אותם. הבנו שנדרשת עזרה בפינוי הפצועים, והתחלנו לטפס בציר לכיוון מטע הזיתים. העובדה שהיה מדובר באזור ממוקש נגד טנקים לא מנעה מאיתנו לשעוט לעבר החברים שלנו.

"שני החיילים הראשונים שהגיעו היו איתי שטיינברגר ז"ל ואני, והמחזה הראשון שראינו היה שטח שרוף. התקרבנו, הורדנו להם את השכפ"צים ונתנו להם טיפול בסיסי - אך המחבלים מיד חידשו את האש על הרכס. הייתה להם תצפית איכותית, והמטרה שלהם הייתה להרוג כמה שיותר מאיתנו.

"נאלצנו בו־זמנית גם לטפל בפצועים, גם לוודא שהמצב שלהם לא יחמיר וגם לירות על המחבלים באש נגדית. אני זוכר שבשלב מסוים, רסיס עף קרוב לעיניים שלי בהילוך אטי, ממש כמו בסרטים, והייתי בטוח שזה הסוף שלי. זה קרה ממש באלפית שנייה, ואיכשהו הוא עבר אותי ורק נוצרה לי שריטה מתחת לעין. שטיינברגר, לעומתי, נפצע באורח חמור ביותר במטח הטילים שנורה לעברנו. הוא הסתכל עליי, וזה היה מראה עצוב מאוד.

"בהמשך זיהינו שמונה מחבלים שלבשו מדי צה"ל אך היו מדוגמים ברישול - הם היו ללא קסדות ושכפ"צים, וגם יצאו מבית לא מאובטח. פתחנו לעברם באש, והתגובה המהירה הצילה אותנו. בסך הכול היו בסוף באזור 40 גופות של מחבלים שהרגנו. קצת יותר מחצי שעה אחר כך הודיעו לנו שיש שריונרים שנתקלו ושצריך לחלץ אותם.

"הגענו למקום, ראינו שני טנקים דוממים והיינו בטוחים שמדובר באלו שהיינו אמורים לעזור להם, אך בסוף הבנו שהמיקום המדויק הוא במורד ואדי הסלוקי. רס"ן יוסי פנסו, מפקד הפלס"ר הנכנס, היה הראשון שהגיע ופעל בגבורה, ואחר כך מפקד הצוות שלי ואני הצטרפנו במלאכת פינוי הפצועים. ירו עלינו שם מחבלים מ–360 מעלות, וכל אנשי הצוות של הטנקים הפגועים היו פזורים בחוץ. כשהוצאנו את הראש מהכלים, הכדורים שרקו והאדמה קפצה, אבל זה רק דרבן אותנו להמשיך ולהצליח בחילוץ. בסך הכול נהרגו לנו שם שלושה שריונרים - סרן שי ברנשטיין, סמ"ר עמי משולמי וסמ"ר עידו גרבובסקי - ושלושה נפצעו. בתום המלחמה הוענקו חמישה צל"שים ללוחמים מהיחידה שלנו. זו יחידה עם מספר קטן של אנשים, אבל עם אומץ לב אדיר".


attachment 26.11.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה