קרב וואדי מבעוק ב-14 באוקטובר 1973

מעוזיה סגלא. מחפשים תעסוקה בערב יום כיפור, יום שישי החמ מתוך הספר: "עדויות מגובה החול- קרב הצנחנים בחווה הסינית"
קרב וואדי מבעוק ב-14 באוקטובר 1973


סיפור הקרב וואדי מבעוק ב-14 באוקטובר 1973 שבו קיבל סגן אבי מלכה צל"ש אלוף



 א. מחפשים תעסוקה


בערב יום כיפור, יום שישי החמישי באוקטובר, נקראו מפקדי הפלוגות של גדוד 202, בפיקודו של סגן אלוף דורון רובין, לחזור מבתיהם לבית ליד, ולמחרת בעשר בבוקר כבר החלו להחזיר את הלוחמים אל הבסיס מחופשת סוף השבוע. סמל יהושע (שוקי) אטינגר: "בשעה אחת בצהריים ביום כיפור, שבת השישי באוקטובר, הגיע ג'יפ לקחת אותי לגדוד. עליתי על מדים לקחתי שני סנדוויצ'ים כדי לשבור את הצום וחברתי לפלוגה בבית ליד. היו לנו רומ"טים שלא ירו, 'עוזים' באיכות גרועה, וציוותו לנו אותנו לזחל"מים שהיו עליהם מקלעי אפס שלוש עם תחמושת של מאג." ביום ראשון השביעי באוקטובר, המריא גדוד 202 משדה התעופה דב בתל- אביב לכיוון ראס סודאר שבסיני כדי לחבור לשאר כוחות החטיבה. תחילה נחת הגדוד ברפידים, ןמפקדו דורון רובין התקשר אל תת אלוף ברוך ארבל (פינקו), סגן מפקד אוגדה 252, וחיפש "תעסוקה". הוצע לרובין להישאר ולהגן על רפידים, אבל הוא סירב. דורון רובין: "איך נכנסתי למלחמה בכלל? זה קרה בכלל בטעות. ראיתי את אלברט [אלוף אברהם (אלברט) מנדלר מפקד אוגדה 252], ואמרתי לו: 'הנה הולך החי"ר המתוסכל.' הוא אמר לי לשבת בצד, ושאל אותי לאן אני נוסע.אמרתי לו: 'לראס סודאר.' הוא אמר שהדרך לראס סודאר חסומה, ולכן לא נוסעים אלא נשארים פה. הוא שאל איזה כוח יש לי, ואמרתי שיש לי גדוד. הוא שאל אם יש לי זחל"מים, אמרתי שאיר, שהזחל"מים יגיעו- קיבלנו דיווח שזחל"מים של החטיבה, לא של הגדוד, כבר בדרך, והיה לי ברור שיעצרו אותם במיתלה, אז תיכננתי שאנחנו מתלבשים על הזחל"מים האלה. מנדלר נתן לי הוראה להישאר במקום." למחרת בבוקר, יום שני שמיני באוקטובר, שוב התייצב רובין אצל האלוף אלברט מנדלר עם מוטיבציה גבוהה להכניס את הגדוד במהירות לפעילות מבצעית. דורון רובין: "התחלתי למכור לו כל מיני דברים. אמרתי לו שאולי יוציא אותנו קדימה, לא ידעתי שהעסק כל כך רציני כמו שזה נשמע אחר כך. הצעתי לו שנצא לשמור על החניונים של הטנקים, והוא קיבל את ההצעה. היתה לי הפלוגה של איליוב [סגן אבי איליוב] כולה, ויצאנו לאבטח את חטיבה 401." "הפלוגה של איליוב" היא פלוגת קורס מ"כים של גדוד 890, בפיקודו של סגן אבי אליוב, שהיתה אמורה להצטרף לגדוד בראס סודאר. הפלוגה היתה בסדרת ספורט במכון וינגייט, ובערב יום כיפור קיבלה הודעה שיש כוננות ולא יוצאים הביתה. אבי לא התייחס לכוננות ברצינות, ובבוקר בשבת יצא לשחייה בים. אבי איליוב: "בצהריים ראיתי שיש אנשים עומדים על החוף ועושים לי סימנים, חשבתי שאני צריך לצאת מהמים כי אולי יוצאים הביתה. כשהגעתי לחוף אמרו לי שפרצה מלחמה. היינו אחרונים בסבב הטיסות לראס סודאר. בדרך אמר לי הטייס: 'אני לא יכול להטיס אותך לראס סודאר.' שאלתי למה, והוא אמר: 'גדוד טנקים מצרי מתקרב לשם, ואני לא יכול לסכן את המטוס. אני טס לרפידים.' 'מה אני אעשה ברפידים?' שאלתי אותו. ירדנו על המסלול ברפידים, לקחנו חגור קרב ופק"לים, היינו די מזוודים. כמה דקות אחר כך היתה תקיפת מטוסים, והבנתי שהשדה מושך אש. אמרתי לסגן יוסי נגר, סגן מפקד הפלוגה: 'לך תביא רכבים.' יוסי חזר עם אוטובוס אחד ונכנסנו פלוגה שלמה לאוטובוס. אמרתי: 'ניסע למיתלה.' במיתלה פגשתי את דורון רובין, ואמרתי לו שאני לא יודע איפה איציק [מרדכי] והגדוד. הוא אמר לי: 'סופחת'."
כבר בלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר נשלחו כוחות 202 למשימות אבטחה של טנקים מחטיבה 401 ויזמו פעילות לילית פרטיזאנית, בלי לקבל מידע מודיעיני על מקום המצרים ועל גודל הכוחות הניצבים מול הגדוד. רב סרן זאביק דרורי, סגן מפקד גדוד 890: "היה אור מלא על החול הזהוב, ונראו צלליות של אנשים בתנועה. מג"ד השריון הראה לנו כיוון משוער שבו נמצאים חניונים של טנקים מצריים. נענו לאורך הדיונות וזיהינו חניון טנקים מצריים במקום שנקרא 'המחנה הפולני'. פגענו בנגמ"ש ובטנק. נתתי לקצין ארטילריה לטווח אש על החניון, אבל הוא היה בהלם והתקשה להוציא מילה מהפה. לקחתי לו את מכשיר הקשר ונתתי הוראת הפעלה לסוללת התותחים. פגזים החלו ליפול על החניון המצרי, ובמקום השתררה בהלה. הטנקים המצריים ירו בכינון ישיר למקום המשוער שבו היינו. חששנו שהטנקים המצריים ירדפו אחרינו, רצנו בחולות כמו ארנבות, סביבנו פגזים מתפוצצים וכדורים שורקים. הפעולה הזאת הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, המודיעין דיווח שהטנקים המצריים יצאו מהחניון והתפזרו בשטח." למחרת בבוקר, יום שלישי התשיעי באוקטובר, נפגש זאביק דרורי בבונקר הפיקוד של אוגדה 252 עם אלוף משנה דן שומרון, מפקד חטיבה 401. זאביק דרורי: "בבונקר הפיקוד שררה מהומה גדולה. הסתובבו שם מאות בני אדם, מהם בלי מטרה מוגדרת, והבהלה היתה מוחלטת. רשתות הקשר היו פתוחות, שמעתי את מפקד מוצב 'המזח', סגן שלמה ארדינסט' מדווח שמצבו קשה, שהתחמושת שלו נגמרת, שיש לו נפגעים רבים ואין לו עוד מנות דם. בקול שקט, ברור, הוא העביר את שמות ההרוגים. שמעתי אותו קורא מספרים אישיים, וחשתי צמרמורת. הוא אמר שנותרו לו חמישה לוחמים בריאים, וביקש למסור ד"ש למשפחות של אנשי המעוז. בפעם הראשונה שמעתי קצין ישראלי מבקש אישור להיכנע וללכת לשבי. אחרי המפקד ניגשו אל מכשיר הקשר אנשי מוצב 'המזח' בזה אחר זה, וכל אחד מהם מסר את שמו ואת מספרו האישי, וביקש למסור ד"ש להורים, לחברות. אחד מאנשי 'המזח' בכה בקשר: 'אל תשכחו אותנו'." בעת שדרורי שהה במפקדת האוגדה, נקרא דורון רובין בדחיפות לפתחה שבין מעבר הג'ידי לטסה, וחבר אל אלוף משנה יואל גורודיש, מפקד חטיבת "הטיראנים" 274. רובין היה בטוח שהמשימה שקיבל היא החשובה ביותר במזרח התיכון כולו, ומיהר אל המקום עם הכוח שבפיקודו. הם שהו שם כשעתיים ונקראו לחזור לאבטח טנקים של חטיבה 401. לוחמי הפלוגה המסייעת, פלוגה ב' בפיקודו של סרן זאב זכרין, שהיו עם רובין בפתחה, לא טמנו בנתיים את ידם בצלחת. יהושע (שוקי) אטינגר: "בשבוע הראשון למלחמה כל שישה לוחמים אכלו מנת קרב אחת וכל לוחם קיבל מצייה. ליד הקרון של יואל גורודיש היה ארגז מלא אוכל, וכשעזבנו נשאר לו רק חצי ארגז." סגן עופר קרניאל, מפקד מחלקת מרגמות: "כשהגענו למפקדת חטיבת 'הטיראנים' ראינו שעל הג'יפם של יואל גורודיש יש מאג כשיר לפעולה. החלטנו שאנחנו זקוקים למאג יותר ממנו ולקחנו אותו." מהמפקדה של יואל גורודיש נשלחה הפלוגה המסייעת לראס ג'ונדי, על ציר "בהלה", כדי להילחם מול גדוד קומנדו מצרי שנחת באזור. פלוגת פברואר 1973 בפיקודו של סגן אודי מוסל נשלחה יום קודם לכן לפעילות באזור אבו רודיס. גדוד 202 של דורון רובין נותר בשתי פלוגות בלבד.

 

ב. אין אויב בצומת


ביום רביעי עשירי באוקטובר, בשעות הבוקר המאוחרות, באזור מעבר המיתלה, שוב נפגשו אלברט מנדלר מפקד האוגדה ודורון רובין מפקד הגדוד. דורון רובין: "מפקד האוגדה אמר לי שעל ציר 'יורה' יש פלוגת טנקים שנהדפה מצומת 'יורה- נווה' ל'יורה 70' וחטפה אבידות. הוא פקד עלי: 'קח את הגדוד מהר וצא לשם.' שאלתי מה קורה שם, והוא אמר שאינו יודע דבר, ושעלי לצאת לשם מהר ולעשות סדר. אמרתי לו שלא אזוז עד שלא יחזיר לי את פלוגה ב', הפלוגה המסייעת שלי, שאני לא זז בלעדיה. הוא אמר שהעניין דחוף, אמרתי שיחכו עוד שעה, כי יש לי פלוגה אחת פה ופלוגה אחת שם, ואני רק עם דורון [סגן דורון אברוצקי (אלמוג), מפקד פלוגת נובמבר 1972] ועם איליוב לא נוסע." עקשנותו של רובין השתלמה לבסוף, והוא קיבל בחזרה את הפלוגה המסייעת. כפי שיתברר בהמשך, לפלוגה זו היה משקל מכריע בהצלחה של משימות הגדוד. דורון רובין: "תוך עשרים דקות היינו בנסיעה, ממש מהר מאוד. איש לא ידע לאן נוסעים, לא דיברתי עם החיילים ולא אמרתי להם מה קורה. בקושי דיברתי עם מפקדי הפלוגות- נתתי להם קבוצת פקודות מהירה על הג'יפ ואמרתי להם שנוסעים על ציר 'יורה'. זאביק [זכרין] חיכה לי באמצע הדרך, עצבני ורוטן כמו תמיד. אמרתי לו שייסע אחרי, מחלקת תול"ר קדימה- ונוסעים. הגעתי לאזור 'יורה 70', ומה שראיתי זה שישה טנקים עומדים במדרון נמוך, ממש למטה, עם מפקד מחלקה מבוהל. המשפט הראשון שלו היה: 'אתם נעליים אדומות?' ענינו בחיוב ושאלנו מה קורה. הוא אמר שמתקיפים אותו מלא חי"ר, שיורים עליו 'סאגרים', שאין לו מה לעשות. עליתי לעמדת תצפית, ולא ראיתי שום דבר. שאלתי אותו: 'איפה החי"ר?'. הוא אמר לי: 'פה מסביב.' שאלתי אותו מה קרה לו, והוא אמר שחטף טילים, שמפקד הפלוגה שלו נפצע ושכל הפלוגה פינתה אותו לאחור. אמרתי לו שיעבור לרשת 'משען', הרשת שלנו, והמשכנו בנסיעה." סגן עופר קרניאל, מפקד מחלקת המרגמות, פרס שני קנים של שמונים ואחד מילימטרים וירה לכיוון הצומת שני פגזי זרחן כדי שמצרים יראו שכוח ישראלי מגיע ואולי יברחו. כשהגיע הכוח של רובין לצומת, הסמוך לפתחו של ואדי מבע'וק, הוא היה ריק מאויב. דורון רובין חילק את מפקדת הגדוד לשניים, חלק אחד השאיר בפיקודו, וחלק אחר, בפיקודם של זאביק דרורי ושל הקצין הנספח ישראל מאיר, מיקם על גבעות ממערב לצומת עם הפלוגה של אבי איליוב. אבי איליוב: "כל היום השמש היתה בפרצוף של המצרים, ואחר הצהריים היה להפך. הרכבתי משקפי שמש, וכנראה הם ניצנצו. המצרים גילו אותנו וירו עלינו, ואני עפתי מהגבעה למטה. מאז אני לא מרכיב משקפי שמש." למחרת הגיעה למקום סוללת תותחים מאה עשרים מילימטרים, וקצין שיגור הארטילריה זיהה מקור של יציאת טילים מצריים וחיסל אותם. בתגובה ניסו המצרים לתקוף את הצומת כמה פעמים. מחלקת הטנקים שסופחה ל- 203 ניסתה לעצור את המצרים. דורון רובין: "הטנקים עלו, ירו פגז, בכלל בלי להסתכל וחזרו. בשלב הזה הם היו היסטריים לגמרי, ואי אפשר היה לדבר עם המפקד שלהם, להרגיע אותו, להסביר לו שקודם עולים לעמדה ברגל, אחר כך אנחנו נוריד ארטילריה, ובמקביל הוא יעלה לעמדה. זה גם מה שהיה בסוף." בשבת השלושה עשר באוקטובר, אחרי שלושה ימים של טפטופי הפגזות מצריות, חדרו שני נגמ"שים מצריים על ציר "נווה", ולפני שהושמדו הגיעו קרוב מאוד לצומת. למחרת בשש בבוקר חיפש דורון רובין מקום ממערב לצומת כדי להציב מארבים שיחסמו חדירה נוספת של המצרים. חצי שעה אחר כך דיווחו התצפיות של דורון אברוצקי (אלמוג) ושל אבי איליוב על כוחות מצריים שנעים לכיוון ואדי מבע'וק. דורון רובין: "סיירתי בדיונות בלי מכשיר קשר, בלי כלום, ופתאום קוראים לי מרחוק ועושים לי סימנים. רצתי למכשיר הקשר, וישראל מאיר הודיע לי שמכיוון 'מאפר' יש ענני אבק גדולים." הפלוגה של איליוב נשלחה לאבטח את אגף הגדוד ב"מאפר" 70 והפלוגה של אברוצקי- תשעים חיילים וקצינים- נכנסה עם הזחל"מים לקניון ענקי סמוך לצומת "נווה- יורה" והסוותה את עצמה היטב מעליו

 

.

ג. מעטים מול רבים מדי

 

מול צומת "נווה- יורה" עמדה חטיבת הטנקים המצרית 22, עם שישים טנקים כמעט, מלווה בחי"ר מהדיוויזיה המצרית ה- 19 על משאיות ובאין- ספור נגמ"שים מסוג בי- טי- אר. שאר הכוח המצרי נלחם מול חטיבה 401 וגדוד חרמ"ש 89, בפיקודו של סגן אלוף יצחק שושני. דורון רובין: "ישראל מאיר אמר לי שישי המון טנקים, והכול בלי ארטילריה. שקט מצרים, מלא אבק, ודורון אברוצקי אמר לי: 'עוברים מתחתי טנקים ונגמ"שים'." דורון רובין חילק את הגזרה לשלוש: על הגזרה הצפונית פיקד בעצמו, על הגזרה המערבית מינה את רב סרן שבתאי פולג, סגן מפקד הגדוד, ועל הגזרה הדרומית- את רב סרן נחמיה תמרי, שהצטרף כנספח לגדוד. ביום ראשון ארבע עשר באוקטובר, מעט לפני השעה שמונה בבוקר, הגיעו דיווחים משבתאי ומנחמיה על כוחות שריון מצריים העולים על הצומת מדרום וממערב. בצומת נותרו ארבעה טנקים בלבד, ודורון רצה להפעיל אותם לבלימת המצרים. דורון רובין: "פתאום ראיתי את כל הטנקים מסתובבים ודוהרים לכיוון מזרח. קראתי להם במכשיר הקשר: 'אלמוני, כאן עשר, עצור במקום.' שום דבר, היסטריה וכולם בורחים. הצלחתי לעצור את אחד הטנקים ואמרתי לו שאני מכיר רק כיוון אחד- מערב, ושאף אחד לא חוזר למזרח בלי אישור ממני. שלחתי את אחד החיילים להחזיר אותם לעמדות. הפעלנו את מחלקת המרגמות, וזה סיפור שהוא, לפי דעתי, לא קונבנציונאלי. הטיווחים נעשו על רשת 'משען', וכולם חיכו בנימוס עד שמירזה [רב סרן יעקב מירזה (מרוז), קצין נספח לגדוד 202] טיווח, שבתאי תיקן, הפגזים נפלו, ואני הודעתי על טנקים מצריים שנפגעו. בקיצור, כל הגדוד, כשבעה עשרה תחנות, על רשת אחת."מחלקת המרגמות שמונים ואחד בפיקודו של עופר קרניאל ירתה פגזי חנ"מ (חומר נפץ מרסק) וזרחן ופגעה פגיעות מדויקות להפליא במשאיות ובטנקים מצריים. דורון רובין: "החי"ר המצרי ירד מהמשאיות והלך בשיטה הרוסית- חי"ר הולך לפני הטנקים. עופר ירה זרחן, וכל פגיעה בול, כל זה עם ארבעה קנים. המחלקה הזאת ירתה בסביבות אלף פצצות, ובאזור של המשאיות ראיתי אנשים עפים לכל הכיוונים." התחמושת למרגמות השמונים ואחד מילימטרים אזלה כמעט, ולטנקים נותרו רק כשבעים פגזים. ישראל מאיר הביא "זלדות" עמוסות פגזים, אבל נהגיהן לא הסכימו לרדת מהכביש ולהתקרב לאזור הקרב. ישראל מאיר וחיילי הפלוגה המסייעת העבירו את הפגזים בידיים אל הטנקים ואל המרגמות. עופר קרניאל: "פרסתי ארבעה קנים מתחת לדיונה בצורת ח', הטנקים המצריים הגיעו לטווח של שש מאות מטרים מאיתנו וריססו את עמדת המרגמות. לא יכולנו להוציא מוט איכון [מוט מתכת המאפשר לאתר במרחב ולחשב במעלות את המקום המדויק שבו נמצא האויב, לפי תצפית אל מקום נפילת הפגז], אז החלטתי להוציא מוטות מאחורי המרגמות ולא לפניהן, וכל פעם שאקבל תיקן אחבר את התיקון ועוד מאה שמונים מעלות. ירינו אלף פגזים בטווחים של עד אלף מטרים. כמעט נגמרו לנו הפגזים. הגיע 'יסעור' עם פגזים בקוטר מאה עשרים מילימטר, והוא נאלץ לחזור להביא גם פגזים של שמונים ואחד מילימטר. בסוף היום הזה בסיסי המרגמות נכנסו ארבעים סנטימטרים בתוך האדמה, והחיילים, שבדרך כלל מכניסים פגזים למרגמה בכריעה, שכבו על הבטן והכניסו את הפגזים ביד, בלי שראו את הבסיס. בסיום הקרב הוצאנו שני בסיסים מהחול ושניים נשארו קבורים שם עד היום. בית הסדן במרגמה מוברג לקנה, אבל אחרי הירי הממושך שירינו רותך בית הסדן לקנה מהחום. כשעברנו את התעלה הגענו לסדנה מצרית, שמנו את הקנים במלחציים, שלושה חיילים נתלו עליהם, והסדן לא נפתח. תוך כדי ירי הקנים נהיו אדומים, משהו לא ייאמן, ירינו שלוש מאות ארבע מאות פגזים לקנה, אפשר לקבל כוויה מהחום. השתמשתי בטיווח ישיר של בקר האש שהיה שם. הוא עמד עם היד במקום מוט איכון, ואני אמרתי: 'סיבוב וחצי ימינה ולמעלה,' ויורים, והוא דיווח לנו איך הטנקיסטים המצרים בורחים, אפילו שרק העלינו באש את רשת ההסוואה של הטנקים, ולטנקים עצמם לא נגרם שום נזק. בקר האש צעק 'בול', ואני לא התאפקתי, רצתי לראות במשקפת וחזרתי פנימה. כעבור שלוש שנים הייתי באתי כמילואימניק לבה"ד שלוש, ושם לימדו אותי את השיטה שהמצאתי במלחמה. תוך כדי הקרב לא חישבתי חישובים, הרעיון בא לי בהבזק של שנייה, משהו שהמוח העלה, וזה עבד. המדהים הוא שהצוות והעוזר שלי בלוח הירי תיפקדו כמו בתרגיל, אף אד לא הראה פחד. באמצע הקרב סימנתי על לוח הירי בעיפרון את תיקוני הירי, ולמזלי היו לי ארבעה צבעים שונים, כי דיברתי עם ארבעה כוחות. דורון אברוצקי, למשל, היה בצבע אדום. עשהלוח היה עמוס לא יכולתי לראות למי סימנתי מה, אז אמרתי בקשר: 'תחנות משען, כאן שבע, שימו לב, יש בלאגן נורא על הלוח. מוציא את עצמי להפסקה של רבע קטנות כדי לארגן את הלוח.' הם קיבלו את זה בהבנה. הוצאנו את הנקודות הקריטיות והמשכנו את המלחמה." למרות הפגיעות המוצלחות של מחלקת המרגמות בניצוחו של עופר קרניאל, המצב נראה לא טוב. דורון רובין קרא לעזרה, אבל לא נענה. גדוד 202 היה חייב להמשיך ולהתמודד בכוחות עצמו.
דורון רובין: "אמרתי לאיליוב לרכז את כל הבזוקות שיש לו, והוא אמר לי שאין לו. אמרתי לו שיביא מכל הפלוגה את מה שיש, ומיקמתי אותם ממש בקו הדיונות הראשון, מול הטנקים. הבאתי אלי ג'יפ תול"ר אחד על ג'יפ, הראיתי לו את העמדה, ואמרתי לו להתחיל לדפוק. התול"ר הזה נכנס לעמדה, וסמל המחלקה, כמו בבוחן מסייעת, באדישות, ירה עם משקפת כדור איכון ופגע בדופן הטנק. הטנקיסטים המצרים בכלל לא הרגישו. הוא תיקן עוד כדור ועוד אחד, שלושה כדורים, כמו באימון, ואחר כך ירה פגז ופגע בטנק. הוא לא הדליק אותו, כי לא היו לו פגזים מעיכים, אבל החיילים המצרים קפצו החוצה וברחו. הוא פגע בטנק שני, וגם אותו לא הדליק, אבל שוב המצרים קפצו החוצה וברחו. במקביל, התול"ר שהיה בצומת אצל הסמג"ד דפק בלי איכון בכלל והדליק את טנק מצרי. טנק אחד שעמד לידו החזיר לו מייד פגז, ופגע פגיעה ישירה בג'יפ." בהתקפה הזאת נפגע עוד ג'יפ תול"ר, שניסה לתפוס עמדה מול חמישה טנקים מצריים ושקע לבסוף בחול מול אחד מהם. הטנק צודד לעברו את הקנה, ואנשי הצוות הצליחו לקפוץ החוצה, שניות לפני שפגע הפגז בג'יפ שלהם. יהושע (שוקי) אטינגר: "התול"רים שלנו השמידו כמה טנקים מצריים, אבל תול"ר אחד חטף פגז ישיר. הוא הוריד טנק וניסה לחזור לאחור כדי לברוח למקום אחר,אבל איך שהתחיל לנסוע לאחור הטנק המצרי השחיל אותו. הנהג נפצע ולמפקד מחלקת התול"ר, סגן משנה אבי מלכה מירושלים, נקטעה הרגל. אני זוכר תמונה קשה מאוד, אבי זרוק על הכביש, ולמרות שאיבד את הרגל מנסה כמה פעמים לקום. הוא היה קצת בהלם ולא קלט מה קרה לו." דורון רובין: "מה שראיתי אחר כך זה ג'יפ בוער ואת אבי מלכה שוכב על הכביש, מנסה להתרומם עוד פעם ועוד פעם." אבי מלכה עלה עם משפחתו ממרוקו בשנת- 1956 בהיותו בן שלוש. הוא התגורר עם אחד עשר אחיו בדירה של שישים מטרים רבועים בגבעת המורה, ואת לימודיו סיים בתיכון החקלאי של נהלל. אבי מלכה: "בג'יפ שלי היו הנהג יהושע פרץ, החובש דב הדס והכוון- טען ראובן ארץ קדושה, ובג'יפ של עודד רהב, סמל המחלקה, היו עודד זעירא ועוד שני חיילים. עלינו לעמדת אש ופתחנו בירי אל הטנקים המצריים, שהגיעו עד שמונה מאות מטרים מאיתנו. לא היו לי כדורי איכון, ומולי עמדו שלושה טנקים, אז עליתי לעמדה על חצי מטר דיונה, וביקשתי מראובן לירות פגז בקוטר מאה ושש מילימטר. ראובן כיוון, ירה והדליק את הטנק, ואנחנו קפצנו משמחה. לפי התרגולת, בגלל הרשף היינו צריכים להעביר את הג'יפ לעמדה אחרת, ותוך כדי כך נפגע הג'יפ מטיל או מפגז של טנק מצרי. איבדתי כנראה את ההכרה לכמה דקות, התעוררתי, והיה ריח חריף של כוויות." מפגיעת הפגז נהרגו החובש סמל דובי הדס מירושלים וסמל ראובן ארץ קדושה מבאר שבע. לפני המלחמה נפצע ראובן ברגליו וקיבל שבוע מנוחה בבית, אבל עם פרוץ הקרבות חזר למחלקה ושיכנע את אבי מלכה שאין צורך ברגליים כדי לשבת בג'יפ. החובש סמל ארז יזרעאלי מהמושבה כינרת חש לעזרם של דובי וראובן, וגם הוא נהרג מאש הטנקים המצריים. נהג הג'יפ יהושע פרץ נכווה בפניו. אבי מלכה: "מצאתי את עצמי יושב בלי רגל שמאל וחשבתי: 'איפה הרגל?' מקום הקטיעה לא כאב ולא ירד דם, כנראה שכלי הדם נסגרו תוך כדי קטיעת הרגל ולא נפתחו מחדש. זחלתי למרחק כמה עשרות מטרים- עד היום יש לי כוויות על הגדם כתוצאה מהזחילה הזאת- ואיבדתי שוב את ההכרה. כשהתעוררתי שמעתי מישהו אומר: 'צריך להזיז את אבי מלכה.' מישהו ענה לו: 'הוא ממילא ימות. תעזבו אותו.' דורון רובין כעס מאוד ופינה אותי בעצמו. כשהעלו אותי לנ"נ אמרתי לו: 'אני מצטער שאני עוזב אותכם, תצליחו'." כיום אבי הוא עורך דין עצמאי ואב לארבעה. לבכורו קרא נדב, על שמו של סרן נדב כרמי, סגן מפקד פלוגה ב- 202 שנהרג ליד מתחם "פוקסטרוט" בגדה המערבית של תעלת סואץ בעשרים באוקטובר. בן שתיים עשרה נהרג נדב מלכה בתאונת דרכים.
פלוגת נובמבר בפיקודו של דורון אברוצקי (אלמוג) נותרה בעמדה קדומנית, מוסווית. דורון רובין פנה בקשר לאברוצקי וביקש ממנו לסגת לאחור. דורון רובין: "אברוצקי עשה בזמן הזה עבודה לא רגילה. כל הזמן היו לי ייסורי מצפון על הפלוגה הזאת, וכשהוא דיווח לי מה קורה אמרתי לו: 'קח את עמך מהר ותברח מפה.' הוא ענה לי בקור רוח: 'שלילי, אני מאורגן מצוין להגנה, לא בורח אפילו מטר.' מתחתיו עוברת חטיבה 4 המצרית. שוב אמרתי לו לברוח, והוא ענה: 'אין מה לברוח, אני יושב מצוין.' אם מפקד פלוגה אומר לך דבר כזה, זה עושה טוב בלב. אמרתי לו שאם הוא חושב שהוא מאורגן, בהצלחה. יותר לו שמעתי ממנו כל היום, הבחור עשה עבודה לא רגילה. הוא טיווח את כל הארטילריה שהוא רק קיבל." בתשע בבוקר, ארבע עשר באוקטובר, נשבר הכוח המצרי שתקף ממערב והתקדמותו נעצרה, אבל בשעה אחת עשרה שוב הגיעו משאיות ופרקו חיילים רבים, שהחלו לרוץ בין הטנקים ממערב לצומת "נווה- יורה". לסוללת מרגמות מאה עשרים מילימטרים בפיקודו של דורון רובין הצטרפו שתי סוללות תותחים, האחת של מאה חמישים וחמישה מילימטרים והאחרת מאה שבעים וחמישה מילימטרים, ויחד הן המטירו עשרות פגזים מדויקים על הכוח המצרי. כדי להשלים את המלאכה ביקש דורון סיוע אווירי, ובשעה אחת עשרה וחצי נכנסו מטוסי חיל האוויר לפעולה ותקפו את המצרים בלי הפסקה במשך שעתיים. לעזרת הגדוד באה גם פלוגה מחטיבה 401ובשעות אחר הצהריים נשבר הכוח המצרי וברח לכיון מערב. דורון רובין: "זה היה מחזה מדהים- הצבא המצרי שדבר כמעט לא היה בינו לבין מרחבי סיני ממזרח לתעלה, נאלץ להיעצר, להסתובב לאחור ולסגת מפני גדוד צנחנים

מקור הכתבה.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה