זו הייתה טעות קריטית. בבת אחת סגרה עלינו להבה אדירה

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 7.1.2011
אלכסנדר לוגובינסקי 2011

אלכסנדר לוגובינסקי 2011


סמ"ר (מיל') אלכסנדר לוגובינסקי איבד את ראייתו בעיצומו של קרב במלחמת לבנון השנייה, אך המשיך לטפל בפצועים תחת אש # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד פיקוד הצפון



פתאום, באמצע הרעש הגדול של הקרב בלבנון, הבין סמ"ר (מיל') אלכסנדר לוגובינסקי שהוא לא רואה יותר כלום. כשסקר את גופו הפצוע, אחרי שנכווה מפיצוץ מכונית, הרגיש שהוא טובע ברגע אחד בתוך חושך שחור במיוחד. "כשהאש סביבי כבתה התחלתי לוודא מה המצב שלי מבחינה רפואית", נזכר לוגובינסקי, אז חובש בגדוד 12 של גולני. "מרבית הפגיעות בגוף שלי היו בפלג הגוף העליון, בראש ובידיים, אבל שמתי לב לתופעה יותר מפחידה: ככל שנקפו הדקות, הראייה שלי נחלשה עד כדי עיוורון כמעט מוחלט. בקושי הבחנתי מה ניצב מימיני ומה ניצב משמאלי. זו הייתה תחושה נוראית של פחד, של חוסר ודאות, של איבוד שליטה".

אלא שלוגובינסקי לא יכול היה להרשות לעצמו ליפול אל תוך האפלה, ובטח שלא להפגין כלפי חוץ את סערת הרגשות שבה היה נתון. היו פצועים רבים בשטח, והוא היה חייב לטפל בהם. "אחד החיילים הלך איתי יד ביד והוביל אותי לסגן מפקד הפלוגה שנפצע באורח קשה", הוא אומר. "באותן דקות קשות לא חשבתי על כלום - לא על זה שאני סובל מאוד מהכוויות ומהרסיסים, ולא על שום דבר. הייתי מרוכז במאה אחוז ברצון להעניק טיפול רפואי טוב ככל האפשר לחברים שלי. אמנם הראייה שלי נפגעה, אבל עדיין יכולתי למשש ולזהות את הפציעות".

וכך טיפל לוגובינסקי בפצועים למרות עיוורונו, ואף נשאר בשטח כשיתר הנפגעים פונו. על כך שהראה במעשיו אחריות, דוגמה אישית, מקצועיות ורעות, הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד הצפון.

היינו קצת מופתעים

בשבועיים הראשונים למלחמת לבנון השנייה הספיק לוגובינסקי לטעום מארץ הארזים פעמיים. מחלקת הסיור של גדוד 12 פעלה אז בעיקר בגזרה הצפונית של הקרבות, בכפרים הסמוכים לעיירה בינת ג'בל, והוא כבר למד את השטח מקרוב - אך לא הרגיש עדיין שעשה מספיק. "חיכינו בציפייה דרוכה לחזור ולהילחם שוב באנשי החיזבאללה", הוא מספר. "תפסנו כוננות במוצבים השונים בהר דב, וחיכינו שיקראו לנו. ב–8 באוגוסט נקראנו לשוב ללבנון, אבל גם כשאמרו לנו שאנחנו נכנסים, לא הודיעו לנו מיד איפה אנחנו עומדים להילחם ומה יהיו המשימות שלנו שם. את כל הפרטים והשינויים בתוכניות קיבלנו כשכבר התחלנו לנוע לעבר לבנון.

"אני הייתי במחלקת הסיור, שכללה 16 לוחמים, ושתי המטרות העיקריות שהוצבו לנו היו לסרוק בתים ומכוניות על מנת לאתר אמל"ח ולחפש מחבלים. חולקנו לארבעה צוותים, והתחלנו בסריקות. עברנו בית אחרי בית, ביצענו סריקות קפדניות, ולא מצאנו בהתחלה שום מחבלים או כלי נשק.

"התפנית התרחשה כשמצאנו פתאום בפאתי הכפר מהבת' רכב חונה שבתוכו אוחסנו טילי נ"ט. מה שהפתיע אותנו הוא העובדה שמדובר היה בטילים שעד כה לא היו מוכרים לנו - הם נראו מתקדמים מאוד, יועדו לשימוש לטווח ארוך והיו מצוידים באמצעים תרמיים ובעזרים טכנולוגיים חדישים. היינו קצת מופתעים: אף אחד מאיתנו לא ידע שיש ברשות חיזבאללה טילים מתקדמים ברמה גבוהה כל כך.

"אחד מהחיילים שמע פקודת אש, או לפחות חשב שהוא שומע כזו, ופתח בירי לעבר הרכב. עד עכשיו לא ידוע לי למה הוא עשה זאת. בכל מקרה, הטעות הזאת הייתה קריטית, והיא הובילה לפיצוץ אדיר מימדים של הרכב. בבת אחת פרצה להבה אדירה, כמו פטריית עשן עצומה, וסגרה עלינו.

"מעוצמת הפיצוץ עפתי באוויר, והאמת היא שלא הבנתי בהתחלה מה בדיוק קרה. עברו כמה שניות עד שהצלחתי לקלוט מה קורה. ראיתי שאני עולה באש, ומיד התחלתי להתגלגל קדימה ואחורה במהירות מטורפת. חברים שלי זרקו עליי חפצים ושפכו מים כדי לנסות לכבות אותי, ואני הורדתי ממני את כל הציוד מכיוון שהוא הפריע מאוד במאמצי הכיבוי.

"הורדתי את הנשק ואת האפוד בהתחלה. אחר כך הסרתי גם את הקסדה. המצנפת שהייתה מחוברת אליה כבר הספיקה לבעור ולהתכלות וטפטף לי על הפנים נוזל בוער. הכאבים שחשתי באותם רגעים היו עצומים, לא ניתן לתאר את הסבל שבלעלות באש, אבל הייתי חייב להמשיך הלאה ולהתעלם מהם כי רק כך יכולתי להמשיך לתפקד".

להישאר עם החברים

בתקרית ההיא נפצע לוגובינסקי יחד עם עוד שלושה מחבריו לפלוגה, בהם סגן מפקד הפלוגה, סגן בוריס ארימבאום. למרות הסבל שנגרם לו מהכוויות בגופו, ועל אף הקושי הרב לנשום, הוא מספר, לא הפסיק לחשוב על חבריו שנפצעו - והרצון לעזור להם האפיל על כל הכאבים שחש באותו הרגע.

"הייתי במצב של עיוורון מוחלט, ממש לא יכולתי לראות כלום", הוא מספר. "הגעתי לבוריס והתחלתי למשש אותו כדי לגלות היכן הוא נפגע. למרות המגבלות הברורות, זיהיתי שהוא סובל מדימום ביד שמאל, ובנוסף אבחנתי שיש לו שברים ברגליים ושידו השמאלית נפצעה ואפילו חלק ממנה התרסק. התחלתי לנסות לעצור לו את הדימום באמצעות חבישה, אבל זה לא הצליח לחלוטין והדם המשיך לזרום החוצה. באותו זמן לא הבחנתי בהתאוששות מרשימה מצדו, והפציעה הזאת שלו, של מפקד הפעולה, הייתה טרגית עבורנו.

"כעבור זמן די קצר, כ–20 דקות, הצוות הרפואי של הכוח שחיפה עלינו הגיע למקום, והחל לתת טיפול רפואי ראשוני לפצועים. היה להם רופא, ובוודאי שהיו בידיו האמצעים והידע להעניק לנו את הטיפול הרפואי המקצועי ביותר. שלושת החיילים שנפצעו פונו במסוק לבתי–החולים, אבל אני סירבתי להתפנות ואמרתי להם שוב ושוב שאני רוצה להישאר ולהמשיך להילחם עם החברים שלי. כשחשבתי על זה אחר כך, שאלתי את עצמי למה סירבתי להתפנות מהזירה. בינינו, אני חושב שהסיבה לכך הייתה ששיחקתי אותה גיבור גדול. לא הבנתי אז, ובוודאי שלא הלוחמים שהיו איתי, את חומרת הפגיעה בעיניי ואת ההשלכות שיש לה.

"כולם היו בטוחים שאני יכול להמשיך ולתפקד בתור לוחם בהמשך הקרבות, וכמובן שאני עצמי השתדלתי להמשיך במשחק שהכול בסדר. אחר כך, כשכבר בקושי יכולתי לצעוד מטרים ספורים, הבנתי שאני באמת בבעיה וקיבלתי טיפול רפואי.

"מאז המלחמה עברתי מספר רב של ניתוחים ואושפזתי בסך הכול כתשעה חודשים. לא פחות מ–14 רסיסים חדרו לגופי, עין שמאל שלי נפצעה קשה ועין ימין נפגעה קל יותר - ורק איתה אני יכול לראות היום. אבל מאז המלחמה גם התחתנתי והתחלתי לעבוד בתור אחראי שרתים ופיתוח באוניברסיטת חיפה. היעד שלי הוא להתגבר על כל הקשיים בכל דרך שהיא, והעשייה בהחלט מסייעת לי מאוד בתהליך השיקום. אני חושב גם שבאופן כללי החזרה לפעילות תורמת מאוד.

"לפני כחצי שנה, חברים שלי סיפרו לי שבוריס חזר אחרי השיקום שלו לצבא. הבנתי שההחלמה שלו הייתה יוצאת מהכלל ושכיום הוא מפקד על פלוגה בבא"ח גולני. מדובר, למעשה, בסגירת מעגל אמיתית. הוא הצליח להבריא ובגדול, ואני שמח מאוד על כך שהוא הצליח לשוב להיות לוחם. זה בעיניי מוכיח יותר מכל דבר אחר על כוח הרצון האדיר שלו".


attachment 7.1.2011-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה