מצאנו את עצמנו לכודים בתא שטח קטן. הלבנונים סגרו עלינו

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 28.1.11
אריק פדלון ב 2011

אריק פדלון ב 2011


סמ"ר (מיל') אריק פדלון חילץ נהג טרקטור בלב שדה הקרב, והוביל במקומו שיירת משוריינים # הוא קיבל על כך צל"ש מח"ט



במצבים קיצוניים, אינסטינקטים טובים עשויים להכריע את הכף לחיים או למוות. רגע קטן של שיקול דעת יכול להתגלגל במהירות לכדי טרגדיה נוראית - או להפוך לסיפור גבורה שראוי לזכור.

סיפורו של סמ"ר (מיל') אריק פדלון מדגים היטב את הרעיון הזה, ומוכיח שעל אף כל ההכנות והתרגולות, בסוף אתה נשאר רק עם עצמך אל מול נקודת ההכרעה, מקווה לטוב.

חודשים ספורים אחרי שהשתחרר משירות סדיר, זומן פדלון למילואים. השנה הייתה 1982, מלחמת שלום הגליל החלה, והוא נקרא לקחת חלק בקרבות יחד עם יתר לוחמי חטיבת השריון 500, כנהג נגמ"ש. פדלון וחבריו בגזרה המרכזית של לבנון התקדמו בזהירות אל עבר ביירות - ואז הגיע הרגע הגורלי. כוח של האויב תקף אותם, לוחמי החטיבה המשוריינת השיבו אש, ובמהלך הקרב נפצע נהג טרקטור צה"לי שהוביל את הכוחות.

פדלון לא התבלבל, ירד מהנגמ"ש בו נסע וחילץ את הנהג. הוא לא הסתפק בכך, שב לטרקטור - ואף שלא היה לו ניסיון קודם על הכלי, הצליח להזיז אותו לשולי הדרך הרעועה ולפלס דרך לטנקים שנסעו מאחוריו. על התנדבותו, תושייתו ואומץ לבו הוענק לו בתום המלחמה צל"ש ממפקד החטיבה.

"האימונים והתרגילים שביצענו כגדוד, הן בשירות הסדיר והן בשירות המילואים, הכינו אותנו למצב כזה", הוא אומר. "ועדיין, למרות כל התרגולות, אף אחד לא מאיתנו ציפה שבאמת ניקלע לסיטואציה הזו. זה לא נעים שיורים עליך, ובוודאי לא שאתה כלוא תחת אש בלתי פוסקת מהיבשה ומהאוויר. מצד שני, אני מבין היום שלא הופתעתי בצורה שהרתיעה אותי. ברגע ההכרעה זה לא גרם לי להיעצר ולקפוא".

דרושה: פעולה זריזה

יותר מכול, המקום שמסמן עבור פדלון את תחילת המלחמה הוא חורשת טל, שממזרח לקריית שמונה. למשמע השם אתם אולי חושבים על פלגי מים רבים וצמחייה פסטורלית, אך עבורו, וגם עבור יתר הלוחמים שהתרכזו שם באותם ימים, מדובר היה בנקודת השיגור למלחמה.

"הפעולות הראשונות שביצענו היו חישוף הדרכים. לאחר מכן התקדמנו אט–אט אל תוך לבנון", הוא מספר. "חטיבה 500 לקחה חלק משמעותי מאוד בגזרה המרכזית, וכוחות שלנו הגיעו עד לעיר הבירה ביירות. אני זוכר שהימים הראשונים התנהלו באופן די שגרתי יחסית למצב לחימה. אומנם היו חילופי אש, אבל מדובר היה במקרים ספורים, ולכן גם אף אחד מהם לא נצרב בזיכרון שלי כחייל בתור אירוע מרחיק לכת.

"לאחר ימים של לחימה אינטנסיבית, ב–15 ביוני התחלנו לנוע בשעות הערב לעבר נמל שנמצא בדרך לביירות. בראש השיירה נסע כלי הנדסה כבד של צה"ל, מין טרקטור שפילס את הדרך בכפו ונועד להסיר מכשולים שיצוצו. אני נסעתי מאחוריו בנגמ"ש, ומאחוריי נעו שאר הטנקים. הכביש היה צר ומשובש מאוד, ולכן ההתקדמות התנהלה באטיות ותוך מעקב קפדני, כדי לוודא שלא מתבצעת סטייה מהנתיב שנקבע מראש.

"פתאום, באמצע הדרך, החלה הפגזה מסיבית שעד כה לא חווינו. היה מדובר באש תופת משולבת. בבת אחת ירו עלינו גם מהאוויר וגם מהיבשה בלי הרף. מצאנו את עצמנו לכודים בתא שטח קטן, והכוחות הלבנוניים סגרו עלינו. במזל רב, ההפגזות לא הסבו אבידות בקרב אנשי הגדוד, אך נהג הטרקטור שנסע לפניי נפגע ממכת האש הזאת ולא היה מסוגל להמשיך בנסיעה הלאה. כתוצאה מכך, כל הכוח נותר תקוע במסלול משופע - בלי יכולת להתקדם ובלי אפשרות לסגת אחורה. מדובר באמת במצב מפחיד מאוד, כזה שדורש פעולה זריזה.

"לאחר כמה שניות הבנתי מה מתרחש סביבי, וקלטתי שעליי לפעול במהירות כדי שהכוחות יוכלו להמשיך להתקדם. אסור היה שנישאר שם חשופים כמו ברווזים במטווח. לא התלבטתי אפילו לרגע קל, ולמרות שהירי לא נפסק, יצאתי מהנגמ"ש. הגעתי אל הטרקטור, פתחתי את הדלת שלו, פיניתי את הנהג הפצוע וסחבתי אותו לעבר הנגמ"ש שלי. לאחר שהנחתי אותו בפנים, חזרתי לטרקטור וניסיתי להבין אין מתפעלים אותו. לא היה לי ניסיון קודם בנסיעה על כלי דומה, ולכן נדרשו לי כמה שניות לשחק עם הדוושה. בסוף, הצלחתי להזיז אותו הצדה ולפלס דרך לשאר הכוח".

גם המורים מתלהבים

חבריו לגדוד של פדלון המתינו בדריכות בעת שחילץ את הפצוע, קיוו שיצליח במשימתו. כאשר גלגלי הטרקטור החלו לנוע הצדה, הוא מספר, השמחה הייתה אדירה. הכוח נע קדימה במהירות, במטרה ליצור רווחים בין הכלים וכך למנוע פגיעות מיותרות, אך כעבור רגעים ספורים העיניים של כולם כבר הופנו לשמים. "תוך כדי התקדמות, הבחנו במטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי שהגיעו למקום כדי לסייע", אומר פדלון. "באוויר, ממש מעלינו, התחולל קרב מרשים בין הכוחות, והמראה הזה היה מיוחד מאוד עבורנו. כמובן שהטייסים שלנו הוכיחו את עצמם, וההפגזה נבלמה לאחר זמן די קצר.

"בסופו של דבר, האירוע הסתיים והמשכנו הלאה, בלי שהעליתי על דעתי שהולכים לתת לי על זה צל"ש. הרעיון אפילו לא חלף לרגע במוחי, עד שהטלפון בביתי צלצל עם תום המלחמה. אני זוכר שהתקשרו אליי מהקריה ושאלו אותי האם עשיתי כך וכך. אחרי שאישרתי את הדברים, הם שאלו אותי אם אני חושב שמגיע לי לקבל משהו בזכות זה. אמרתי להם שלא, כי כל חייל אמור לפעול בדיוק כפי שאני פעלתי אז. זה רק טבעי.

"בסופו של דבר הם לא הסכימו איתי, והחליטו להעניק לי צל"ש. התעודה ניתנה לי בטקס מרגש בנוכחות מכובדים רבים. האירוע כולו התקיים בקריית שמונה, לא רחוק מהמקום בו המלחמה יצאה לדרך, וזה מעיד מבחינתי על סגירת מעגל וניצחון. בשנים האחרונות הילדים שלי עשו מספר עבודות שורשים, וכשהם גילו שאבא שלהם זכה לקבל צל"ש באחת ממלחמות ישראל הם היו גאים מאוד. גם החברים והמורים שלהם הביעו התעניינות רבה והתלהבו מאוד.

"אחרי האירוע, יצא לנו להיפגש בפורום של מספר חבר'ה מהתקופה ההיא, וכולם שיבחו אותי. אני המשכתי להגיד שכל אחד היה עושה את מה שאני עשיתי כי זה מתבקש, וזו באמת הייתה ההרגשה שלי באותו הזמן. הייתי אז רווק, וכשאתה בסטטוס כזה, המחשבות שלך לא מתמקדות בחיים שלך. הייתי שקוע מאוד באירועי הלחימה, ודאגתי הייתה נתונה בראש ובראשונה לחברים שלי. זה שונה לחלוטין מדפוסי חשיבה של אדם נשוי עם ילדים, שדואג גם לעתיד המשפחה שהוא הקים.

"במבט לאחור, אני חושב שמבחינה מסוימת האירוע הזה הוביל אותי להמשיך בשירות ביטחוני. היום אני משרת בשירות בתי–הסוהר בדרגת רס"ר בכיר, ונהנה מאוד מהתפקיד. גם עכשיו, בעבודה הנוכחית, חברים ועמיתים עדיין מפרגנים לי רבות ורוצים לשמוע סיפורים על התקופה.

"אני לא חושב שאני צריך לנופף בצל"ש כדי לזכות בקידום, ואני משתדל להצניע את העובדה הזאת לרוב, כי מדובר באמת במשהו אישי. מה שכן מסב לי אושר רב בהקשר למתן ההערכה הזאת, הוא היכולת שלי להרצות היום ללוחמים. חשוב לי  שמורשת הקרב לא תאבד ושלקחים שעשויים להיות חיוניים גם במלחמות הבאות יופקו. העולם היום הוא אחר, ונדמה לי שהחיילים קצת יותר מפונקים ופחות פועלים מתוך אידאולוגיה. הכרחי בעיניי שהמשמעות שלהם לגבי מה שהם עושים תתחדד".



attachment 28.1.2011-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה