דהרנו לעבר האש הירדנית. מסביבנו היה גיהינום

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 11.3.11
אשר פורת ב 2011

אשר פורת ב 2011


אל"ם (מיל') ד"ר אשר פורת טיפל בפצועים תחת אש במבצע כראמה - 
עד שנפגע בעצמו # עכשיו הוא מגולל בספר חדש את האירועים שזיכו אותו בעיטור העוז



באחד מכיסי מעילו של הנער קרלוס היה מגולגל תמיד פתק קטן שהטמין בו. בזמנים בהם נדמה היה לו שהוא ניצב בפני רגע גורלי, או סתם כשרצה לשאוב קצת עידוד, היה קרלוס תוחב את ידו לכיס ושולף את הדף. "בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים... זה יכריע את הכף, המאזן ישתנה!" היה קורא לעצמו, ואז מגניב מבט על שם האיש לו מיוחס המשפט, יצחק שדה, מגדולי המפקדים שידעו צה"ל וה"הגנה". המסר הזה, המהדהד כל כך, ילווה אותו לאורך חייו - ויבוא לידי ביטוי גם כשחייו של קרלוס, לימים ד"ר אשר פורת, יהיו מוטלים על אותה כף.

בחמש השנים האחרונות עמל פורת על ספרו האוטוביוגרפי “חלוק לבן, כומתה שחורה", בו הוא מגולל, בסדר לא כרונולוגי, אירועים משמעותיים בחייו - מהילדות בארגנטינה ועד חוויות משדה הקרב. חלק משמעותי מתוכו מוקדש למבצע “תופת", הפשיטה המסיבית של צה"ל על הכפר הירדני כראמה, שנועד למגר את קני הטרור הפלסטיניים שבו. פורת איבד ביום ההוא את זרועו השמאלית, וזכה בעיטור העוז בעקבות אומץ הלב והתושייה שגילה בעת שטיפל בפצועים תחת אש.

“אני לא מתיימר להציג תמונה ורודה על האירועים השונים שנקרו לי בדרך", הוא אומר היום. “אני לא מגדיר את עצמי כסופר ואני גם לא מתכוון לכתוב ספרים נוספים. פשוט היה לי חשוב מאוד להציג לראשונה את סיפור חיי ואת הלבטים השונים עמם מתמודדים רופאים בשדות הקרב".

מתענגים על הסכנה

בתודעה הישראלית, התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים הייתה זכורה כאופטימית במיוחד. בפועל, האופוריה נמשכה חודשים ספורים בלבד. זמן קצר לאחר שהסתיימה המלחמה, מיקם ארגון פת"ח את פעיליו בדרום בקעת הירדן בחסות המשטר המקומי. משם, בפיקודו של יאסר ערפאת, תוכננו ויצאו לדרך פיגועים רבים שהיכו ללא רחם בעורף הישראלי. פורת, אז רופא בחטיבה 7 של השריון, הבין טוב מאוד כי המצב הזה לא יכול להימשך לאורך זמן.

“הרצון לחסל את תשתית הטרור החדשה, שכבר זכתה לכינוי ‘פת"חלנד', נתקל בקושי רציני", הוא אומר. “נוצר חשש מפני התערבות ירדנית, שעלולה הייתה להצית בחזרה את האזור כולו. כאשר אוטובוס מלא בתלמידים מ'גימנסיה הרצליה' עלה על מוקש בדרכו לאילת, הבנתי שתרחיש הבלהות הזה קורם עור וגידים. שניים מנוסעי האוטובוס נהרגו ועשרות תלמידים נפצעו. מכאן סוגיית הנכונות של התקיפה נמחקה, ובמערכה נותרה רק שאלה אחת - מהו הזמן הנכון לתקוף.

“באחד הימים הורה לי מח"ט 7, שמואל גורודיש, לעשות את ההכנות הרפואיות הנדרשות לקראת פעולה צבאית משמעותית נגד מפקדת פת"ח בכראמה. הוא אמר לי שייתכן שיהיה לנו עימות קשה עם הצבא הירדני. הבנתי שפעולה צבאית נשקפת באופק, ושהולך להיות מצורף אליי רופא גדודי שאותו הכרתי מהעבר וזכרתי כאדם חסר כריזמה, שלא מסוגל לעמוד כלל בפני לחצים.

“במפקדת החטיבה התכנסה שיחת בזק של הקודקודים. אורי בראון, מג"ד טנקים במלחמת ששת הימים, דיווח כי הקרקע בשטח הירדני עלולה להיות בוצית בעקבות מי הגשמים וההשקיה, והזהיר שטנקים שלנו ישקעו אם יעברו בנתיבים מסוימים. התגובה של רפול באותו רגע היכתה בי: הוא נמתח כמו קפיץ, פקפק בידיעותיו של בראון ואמר לו שלא יעז להעלות את הבעיה בפני נציגי פיקוד המרכז, כדי שאלו לא ישתפנו מלצאת למבצע.

“הייתי המום לחלוטין שקצין כה בכיר לא רק שמתייחס בהינף יד למידע קריטי, אלא גם פועל כדי להסתירו. האנשים האלו מתענגים על תחושות הסכנה והאדרנלין שמלוות את מעשיהם. העוצמה שבלשלוט על אנשים ועל מצבים הופכת אותם למעין ‘אלוהים קטנים', וזה גרם לי כבר אז רצון עז להתקומם. טנקים שלנו אכן נתקעו שם, כפי שהזהיר בראון.

“גם דמותו הניגודית של גורודיש סקרנה אותי באותם ימים. מצד אחד, הוא סירב לתגבור ארטילריה, מכיוון שרצה שכל התהילה תיזקף לזכות השריון, ומשום שחשש כי אחרים יטענו שניצחנו בזכות כוחות העזר. הוא אפילו סירב לאפשר לי קבלת תגבור רפואי ומנע ממני קשר ישיר עם גורמי רפואה בפיקוד המרכז בשל שיקולי אגו בלבד. מצד שני, בעת מבצע ‘תופת' הוא ביצע מעשים קיצוניים של ממש כדי להציל את חיי פקודיו. הקוטביות הזאת מרתקת אותי עד היום".

פתאום אני לוחם

הכוח יצא לדרך במטרה לחסל את תשתית הטרור בגבול הירדני, אך במהרה התברר כי גם תוכניותיהם המפורטות ביותר של המפקדים לא תאמו את המציאות הקשה בשטח. פורת זוכר עד היום כיצד השתבשו כל התכנונים המוקדמים, ואיך דווקא החששות שלא נלקחו בחשבון תפסו את מרכז הזירה.

“כאשר התקרבנו לכפר שונת נימרין, הנמצא קילומטרים ספורים מדרום לכביש גשר אלנבי, הלחימה התחילה להיות מורגשת באופן מוחשי", הוא מספר. “הפגזות ארטילריה של הכוחות הירדניים כיסו כל פיסת שטח, והם לא היססו לכתוש גם מקומות מיושבים. פגיעה בחיילים שלנו הייתה עבורם מטרה שמקדשת את האמצעים, ואני שאלתי את עצמי כל הזמן איפה הארטילריה שלנו נמצאת, לכל הרוחות.

“בעיצומם של הקרבות שמתי לב שהרופא השני של הגדוד כבר חיוור לחלוטין ולא מתפקד כלל. גם החובשים שכפופים לו נותרו מבולבלים. הוריתי לו לשוב אל מפקדת החטיבה, שם רגוע יחסית, כדי לטפל בפצועים באורח קשה. הוא קפץ על הרעיון להימלט מהתופת, ואני נשארתי עם החובשים בתור רופא בפלוגה הקדמית. פתאום מצאתי את עצמי מועתק לחזית כלוחם וכמפקד מן המניין: זוחל עם החיילים, מדריך אותם ומפקד על קבוצת חובשים חדורי מוטיבציה. רק אחר כך, כשהגיעו לקרבתנו שני טנקים פגועים, התברר לי שהרופא אפילו לא טרח לבדוק אם יש חיילים שלנו בתוכם. מבחינתי אלו לא רק הוראות המחייבות איש מקצוע, זו הנחיה של השכל הישר.

“בצהרי 21 במארס ניצבתי בפני דילמה נוראית: טנק של צוות מגדוד 82 נפגע בשונת נימרין וכל ניסיון חילוץ שלו עלה בתוהו. מבצע חילוץ כזה דורש אישור מח"ט, ואני פחדתי שהוא ייתן לי פקודת ‘המתן' כי הוא עסוק בלחימה רציפה, או כי הוא סתם טרם חשב על פתרון. החלטתי לא לשאול אותו, ומאותו רגע המחשבות והלבטים הרבים חלפו בראשי במהירות רבה.

“קיבלתי החלטה סופית יחד עם מפקד הטנק, יצחק בלק, ודהרנו לעבר האש הירדנית. מסביבנו היה גיהינום שחגג בכלי נשק מגוונים ביותר, שקולותיהם צרמו והקיפו אותנו מכל עבר. בכל הטירוף הזה אמרתי לבלק: ‘בוא נרוץ אל הפצועים', ובאמת צוות הטנק שלי הצטרף אלינו בריצה אל הטנק הפגוע. יצאתי לפעולת החילוץ הזו לאחר היסוסים אינספור - שיש לי סיכוי גדול למות - אבל משהו הניע אותי לעשות זאת. כנראה שלא לכל דבר יש הסבר.

“מתוך שלושת אנשי הטנק הפגוע חולצו שניים: יונה סרוסי, שמת מאוחר יותר מפצעיו, ויעקב גיני. נהג הטנק, נתנאל סימני, נותר כלוא שם, ולימים גופתו הוחזרה על ידי הירדנים והתברר שהוא נהרג כבר בעת הפגיעה בטנק.

“הקרב דעך והצנחנים החלו לצאת מכראמה. אנחנו יועדנו לצאת אחרונים, כדי לחפות על שאר הכוחות בעת הנסיגה, ואז פתאום נחת לידי פגז מרגמה 120 מילימטר. חשתי חבטה חזקה בחלק השמאלי בגופי. הכאב היה כל כך חד, שהרגשתי שמישהו חותך עם סכין גילוח את זרועי השמאלית. הסטתי את מבטי וראיתי שפיסת עור קטנה היא זו שמחזיקה את הזרוע לגוף שלי. לא האמנתי שזה קורה לי - ומיד פלטתי צעקה. בדקתי באמצעות יד ימין אם החזה והבטן שלי בסדר. כשראיתי שכן, נרגעתי מעט.

“המח"ט גורודיש וקצין האג"ם, אורי אור, היו בקרבת מקום והזעיקו בדחיפות מסוק כדי לפנות את הנפגעים. אני לא טופלתי באותו זמן על ידי איש, משום שהרופא שנשלח למפקדת החטיבה ערק משורותיה ונטש את הפצועים. מאז ניתקתי עמו כל קשר. בילדותי, השכן שלי ארליך באמת היה מסיים כל שיחה במשפט: ‘אל תאמין באף אחד', אבל מה אני אעשה שאני אדם מאמין? זה מי שהייתי תמיד, לטוב ולרע, וכך תמיד אשאר".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה