חשבתי שאני לבד, הייתי בטוח שהחברים שלי כבר לא חיים

בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה דהר טנק ישראלי בודד בכביש הראשי של העיירה הלבנונית בינת ג'בל. הטנק, בפיקודו של רס"ן חנוך דאובה, מפקד פלוגה בגדוד 53 של השריון, נשלח לחלץ חייל מגדס"ר צנחנים שנפצע קשה בקרב בעיירה ולפנות את גופת חברו שנפל.

כבר בתחילת הפעולה נפגע הטנק במהלך  נסיעה דרך שרשרת טראסות וְואדיות שהובילו לכוח הפגוע. מיד אחרי החילוץ, פגעו בטנק טילי קורנט, והנהג, רס"ל (מיל') עמיר פולונסקי, היה בטוח שאין לו סיבה להסתכל לאחור, כי הוא נשאר בודד במערכה. עד שהסתיימה מלאכת פינוי הנפגעים, נפצעו כל אנשי טנק החילוץ פרט לפולונסקי. הוא דהר קדימה, הצליח להוציא את הטנק מאזור הסכנה, טיפל בחבריו הפצועים, אבטח את המקום והזעיק עזרה. במעשיו הפגין פולונסקי רוח לחימה, תעוזה ואומץ לב ועל כך הוענק לו צל"ש מפקד עוצבת געש.

"אמרו לנו שכוח צנחנים זקוק לעזרה מידית ושלמשימה דרוש רק טנק אחד", משחזר פולונסקי. "היה ברור לנו שאנחנו נכנסים לשטח מסוכן ושהמטרה שלנו היא לא להשיב אש, אלא לא להתגלות. הוראה אחת שקיבלתי מדאובה כשיצאנו לדרך נצרבה במוחי לאורך כל המשימה: 'לא משנה מה יקרה, תמשיך לנסוע'".

דרך לא דרך

בתחילת המלחמה תפס גדוד 53 של השריון קו באזור מכבים־רעות. אחרי שבועיים הוא נקרא להצטרף למאמץ המלחמתי. עם הכניסה ללבנון, פעל הגדוד בפרבר של העיירה בינת ג'בל, ומספר ימים לאחר מכן הוטלה עליהם משימת החילוץ. בתום לבטים לא קלים, הוחלט להוציא את החילוץ לפועל עם טנק אחד בלבד. "בתום הכנות של דקות ספורות, יצאנו לעיירה במטרה לחלץ את שני הצנחנים במהירות האפשרית", נזכר פולונסקי. "לא ניתנו לנו הנחיות רשמיות והיה ברור שנזדקק להרבה תושייה וכושר אלתור.

"בהתחלה היו אמורים לצאת לדרך שני טנקים, אבל ממש לפני התזוזה השתנתה ההחלטה, ובסוף נקבע שטנק אחד יהיה מהיר ויעיל יותר. זו הייתה תחילת המסע שלנו.

"המרחק בינינו לבין כוח הצנחנים היה בערך חצי שעה. תוואי השטח שם היה זוועתי מבחינת תעבורת טנקים. היינו צריכים לרדת בוואדיות ובדרך היו פרוסות גם טראסות חקלאיות רבות, עובדה שהקשתה על ההגעה למקום. בדרך לשם, כל האנטנות שמוצבות בטנק נשברו. הנפילות מהטרסות ממש זעזעו אותנו, פעם אחר פעם - ירידה מכל טרסה זה צניחה של שלושה–ארבעה מטרים.

"ברגע שהגענו לכביש שמוביל לבינת ג'בל, הדרך למקום כבר הייתה קצרה ופעילי החיזבאללה עדיין לא עלו עלינו. אף אחד לא האמין שטנק יצליח להגיע לשם, בוודאי שלא במהירות כזו מרגע התקרית. לאחר האירוע התברר לי שאפילו מפקד בכוח הצנחנים, שאמרו לו שבקרוב יגיע טנק לחילוץ, שאל בטון לא מאמין מהיכן נוכל בכלל להגיע. אפקט ההפתעה היה חשוב מאוד, ולמזלנו, הוא עבד.

"הגענו לנקודה בה ישבו חיילי גדס"ר צנחנים, והכוח העביר אלינו את הפצועים שלו. רופא הגדוד הגיע אלינו עם סמ"ר מורן כהן ז"ל, שעוד היה פצוע אך נפטר לאחר מכן, ועם סמ"ר אורן ליפשיץ ז"ל, שנהרג בקרב. במקביל, זיהו אותנו כ–15 אנשי חיזבאללה והתחילו לירות עלינו. הם היו ממש קרובים וירו ממטולי אר–פי–ג'י, אבל למזלנו הם לא פגעו בנו. בדרך לא דרך, הצלחנו לצאת מהעיירה.

"אחרי נסיעה של רבע שעה בערך, ארבעה טילי קורנט נורו לעברנו בזה אחר זה ושניים מהם הצליחו לחדור לטנק. הראשון פגע בצד האחורי והתחילה שריפה. מערכת כיבוי האש החלה לפעול, והיה בלגן מטורף.

"בשלב ההוא הייתי בטוח שאני לבד, חשבתי שהחברים שלי (רס"ן דאובה, סמל (מיל') איתי בניאל ורס"ל (מיל') ולדימיר נבושצ'יקוב) כבר לא בין החיים. לא חשבתי על כלום, רק על ההוראה שקיבלתי מחנוך".

הבנתי שכולם פצועים

פולונסקי המשיך בנהיגה מהירה על שביל שרוחבו כרוחב הטנק, ותהום פעורה מצדו האחד. "לא יכולתי להסתכל אחורה", הוא אומר. "למען האמת, לא היה לי צל של אופטימיות שמישהו מהטנק נשאר בחיים. חשבתי שאין טעם להסתכל אחורה בכלל, רק להמשיך הלאה, ולכן דהרתי במהירות מטורפת. בשלב הזה, אין זמן לשטויות כמו מחשבות ורק רציתי להוציא את הטנק החוצה - זאת המשימה שהוטלה עליי ואני צריך לבצע אותה בלי עיכובים.

"אחרי בערך רבע שעה של נסיעה, הבנתי לראשונה איפה אני נמצא. זיהיתי את המקום ובדיוק ראיתי את איתי ואת חנוך וממש שמחתי שהם בחיים. זו הייתה הקלה רצינית. לא הבחנתי אפילו שאיתי פצוע קשה, כי הייתי כל כך מרוכז באירוע עצמו.

"חנוך נתן פקודה לצאת מיד מהטנק. הוא חשב שיש מטען על הציר ופחד שניפגע שוב. אספתי את הנשקים של כולם ויצאתי דרך הצריח, כי התותח היה בדיוק מעל מדף הנהג וחסם את היציאה משם.

"הם שכבו על הכביש ליד הטנק ואז הבנתי שכולם פצועים - ולדימיר, התותחן, נפצע ביד וברגל; איתי, הטען, נפגע באורח קשה בצוואר וחנוך נפגע מההדף. חזרתי לטנק והבאתי ציוד חבישה וערכות חירום. חבשתי את הטען ועשיתי לו אגרוף לחץ כי עדיין יצא לו דם מהצוואר.

"הייתי במצב דרוך מאוד, כדי לשמור שלא יתקרבו אלינו. דיווחתי בקשר על המיקום המדויק שלנו וביקשתי שיבואו לקחת אותנו במהירות. אחרי כחמש–עשר דקות הגיעו שני טנקים, שבאחד מהם היה מפקד הגדוד. ישבנו על הצריח של אחד הטנקים והתחלנו תנועה. פונינו לנקודה שבה ישבה סיירת אגוז וקיבלנו טיפול ראשוני מרופא היחידה. משם פונינו עוד קילומטר במסע אלונקות, עד למסוק שלקח אותנו לבית–חולים רמב"ם.

"איתי התחיל לפרפר וסבל מאוד מהפציעה. אני בסך הכל שאפתי עשן ממערכת כיבוי האש, אבל לא נפגעתי באורח משמעותי. התקשרתי להורים שלי ומיד הרגעתי אותם. אמרתי להם כבר בהתחלה שהכל בסדר, אבל לא פירטתי יותר מדי. אחרי שעות ספורות כבר הייתי בנסיעה מבית–החולים הביתה. אח שלי הגיע במיוחד מביתו בנגב אחרי שהוא שמע מה קרה וכל בני המשפחה התאספו סביבי.

"חברים שלי דאגו לי, כי כבר התחילו לרוץ שמועות, והם באו לברר מה קרה. התקשרתי להרגיע את כולם דרך הנייד של אבא שלי כי שלי נשאר בטנק. אחד החברים שלי אמר שכשהוא ראה שיחה מאבא שלי, הוא היה בטוח שנהרגתי או נפצעתי. הוקל לו מאוד לשמוע את הקול שלי.

"קבלת הצל"ש היא מחווה של כבוד עבורי. קיבלנו אותו על עבודה שהיא בסך הכול חלק מהתפקיד שלנו, השריונרים, ונחמד לקבל עליה הערכה. נמשיך להתייצב מתי שיקראו לנו".