מתיעוד של מאה לתיעוד של אלפיים צל"שים ועיטורים באתר הגבורה

עפר דרורי בתוך: אתר הגבורה, יולי 2011
מתיעוד של מאה לתיעוד של אלפיים צל"שים ועיטורים באתר הגבורה


(205) אתר הגבורה - gvura.org , עלה לאוויר בחודש מרץ 2007 לפני כארבע וחצי שנים. תחילתו של האתר בעניין האישי שלי במורשת הקרב של צה"ל ובמיוחד בסיפורי הצל"שים שניתנו לחיילים במהלך השנים. שמרתי מילדותי בשנות השישים (של המאה הקודמת) שתי כתבות מכוננות מבחינתי שהתפרסמו בעיתון במחנה האחת על "נתן אלבז" והשנייה על "יהודה קן דרור". במהלך השנים שעברו המשכתי להתעניין בנושא אבל בגדר התעניינות אישית ולא מעבר לכך.



מתיעוד של מאה לתיעוד של אלפיים צל"שים ועיטורים באתר הגבורה
עפר דרורי
offerd@gmail.com

אתר הגבורה - gvura.org , עלה לאוויר בחודש מרץ 2007 לפני כארבע וחצי שנים.  תחילתו של האתר בעניין האישי שלי במורשת הקרב של צה"ל ובמיוחד בסיפורי הצל"שים שניתנו לחיילים במהלך השנים. שמרתי מילדותי בשנות השישים (של המאה הקודמת) שתי כתבות מכוננות מבחינתי שהתפרסמו בעיתון במחנה האחת על "נתן אלבז" והשנייה על "יהודה קן דרור". במהלך השנים שעברו המשכתי להתעניין בנושא אבל בגדר התעניינות אישית ולא מעבר לכך.
כשנה לפני עליית האתר לאוויר התחלתי לחקור את נושא הצל"שים היחידתיים שהמידע הידוע עליהם היה מועט, בעיקר התפרסם סיפורה של פלוגת הטנקים א' מגדוד 82 בפיקודו של בריל (לימים האלוף בר כוכבא) במבצע קדש. אז גם חשבתי שזה הצל"ש היחידתי הראשון שניתן בצה"ל בנוסף אליו היו מוכרים עוד מספר בודד של צל"שים יחידתיים. מחקר הצל"שים היחידתיים הוביל לאיתור שישים ואחד צל"שים כאלה מקום המדינה ועד היום רובם היו ללא פרסום בציבור.
בשלב מסוים שאינני זוכר בדיוק את מניעיו החלטתי לחקור את כל נושא הצל"שים בצורה מסודרת ולא להתמקד רק בצל"שים היחידתיים שהיו יחסית נעלמים. הנחתי שמדובר על מחקר ארוך ועל עבודה רבה אבל לא שיערתי את היקפה ובוודאי לא חשבתי שגם אחרי ארבע וחצי שנים מאוד אינטנסיביות שכללו קריאה רבה, שיטוט וחיפוש בארכיונים שונים, יצירת קשר עם מאות אנשים ומשפחות ועוד לא אוכל להגיד שהמלאכה הושלמה. הנחתי אז שמספר הצל"שים שניתנו הוא סופי ובוודאי שאוכל לתעד את הרשימה כולה בתוך שנה או שנתיים של עבודה. התברר לי מהר מאוד שגם אם הרישומים של כלל הצל"שים שניתנו בצה"ל היו חשופים בפני (מה שאינו כך גם היום) המלאכה הייתה רחוקה מסיום. אחת הבעיות היא שגם בצה"ל תיעוד כלל הצל"שים לוקה בחסר, הצבא במשך שנות דור התמקד בצל"ש הרמטכ"ל בלבד בהיותו הצל"ש הגבוה ביותר ולאחר חוק העיטורים שנכנס לתוקף בשנת 1970 התמקדות הצבא הורחבה לכלל העיטורים ולצל"ש הרמטכ"ל בלבד בלי להתייחס לצל"שים נמוכים יותר.
היות ולא היה תיעוד ורישום כלל צבאי של הנושא הרי צל"שים שניתנו ע"י אלופים היו מתועדים בצורה חלקית בפיקוד עצמו וגם זה למספר שנים מועט. צל"שים שניתנו ע"י מפקדי חטיבות נשארו לעתים בנחלת החטיבה בלבד. מסתבר שפקודת מטכ"ל הרלוונטית שפורסמה עוד בראשית שנות החמישים ודרשה משלוח עותק של כל צל"ש לאגף כוח אדם  לא התקיימה או התקיימה בצורה חלקית מאוד. בשנים האחרונות חל שיפור מהותי בקיום הפקודה בין היתר בגלל הצורך באישור וועדה פיקודית לצל"שים שניתנים ע"י מח"ט או מפקד אוגדה וכן חובת היידוע של הרמטכ"ל בצל"שים אלה. ועדיין איתרתי צל"שים שניתנו ע"י אלופים אפילו אחרי מלחמת לבנון השנייה שעותק מהם לא הועבר לאכ"א דבר שלאורך שנים מנציח חוסר בתיעוד של גבורת חיילי צה"ל.
ההתחלה הייתה כמעט מאפס, היה לי התיעוד של הצל"שים היחידתיים שחקרתי בתחילת הדרך והיו לי מקורות מידע מגוונים ששימשו בסיס למחקר. האתר שהציג את המידע על בעלי העיטורים וצל"ש הרמטכ"ל "בעוז רוחם" (של אכ"א) היה אחד מהם אבל כפי שניתן להבין אין הוא כולל צל"שים הנמוכים מצל"ש רמטכ"ל. לצד אתר זה מצאתי מידע באתרי אינטרנט של יחידות, באתרי חדשות ובארכיונים וכן במספר מועט של ספרים בנושא בעיקר משנות השישים והשבעים. לשמחתי כמעט כל ארכיון שפניתי אליו והסברתי את מטרת המחקר נענה לי ברצון כולל אלה המסחריים שלא רק שלא דרשו ממנו כסף בגין המידע האצור בהם אלא אף סייעו ומסייעים לי באופן שוטף. בהקשר זה אני רוצה להזכיר בראש ובראשונה את הארכיון הממוחשב המעולה של ידיעות אחרונות שהעמיד לרשותי את תכולתו המלאה בכל הקשור לכתבות וידיעות על צל"שים מקום המדינה ועד היום. כאיש מחשבים העוסק במאגרי מידע אני חייב לציין גם מקצועית את העבודה שעשה ידיעות אחרונות בשימור כל ההיסטוריה של העיתון המודפס. העבודה כוללת סריקה של עשרות שנים של עיתונים והעלאתם למדיה ממוחשת והפעלת מנגנון איתור וזיהוי של הטקסט (OCR) שמאפשר לבצע חיפושים על טקסט המאמרים אף שהם סרוקים כתמונה. לצד ידיעות אחרונות נוצר לפני שנים שיתוף פעולה בין אתר הגבורה לעיתון "במחנה" הצבאי. העיתון מעביר לי כתבות שמתפרסמות אצלו ועיקרן ראיונות של מעוטרים ובעלי צל"שים (במדור קבוע בשם "צומת גיבור" מן משחק מילים על שם הצומת המפורסמת לוותיקים בינינו ממלחמת לבנון הראשונה שהייתה ממוקמת מצפון לקריית שמונה) ואני מפנה לכתבי המדור שמות של מרואיינים פוטנציאליים. בשיתוף הפעולה הזו שני הצדיים מרוויחים ואני שמח ומודה על כך עד היום.
דווקא ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון שנעזרתי בו רבות כחוקר מורשה לאיתור צל"שים מהעשורים הראשונים למדינה לא פטר אותי מתשלום אגרה להוצאת מידע ממנו לטובת הציבור וחבל. אם היה ברשותי תקציב נוסף יכולתי לאתר ולחשוף מעשי גבורה רבים ממלחמת השחרור. אני מעלה נקודה זאת היות וכל האתר והמחקר שמאחוריו נעשים בהתנדבות על ידי לטובת הציבור מתוך מטרות חינוכיות.
קבלת מידע נוסף לאתר נעשית בדרך מאוד מיוחדת ומרגשת. אתר הגבורה הפך למוכר יותר ויותר ואני מקבל באופן שותף מידע מאנשים שהם זרים לי לחלוטין אבל קרובים אלי מאוד בתחום העניין שלהם. הפניות נעשות בדוא"ל או בטלפון והן באות מבעלי עיטורים בעצמם, ממשפחות של בעלי צל"שים שנפלו או הלכו לעולמם, מחברים ועוד. המרגש בפניות האלה הוא הקשר האישי עם האנשים והיכולת לקבל מכלי ראשון או שני את תיאור האירועים שמאחורי כתב הצל"ש הפורמלי. אחת המטרות המרכזיות של אתר הגבורה היא להביא את הסיפור שמאחורי הסיפור וזה ניתן רק באמצעות עדות אישית. הסיפורים שאני שומע מעניינים ביותר ולעתים מפליאים בעוז הרוח של האנשים שביצעו אותם. לעתים אני מוצא סיפור מדהים דווקא בצל"ש נמוך יחסית שלא נשמר בזיכרון הציבורי ואני נותן לו במה ומקום באמצעות האתר.
בחודש מרץ 2007 כאמור עת העליתי את האתר לאוויר הוא כלל 100 צל"שים ועיטורים בלבד. בחודש מאי 2007 כבר היו באתר 300 סיפורי גבורה. בחודש יוני 2007 היו באתר 700 סיפורי גבורה וביולי 2007 אלף סיפורי גבורה. בנובמבר 2007 היו באתר אלף וחמש מאות סיפורי גבורה. בנובמבר 2009 הגעתי לתיעוד של 1710 צל"שים ועיטורים. במאי 2010 הגעתי לתיעוד של 1818 צל"שים ועיטורים ובינואר 2011 לתיעוד של 1901 צל"שים ועיטורים.
היום, 12 באוגוסט 2011 חציתי את קוו 2000 העיטורים והצל"שים מספר שלא האמנתי שאצליח להגיע אליו בתחילת הדרך.
כפי שניתן לראות מהמספרים בפסקה הקודמת היקף האיתור של צל"שים ועיטורים לא ידועים חדשים הולך ופוחת והזמן הנדרש לאיתורם הולך וגדל, מדובר על סיפורים מוצנעים, חלקם ישנים משנות השישים שהגיבורים שלהם אינם אנשי דיבור והזמן שעבר השכיח אותם מהציבור וחלקם סיפורים שהוטל עליהם חסיון בזמנו והוא אינו דרוש יותר. זו הזדמנות טובה ונוספת להודות לצנזורה הצבאית שאני נעזר בה במקרים אלה.
בחיפושי אחרי צל"שים נעלמים אני מגיע כאמור לארכיונים שונים ובולטת בעיני התייחסות החברה לנושא הצל"שים לפני חמישים שנה לעומת היום. אני צופה לעתים ביומני גבע (לצעירים שביננו אסביר שמדובר על יומנים קולנועיים אשר היו מוקרנים בבתי הקולנוע לפני כל סרט והביאו חדשות מצולמות מהקורה בארץ בתקציר של מספר דקות. יומנים שהטלוויזיה בכל בית יתרה את הצורך בהם) ומגלה את היקף החשיפה שזכו מקבלי צל"שים לציבור הרחב בשנות השישים והשבעים לעומת המצב הקיים היום אף שהתקשורת החזותית הרבה יותר משפיעה ונפוצה בכל בית בישראל.
אני שמח שנושא שמעניין אותי אישית מוצא גם עניין בציבור, החשיפה של האתר לציבור יחסית טובה עם היקף צפייה של כחמישים אלף דפים בחודש ע"י כעשרת אלפים צופים. ארגונים וגופים רבים כולל יחידות צה"ל נעזרים באתר ובי לפעילויות שונות שלהם החל מערבי מורשת ועד לערבי זיכרון בכנסת ישראל לקראת יום העצמאות. יש מקום להרחיב את היקף הנכנסים לאתר ואני מנסה בדרכים שונות לקדם את הנושא.
אני תקווה שלצד העניין האישי שיש לי בנושא אני תורם במידת מה לשימור מורשת הקרב והגבורה של חיילי צה"ל.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה